"אם כי השתיקה טומנת בחובה כבוד מסויים, שמוצא חן בעיניי, החלטתי שעבורי, עבור ילדינו ולמען התיעוד ההיסטורי, אני רוצה לספר את הצד שלי של הסיפור. כל-כך הרבה נאמר אודותי - על אסטרולוגיה ועל היחסים שלי עם ראיסה גורבצ'וב, והאם גרמתי לפיטוריו של דונלד ריגן, ומה קרה ביני ובין ילדיי, בעיקר ביני לבין פאטי. באורח אירוני חשתי שאני יכולה להתחיל לבנות מחדש את חיינו הפרטיים רק אם אתן פומבי לנושאים אלו ואחרים - לומר את דברי, ואז ללכת הלאה". וכך מתחיל "תורי", זכרונותי של אחת "הגברות הראשונות" המרתקות, השנויות במחלוקת והלא מובנות ביותר בתולדות ארה"ב. מיד עם הכנסו של דונלד רייגן לכהונתו ב- 1981 מצאה אשתו את עצמה באש צולבת של ביקורת. הסיפורים התייחסו לשיפוצים בבית הלבן, לתפקידה בהחלטות מדיניות של בעלה, יחסיה עם דונלד רייגן ועם ילדיו של ריגן, ננסי ריגן כמעט ולא הגיבה. עתה, סופסוף, בזכרונות אינטימיים, מרגשים וכנים עד מאד, היא מספרת כיצד ראתה וחייתה אותן שנים. היא מדברת בחופשיות על השפעתה במימשל ריגן, מתארת בחום את רומן האהבה הארוך שלה עם בעלה, ומתחלקת בתקופות הרעות, כאשר מאבק בסרטן, בעיות משפחתיות ובגידות אישיות הזינו את העיתונות. זה הסיפור היחידי שנכתב מבפנים, כפי שננסי ריגן חוותה אותו.