שניהם צחקו. לצחוקו של מריוס היה צליל מתחתי, קול של יצור על טבעי, ואילו צחוקה היה גבו יותר ומוטבע בצליל דמם של בני אנוש.
רציתי להיכנס לתוך מחשבותיה, ניסיתי אבל מיד גירשתי את הרעיון מתוכי. היו לי מעצורים.
"אתה מסמיק אמדאו" אמרה ביאנקה, "למה? שפתיך אדומות כשני. תן לי לנשק אותן. ואתה חם כאילו עדיין אתה חולה."
"הביטי בעיניו, מלאכית שלי" אמר מריוס, "הן בהירות לגמרי"
"אתה צודק" אמרה ביאנקה והביטה ישר לתוך עיניי.
"אני הסמקתי שוב, והתרחקתי ממנה. הדפתי אותה מעליי ונשקתי לכתפיה. הבטתי בה, בשמלתה הצהובה ובגלימתה הקטיפתית הירוקה ותפוחת השרוולים שלבשה מעליה, ונכנסתי לתוך מחשבותיה. הרגשתי כאילו אני פותח את שמלתה, משחרר את סוגר הזהב שהחזיק את גלימתה, ומתבונן בשדיה החשופים למחצה. דם או לא דם? זכרתי את התשוקה שפעם משכה אותי אליה, ועכשיו הרגשתי אותה באופן כוללנו ומוזר, לא מרוכזת באיבר הנשכח כפי שהיה בעבר. רציתי לחפון את שדיה בידיי ולמצוץ מהם באיטיות, לגרות אותה, להרטיב אותה, שתשמוט ראשה לאחור, כן. הסמקתי. חשתי סחרחורת מתוקה ועמוקה. כאילו עמדתי להתעלף.
אני רוצֳה אותך. אני רוצֳה אותך. אני רוצֳה אותך. אותך ואת מריוס. את שניכם אני רוצֳה במיטה שלי. את הנער ואת מגבר, את האל ואת מלאכו.
שפתיה לא היו משוכות באודם, הן היו ורודות מטבען. וריסיה הארוכים המשוחים משחת בשמים, נראו ככוכבים סביב עיניה הזוהרות.
אני רוצֳה אותךָ. אני רוצֳה אותךָ
אלה היו מחשבותיה. שמעתי אותן, הן פגעו באוזניי. כופפתי את ראשי והרמתי את ידי.
"מלאך יקר שלי," היא לחשה משהו באוזנו של מריוס, "בואו איתי שניכם".
הייתי בטוח שהוא יעצור את מה שקורה. הוא הזהיר אותי שלא אתפתה ואניח לאיש או אישה לראות אותי בדקדקנות. אבל הוא קם ממושבו והלך לעבר חדר השינה שלה, הוא דחף את הדלתות הצבועות שהפרידו בין החדר שבו יישבנו וחדר השינה ונכנס.
בלי נקיפות מצפון הוא התיישב בראש המיטה והושיב את ביאנקה לצידו. אני הייתי לצידה והבטתי בו. היא הפנתה את ראש אליי והחלה לנשק אותי.
"יש לי שניים שתמיד חלמתי עליהם" אמרה ביאנקה בקול רך. מריוס הסתובב ופנה אליה והחל לנשקה בחמדנות, ממש כמוני. נדהמתי לרגע, אפילו קינאתי, אבל אז מצאה אותי ידה השנייה ומשכב אותה אליה. היא הפנתה את ראשה ממריוס, כולה אחוזת תשוקה ונשקה גם לי.
מריוס קירב אותי אליה, הייתי צמוד לחמוקיה הרכים, חשתי את החום העולה מירכיה החושניות.
היא כבר איבדה את השליטה בעצמה. מריוס נשק לפניה וצווארה בשפתיו. הבנתי שזהו קסם. שאפשר להביא בנות אנוש לדרגה כזו של להט וכך להוציא מהן את כל הניחוחות, ואפילו ברק בלתי נראה אבל רב עוצמה של רגשות כאילו טיפחת אש קטנה ונפחת בה עד שהפכה לדליקה. דמם של קורבנותיי הלם בפניי כאשר נישקתי לה. כאילו הפך שוב לדם חי. הייתי כולי מחומם בתאוותי. אבל לא היה בה כל אלמנט שטני, בתשוקתי. הצמדתי את פי הפתוח לעור צווארה, כיסיתי את המקום שבו הווריד נראה כחול ובולט כמו נהר המוביל מראשה, אבל לא רציתי להכאיב לה, לא חשתי שום צורך להכאיב לה. חשתי רק תענוג רב כאשר חיבקתי אותה.
נשקתי לשפתיה. פיה ננעל על פי, וכדיי שלא תגלה את מלתעות הערפד שלי שלחתי את לשוני לתוך פיה.
לחייה הסמיקו והתמלאו דם והסומק התפשט עד לשדיה. פתחתי את חולצתה וראיתי גם את פטמותיה מאדימות. עצמתי את עיניי נשכבתי לצידה. החום נחלש בה ונראה שהיא מנומנמת מעט. היא הפנתה את פניה. הם היו רגועים להפליא. עפעפיה כיסו את עיניה היפיפיות, פיה היה פעור במקצת, היא נאנחה קלות.
מריוס ליטף את ראשה, סילק כמה תלתלים ונשק למצחה.
"את יכולה לישון עכשיו," לחש, את בטוחה מכל רע".
"אבל האם אינני יפה מספיק כדיי שתאהב אותי רק בזכות יופיי?" שאלה.
לפתע הבנתי את המרירות שבדבריה. הבנתי שהיא מפקידה סוד כלשהו בידו. כך קראתי במחשבותיה.
"אני אוהבת אותך כמו שאת, ומכיוון שאת יודעת מהי בדידות"
"עיניה התרחבו לרגע. "האם אני יודעת מהי בדידות? כן, אני יודעת היטב מה זה להיות לגמרי לבד."
"כן, יפיפייה שלי," לחש מריוס, "ועכשיו את גם יודעת שאני אוהבת אותך, ותמיד ידעת שאמדיאו אוהב אותך".
"כן, גם אני אוהב אותך" לחשתי באוזנה. "ועכשיו את יודעת שגם אני אוהב אותך".
היא הביטה בו מתוך חושיה המעורפלים. "כל כך הרבה שאלות עומדות לי על קצה הלשון," אמרה.
"אין בהן כל חשיבות," אמר מריוס ושוב נשק לה. אני חושב שהפעם גם הניח לה להרגיש את קצוות מלתעות הערפד שלו. "אני לוקח את מחשבותייך ואני משליך אותן הרחק מכאן. לכי לישון. אהבתי את מי שתרצי והיי בטוחה באהבתנו אלייך."
עמדתי לצד המיטה והוא כיסה אותה בשמיכה המהודרת, נזהר שלא לקמט את הסדין הפלמי המשובח שמתחת לשמיכה, ואז שוב נשק לה. היא הייתה כה מתוקה בשנתה, כמו ילדה קטנה.