במקביל להתפתחות המחשבה הפילוסופית-מדעית התפתחה בתרבות המערב המחשבה המיסטית, אשר נקודת המוצא שלה היא ההכרה באחדות הבריאה. היא מבססת את עיוניה על מגע ישיר וחווייתי עם המציאות בלא תיווכו של האינטלקט.
פסיכולוגיית המעמקים גילתה את חשיבותה של החשיבה המיסטית להבנת נפש האדם ולהקלת מצוקותיה. מאז ראשית המאה ניסו פסיכולוגים לחקור את התורות המיסטיות של הנצרות ושל המזרח, על מנת להבין ולהכיר את חוכמת הנפש הטמונה בהן.
המיסטיקה היהודית, בקבלה, אנו מוצאים לצד הדמיון בחוויות היסוד המיסטית, את השוני שמקורו בחוויה הקיומית היהודית. המקובלים ערגו לאלוהים וכל מחשבותיהם ודמיונתם היו נתונים לעניינים אלוהיים. נתנו לכך שמות שונים: "מעשה מרכבה, ענייני הספירות, מערכת האלוקות." אולם, מאחר ולפי חוויות היסוד המיסטית, האלוהות מצויה בכל, כלומר המכלול נמצא בכל פרודה, הרי שהנפש היא מראה של ה'כוליות' ו'הכוליות' היא המראה של הנפש. או כלשונו של מקובל בן המאה השלוש-עשרה: "ומפני כי האדם הבא להיכנס בהיכל המלך פנימה צריך בהתחלה לדעת את נפשו שהיא כדוגמת בוראה אשר בראה...ואל כן בהיות האדם יודע מעלת הנפש ועניניה, משם יבין ויתפשטו רעיונותיו בסוד ענייני המלוכה." וכך בלי שהיתה מודעת לכך, הופכת הקבלה לתורת נפש, ומנקודת מבטו של הפסיכולוג, מקור רב ערך לחקר הנפש.
ספר זה הוא ניסיון לחשוף חוטים המקשרים בין המיסטיקה היהודית לבין הפסיכולוגיה. הוא כתוב מתוך הכרה שיחידי סגולה בדורות עברו היטיבו באינטואיציה עמוקה להבין את סודות ההוויה, והרישו לנו בכתביהם חוכמת נפש רבת ערך.