“הספר הזה, שנכתב ב-1957, צועק כבר מהמשפט הראשון: "היי, תקשיבו, אני מיוחד!", "אני שונה!", "שימו לב אליי, אני אוונגארד!".
ואכן.
דבר כזה עוד לא קראתי. וטוב שכך.

קודם כל - אין עלילה. יש מין ציפוי דק שמתחפש לעלילה, וגם זה כנראה בלי כוונה, אולי לא הייתה ברירה.
זוג (צרפתים, כנראה. זה לא ברור) גר בבית חווה בקולוניה אחת באפריקה. יש משרתת, יש נהג, יש להם חבר אירופאי כמותם.
זהו.
אבל הספר כלל אינו עוסק בכך...
הספר הוא מעין סדרת תמונות, והסופר מתאר בפירוט מטורף, ברזולוציה גבוהה עד בלתי אפשרית, את מה שרואים בכל תמונה.

לדוגמה: במרפסת הצופה אל הנוף יש כורסה.
לאורך עמודים ארוכים יפורט הנוף לפרטי פרטיו (לדוגמה - יש מטע עצים. הסופר מפרט כמה עצים יש בכל שורה), זוויות וצללים ומה לא. ואז מגיע תיאור המרפסת ("גזוזטרה" כמובן) על קרשיה, עמודיה ואדניה. ואז מגיע תור הכורסה, כולל הצבע המתקלף.

אם חשקה נפשכם בתיאור של הברשת שיער, כולל פצפוצי ניפוץ הקשרים - זה הספר שלכם.
גם מחיצת חרקים (מרבה רגליים) מתוארת מאד יפה, יותר מפעם אחת (יש לשים לב לוריאציות!).

לא תרוצו לקרוא?

= = = = = = =

לא ברור לי לגמרי מה רצה רוב-גרייה.
ככל הנראה הוא רצה לשקף משבר תרבותי-אנושי-אירופאי כלשהו שהספרות מתקשה לעמוד עליו לעומקו, אז הוא ניסה לנתץ את מוסכמות הרומן כדי להביע זאת. בעזרת תיאור אובססיבי של "מה שיש", ללא שום רגש, הוא מנסה ליצור אפקט כלשהו אצל הקורא ולומר דבר מה על המציאות שלנו.
מצטער, לא הבנתי לאן כל זה חותר, ואיך סיפור כזה באמת עוזר להפנים את המסר.

משהו מהאינטנסיביות של תיאורי האישה, שחלק מהם הם העתק קרוב למדויק של אותו תיאור שקדם להם, מרמז ככל הנראה שהדובר מקנא לאישה זו, וזה כנראה מקור השם של הספר.
מעבר לזה, כלום לא התפענח לי, וכנראה שהסופר לא רוצה פיענוח משום סוג.


אז אם בא לכם לחוות חוויה פסיכודלית בצורת ספר - קחו שאכטה מ"הקנאה".
אם לא - הימלטו נא על נפשכם.”