1


הניירת היא שקשרה את סיידי מוריסי לספנסר טיאק. הוא היה חסר תוחלת בעניין.


אם היו משאירים לספנס את הניירת, היא בחיים לא היתה מטופלת. וכך לא מנהלים עסק. תעשיות טיאק היו עסק נדל"ן מצליח ענקי בזכות עינו הטובה של ספנס, ההארה שלו ומוסר העבודה המובהק שלו – ובגלל שסיידי טיפלה בפרטים.


היא עשתה זאת במשך שנים, מאז שהיתה בתיכון והוא בקושי בן עשרים-ואחת, נער מהצד הלא נכון של פסי-הרכבת עם שכל ומטרות ולא הרבה יותר. עתה, עשרים שנים לאחר מכן, הוא היה בעל עסק רב-לאומי וידו היתה בעסקי נדל"ן בחמש יבשות.


הוא כבש את העולם, חשבה סיידי לפרקים, אלא שהיא לא הצליחה כבר לעמוד בקצב של הניירת.


"את חייבת לתייק מהר יותר," נהג ספנס לומר לה, מציג לראווה את החיוך המדהים והרחב שלו בזמן שחלף דרך המשרד בדרכו ללונדון או פריז או אתונה או ניו-יורק.


"בחיים לא," היתה סיידי עונה ומנופפת לעברו בפיסת נייר. החיוך היה מבליח שוב והוא היה קורץ אליה.


סיידי עמדה בפני החיוך הזה, עמדה בפני הקריצה. עמדה בפני ספנס – גם זה היה דבר שתמיד עשתה.


"אני עסוקה מספיק, תודה רבה," אמרה לו. "ולא רק בתיוק."


מובן שידע את זה. הוא ידע שסיידי ארגנה הכל, שיכלה להניח את ידה על פיסת נייר בכל רגע נתון, שיכלה לקבוע פגישה בין אנשים בארבע יבשות בתוך שניה, שספר הכתובות שלה היה מעודכן ומלא מידע יותר מהיומן שלו.


הוא אמר את זה רק כדי לעצבן אותה. ואז חייך שוב, מנה עוד חצי תריסר דברים שהיא צריכה לעשות ונעלם, הלך לתפוס עוד מטוס בזמן שסיידי חזרה לעבודה.


לא שזה הפריע לה.


עד השנה שעברה היתה לה סיבה להישאר בבאט. היא היתה נחרצת בדעתה לטפל בסבתה הקשישה, לדאוג לכך שסבתא תוכל להישאר בביתה כמה שיותר.


עכשיו, לאחר שסבתה נפטרה, הוריה דחקו בה לבוא לחיות באורגון, שם חיו הם, ואחיה, דני, הבטיח לסדר לה אינספור ראיונות עבודה אם תבוא לסיאטל.


אבל סיידי לא נסעה. היא אהבה את באט עם ההיסטוריה הפרועה שלה. היא אהבה את מונטנה. נהנתה מחילופי העונות, מהמרחבים הענקיים. מבחינתה, זה היה עדיין המקום הנהדר ביותר עלי-אדמות.


והיא אהבה את חייה – מה שהיה בהם. שהיו מורכבים בעיקר ממשרתה. אבל זה היה בסדר. היא וספנס עבדו נהדר יחד, והמשרה היתה מסעירה ותובענית, למרות שתמיד עבדה בטירוף, בשעות לא הגיוניות ועשתה הכל כדי שהכל יהיה בסדר כדי שספנס יוכל לצאת ולרכוש את העולם.


היו ימים – כמו היום – בהם סיידי חשבה שהיתה צריכה להיוולד כתמנון. אבל אפילו שמונה זרועות לא היו מספיקות לה כדי להתמודד עם הפרוייקטים של טיאק תעשיות שעמדו בפניה בצהרי היום.


הטלפון צלצל כאשר פתחה את דלת המשרד בשמונה וחצי הבוקר. עד הפסקת הצהרים היא דיברה ארבע פעמים עם איטלקי שהיה נחרץ בדעתו לעניין את ספנס בפרוייקט דירות בנפולי למרות שאמרה לו שספנס אינו נמצא במשרד, שהוא בניו-יורק. היא הקשיבה לאיש עסקים יווני בשם אכילס, שלא היה מוכן, גם הוא, לקבל תשובה שלילית. ובין כל השיחות הללו ואחרות, היא עבדה בניסיון לקדם פגישה שנועדה לספנס בפיג'י.


