“היהודים בארצות ערב חיו בשלום ובשלוה עם אחיהם המוסלמים. יום אחד החליטו כמה מבני הדת היהודית שהיו במצוקה בארופה להמציא תנועה לאומית, להשתלט על ארץ במזרח התיכון ולהביא את יהודי ארצות ערב לאותה ארץ (על ידי יצירת סכסוך פיקטיבי בינם לבין אחיהם המוסלמים שוחרי הטוב) ולהשפיל את תרבותם. הסיבה להבאתם היה הרצון להשתמש בהם ככוח עבודה זול לרווחת היהודים הארופאים ועל מנת לסלק בכוח את הפלסטינאים, תושבי הארץ המקוריים. זהו הנרטיב של השיח המזרחי הרדיקלי שכנגדו יוצא משה גרנות במסע צלב. בדרך הוא מכניס גם את ש"ס (שהנרטיב שלה שונה לחלוטין) ולמעשה את כל מי שמצר על קיפוח המזרחים בישראל.
ספרו של גרנות נע בשני צירים. מצד אחד מוכיח גרנות עד כמה המזרחים הינם נחשלים ובאו מתרבות נחותה ומצד שני הוא תוקף את אלה שמתנגדים לתיאור זה ותולים את נחיתותם של המזרחים במזימה של הממסד האשכנזי. עם זאת דואג גרנות להדגיש שהוא חש כאח למזרחים ומתנצל פעמים מספר בספר על כך שהוא נאלץ לתאר את הדברים כפי שהוא רואה אותם. גרנות לא מתעלם מגזענות וסטראוטיפים שקיימים בחברה הישראלית אולם סטראוטיפים אלו הם לדעתו יחסים בין קבוצות שונות ושנאת הזר, כל זר, והוא איננו חלק מהיחסים בין מזרח למערב ובין ארופה לאסיה ואפריקה.
גרנות מתאר את חיי היהודים במזרח באופן שבו תיארו בעבר אירופאים את האוריינט אך ללא הפן הרומנטי שבתיאורים אלו. זה מקום מלוכלך, מושחת, חולה, חסר ערבות הדדית (העשירים מתנכרים לעניים) ומלא בפשיעה וזנות. היהודים, כחלק מאתו מזרח, שייכים באופן טבעי לאותה זוהמה וניוון. המקורות של גרנות הם בעיקר ספרותיים – הסרט 'שחור' של חנה אזולאי הספרי והרומן ויקטוריה של סמי מיכאל. אולם הוא גם הצליח לדלות תימוכין בעזרת קריאה אי אלו ספרי מחקר (לרוב הספרות המחקרית בנוגע ליהודים בארצות האיסלם הוא לא מתייחס ומתיאוריו ניכר שהוא גם אינו מכיר ספרות זו). גרנות מביט דרך משקפת מאד סלקטיבית תוך הדגשת חסרונות ארצות האיסלם (כמו שלטון טוטליטרי) והתעלמות מחסרונות כאלה בארצות ארופה (כמו שלטון טוטליטרי מהאכזריים בהיסטוריה האנושית). לגרנות יש גם ידע על המזרחים ממקור ראשון. בילדותו שהה כבן למשפחה רומנית במעברה בבאר שבע. המזרחים באותה מעברה היו אלימים מלוכלכים וחולים והפכו את חיי משפחתו של גרנות לגיהנום. לא הייתה להם ברירה אלא לעזוב את המעברה. טראומת הילדות הזו, שעליה יוודע לקורא בעמ' 66, יכולה להסביר את החשבון הארוך שיש לגרנות עם המזרחיים.
הפעילים המזרחים, 'עסקני הקיפוח' בלשונו של גרנות, הינם בחלקם שמות שהוזכרו בכתבות שוליות בשנות השמונים. אחרים הינם אנשים מוכרים יותר כמו סמי שלום שטרית, אהרון אבו חצירא, ח"כים של ש"ס והרב עובדיה יוסף. ניכר שגרנות הוא אספן אובססיבי של גזרי עיתונים (בעיקר ידיעות אחרונות) וכל כתבה נידחת משמשת אותו מספר פעמים. גרנות גם מצליח למצוא סתירות פנימיות. הפעילים הרדיקלים תומכים בגרסה הפלסטינאית של הסכסוך הישראלי- ערבי ואילו אנשי ש"ס דווקא מזדהים עם קו 'לאומני'. סתירה לוגית ונוק אאוט למזרחים.
