כל הגירה היא טראומטית. היא לבטים ומשברים וייסורי נפש: מצוקה רוחנית - נפשית ולעתים גם חומרית: היא מאבק בין ניתוק מתרבות המוצא לבין התערות בארץ הקולטת: בין תחושה של תלישות, ניכור וריק, לבין פרץ של כוחות יצירה שהקיצו מתרדמתם: היא ניתוץ ובנייה, דחייה ומשיכה, ייאוש ותקווה. פלורליסטים בעל כורחם, ספרו המאלף ועתיר הלקחים של נסים קלדרון, דן בשלושה מן הפנים של תופעת ריבוי התרבויות בישראל - חברה של מהגרים ובני מהגרים. הפן הראשון הוא הפוליטי. הישראלים מקיימים את חייהם הפוליטיים לא רק כבעלי דעות שונות, אלא גם כבעלי תרבויות שונות. בהיעדר חוויית הגירה אחידה נגוז אידיאל כור ההיתוך, אך גם הניסיון לחלק את הישראלים לבעלי תרבויות שונות ולהתעלם מן המזיגות הרבות והתרכובות המפתיעות שנרקחו בפוליטיקה הישראלית - לא יצלח. המחבר סבור כי בלי פלורליזם תרבותי, אין סיכוי לחיים פוליטיים ישראליים שיובילו לשלום מדיני ולשוויון חברתי. אבל המכנים המשותפים שבין התרבויות הרבות של הישראלים - גם הם אמת פוליטית. פן נוסף של ריבוי התרבויות הוא הספרות היפה - סופרים ששינו את כתיבתם בעקבות חוויית ההגירה משפות שונות, מאקלימים ומנופים שונים, ומסגנונות חיים שונים: קולם של מהגרים שהיו לבני - בית, וכן סופרים ישראליים שנדרשו לפלורליות תרבותית. הספר עוסק ביצירות כאלה של א.ב. יהושע, של נתן זך, של רונית מטלון, של מאיה קגנסקיה ושל יצחק לאור - באופיין האמנותי ובמגוון הקשריהן. הפן השלישי הוא דיון אידיאולוגי. ריבוי התרבויות הוא נושא לפולמוס מקיף בזירה האקדמית בארצות הברית ובמידה פחותה - באירופה. מה מן השיח הזה על תרבות הגמונית ותרבויות אחרות, על "תרבות האדונים" האירופית לעומת תרבויות המזרח, כוחו יפה לתרבות הישראלית? קלדרון מציע הבחנה בין פלורליזם תרבותי, המסייע לסוציאל - דמוקרטיה ישראלית עדכנית, לבין סקטוריאליות תרבותית - שתהיה בעוכריה. נסים קלדרון מלמד ספרות עברית וקולנוע באוניברסיטת תל - אביב. הוא עורך את כתב העת "מקרוב" (יחד עם גדי טאוב). בין ספריו: בהקשר פוליטי - ארבעה מאמרים על סופרים (1980), פרק קודם - על נתן זך בשנות השישים (1984), והרגשה של מקום (1988).