שהיופי הוא בעין המתבונן, עיוורון הוא דבר נורא... מבקרת האמות לורה מילר גילתה מאז ומעולם עניין רב בעבודתו ובחייו של דנטה אומגה. היא מבקשת לכתוב מונוגרפיה הטובה ביותר לתפקיד אף-על-פי-כן היותה בת-בית בחוגי האמנות של פריס וניו-יורק מהווה יתרון כלשהו, כך היא מאמינה. מלבד העניין האינטלקטואלי. העיסוק במונוגרפיה נועד לשמש גם כתרופה לשיכוך כאב הגירושים והבגידה הנוראה של בעלה, אוטו, שמעל באמונה ובגד באהבתם. לורה, שהבגידה של בעלה גרמה לה להתפכח מאשליותיה, ניתקה עצמה מהחברה הנוצצת שבה חיו ובחרה לחיות בבידוד של עשייה אינטלקטואלית, והיא נחושה בדעתה לא להניח לאיש לחדור לעולמה. בזמן שהיא מראיינת את אומגה באיטליה, ונתקלת לורה בכמה ליטוגרפיות מעשה ידיו שטורדות את מנחותה, היא מתחילה לחקור בדבר ואט-אט מגלה אמת נוראה. שאינה נוגעת רק לשימוש המעוות שעושה אומגה בכשרונו, אלא גם לניצול אכזרי שלו את האנשים הקרובים אליו. הגלוי הזה מעמיד את לורה בסכנה ומיים לערער את עברה ועתידה כאחד. אלבה בראנקה, בתם של צייר ומשוררת, נולדה וגדלה בפריס. בגיל שבע-עשרה נסעה לארצות-הברית, ובמשך שנים אחדות נדדה בין צרפת לניו-יורק, תחילה כדי להשלים את לימודיה ובהמשך כדי לעבוד בשירותן של כמה גלריות.. באותה תקופה פרסמה את מאמריה הראשונים של אמנות בת-זמננו, ואת הסיפור הקצר הראשון שלה. אלבה בראנקה פרסמה קובץ של סיפורים קצרים. שראה אור בשנת 1999. מוזה הוא הרומן הראשון שלה. היא חיה עם בעלה ובנם בלונדון, ועובדת על הרומן השני.