הספר עוסק בביטויים של השיח הרדיקלי כמו 'אשכנאצים' או 'כוזרים' (העמדה שיהודי מזרח ארופה מקורם בכוזרים איננה רק המצאה של 'עסקני הקיפוח'. גם ארתור קסטלר חשב כך), בטענות בדבר קיפוח תרבותי ובנרטיבים של השיח המזרחי הרדיקלי. פרק נפרד וחריף מקדיש גרנות, מפקח במשרד החינוך, להתקפה על סמי שלום שטרית ועל בית ספר קדמה בתל אביב.
כחלק ממאבקו בעסקני הקיפוח גרנות דוחה את הטענה שהייתה מזימה אשכנזית להשפיל את התרבות המזרחית. אולם בשטף כתיבתו ניתן להבין כיצד למרות העדרה של מזימה בכל זאת נוצרה אותה השפלה ואותה דה לגיטימציה לתרבות יהודי המזרח. כאשר הקרירטריון לדבר טוב הוא עד כמה הוא מערבי די ברור שכל יצירה תרבותית שאיננה מערבית היא נחותה. גרנות גם מסביר מדוע הועלמה חלקה של יהדות המזרח מלימודי ההיסטוריה – הם היוו רק 10% מהעם היהודי (למרות שהם מהווים קרוב ל- 50% מהאוכלוסיה היהודית בישראל ומתלמידי ההיסטוריה במערכת החינוך). על פי הגיון זה אין טעם ללמוד היסטוריה יהודית מאחר שהיהודים מהוים פחות מאחוז מאוכלוסיית העולם.
ספרו של גרנות שייך לז'אנר שדומה שהייתה לו עדנה לאחרונה. גרנות עושה למאבק המזרחי לשווין את מה שעשה ספי רכלבסקי לציונות הדתית ('חמורו של משיח'), מיכאל קרפין לימין ('רצח בשם אלוהים' והסרט "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה") ויורם חזוני לשמאל ('המדינה היהודית – המאבק על נשמת ישראל'). השיטה פשוטה: קח קבוצה קיצונית וקיקיונית, השחר את פניה עוד יותר, מתח קוים גסים בין הקבוצה המושחרת לבין קבוצות מרכזיות וגדולות. אין צורך בהוכחות ותימוכין. צור הכללות, קבע כמה קביעות גורפות, מבשלים על אש גבוהה של יחסי ציבור (אם אתה ימני כמו יורם חזוני יחסי ציבור תוכל לקבל רק בארצות הברית אבל אל דאגה, משם זה יגיע לארץ כי התורמים מודאגים) וכך מצליחים למכור בקלות.
למרות קוי הדימיון בשיטה, השוואת הספר 'עסקני הקיפוח' עם הספרים שהוזכרו למעלה עושה עם משה גרנות חסד. מבחינת כתיבה מדובר בסגנון מאד אישי. העובדה שיש לטקסט הערות שוליים אינה משנה הרבה ואינה מוסיפה את הניחוח הפסאודו מחקרי שבהם מתהדרים רכלבסקי וחזוני. הספר כתוב גרוע ויש בו חזרות רבות על אותם ציטוטים בפרקים שונים.
למרות איכותו הנמוכה של הספר ורדידות טיעוניו של גרנות יש בהחלט מקום לביקורת על הגישה הרדיקלית, שבשם מאבקם של המזרחים לשויון, יוצאת כנגד כל המעשה הציוני. התפיסה, שבה מחזיקים כמה אינטלקטואלים רדיקלים, שיהודים בארצות האיסלם היו 'ערבים בני דת משה' היא מופרכת כמעט לחלוטין. למעט קבוצות קטנטנות של יהודים מרבית היהודים במזה"ת ובצפון אפריקה חשו מנוכרים מהרוב המוסלמי. זהותם כמיעוט דתי היתה מעוגנת לא רק בחיים החברתיים אלא גם מבחינה משפטית. היהודים היו בני חסות כמעט עד אמצע המאה ה-20. גם אם החיים היהודים לא היו רצופי פרעות ומצוקה (כפי שגרנות מתאר), אידיליה רבה לא הייתה שם. מתח זה הוחרף על ידי הקולוניאליזם וזה קרה הרבה לפני הציונות. גם בענין הקונספירציה האשכנזית להביא את המזרחים ולהשפילם תרבותית וכלכלית יש מקום לבחון האם לא מדובר ביישום ההגמוניה ובגישה ארופוצנטרית שאפיינה גם את יחסם יהודים מזרחים בינם לבין עצמם (כמו יחסם של הבגדדים לכורדים או יחסם של יהודי קזבלנקה לשלוכים) ולאו דווקא מקנוניה זדונית.
ספרו של גרנות, שנוגע בדיון חשוב וחיוני, עושה שירות רע לויכוח על השיח המזרחי הרדיקלי בפרט ולבירור היחסים הבינעדתיים בישראל בכלל.”