ארגון הלוגיסטיקה עבורו ועבור המשקיעים האחרים לצורך בילוי שבוע באחד האיים הקטנים ביותר בפיג'י, באתר שנועד לאנשי עסקים לחוצים היה, אם לומר זאת בצורה בוטה, עניין לא פשוט. אנשי עסקים רציניים כמו ספנס ושותפיו לא יכלו להרשות לעצמם לבזבז שבוע בגן-עדן.


"אנחנו לא רוצים להתבטל בשמש," אמר לה ספנס בפעם האחרונה בה היה בבאט. "אנחנו רוצים להגיע, לראות את המקום, לבדוק את המספרים ולקנות את האתר אם הוא ייראה לנו."


"זה מה שאתה רוצה," הסכימה סיידי. "אבל מר איסוגווה רוצה שתחווה את השלווה שבה אתה עומד להשקיע."


זה התברר בשיחה הראשונה אותה ניהלה עם איש העסקים היפני טדהירו איסוגווה. מר איסוגווה רצה שותפים, זה נכון. אבל לא סתם שותפים. הוא רצה שותפים שיאמינו בתפיסה של האתר – שותפים שיחוו את המקום על בשרם.


"המקום בו אנחנו משקיעים?" ספנס הקדיר פנים. "אנחנו לא רוצים שלווה. אנחנו רוצים השקעה."


"אבל הוא רוצה שתחווה את השלווה לפני שאתה משקיע," אמרה סיידי בסבלנות. "הוא מצפה שכולכם תופיעו ותבלו שבוע בהעמקת ההכרות עם המקום – וזה עם זה – ויצירת קשר עם המשפחות שלכם."


"אין לי משפחה."


"אז תגיד את זה למר איסוגווה. הוא מאמין גדול בנישואים ומשפחה. הוא הסביר לי שזו מטרת העבודה שלו. אבל הוא מאמין שלפעמים אנשים שעובדים קשה מדי, מבלבלים את סדרי העדיפויות שלהם. לכן הם זקוקים לננומי. פירוש המילה 'לזכור'," אמרה לספנס. מר איסוגווה סיפר לה את כל הדברים הללו כאשר הסביר מדוע פיתח את האתר.


הדברים לא הרשימו את ספנס. הוא הרים את גבותיו לעברה במבט שסיידי הכירה היטב. היא משכה בכתפיה. "איך שאתה רוצה. אבל הוא אמר שאם אתה רוצה להשתתף בעסקה, אז הוא רוצה שכולכם – על נשותיכם – תגיעו לשם לשבוע כדי לחוות את המקום."


ספנס גלגל עיניים. אבל תשוקתו לאתר ניצחה והוא משך בכתפיו לבסוף. "בסדר. מה שהוא ירצה. תקבעי את הנסיעה."


וזה מה שעשתה.


מלבד שאר העיסוקים שלה, לקח לה ימים לדאוג לכך שכולם יפנו שבוע כדי לערוך את סידורי המסע הנחוצים מכל פינות העולם אל האתר המרוחק. בתוך כך היא ענתה על אלף ואחת שאלות של רעיות משתאות, שצלצלו כדי לוודא שהחופשה המוצעת בפיג'י אכן אמיתית.


"אנחנו אף-פעם לא יוצאים לחופשה," אמרה מריון טן-אייק. "ג'ון תמיד עובד."


אשתו של סטיב ווקר, קת'י, אמרה בדיוק אותו הדבר. ואשתו של ריצ'רד קרסטיירס, ליאוני, התקשרה אליה כל יום ואמרה, "את בטוחה? בטוחה? ריצ'רד יודע מזה?"


וסיידי אמרה לה שוב ושוב שריצ'רד באמת יודע. היא התחילה לחשוב שאולי מר איסוגווה באמת יודע על מה הוא מדבר.


ובדיוק כאשר הצליחה לבסוף לארגן הכל והחלה לעבור על חוזה שספנס פיקסס אליה בנוגע לנדל"ן בג'ורג'יה, הטלפון צלצל שוב.


סיידי עצמה את עיניה והתפללה לאורך רוח. היא לא נזקקה לשמונה זרועות, חשבה בעייפות כאשר הושיטה את ידה לטלפון. היא נזקקה לשמונה אוזניים.


"טיאק תעשיות," אמרה ושמעה רחשים של קשר טרנסאטלנטי וקול ששפת האם שלו לא היתה אנגלית. עם זאת, הוא לא היה איטלקי או יווני.


"אה, מר איסוגווה, שלום. נפלא לשמוע ממך!"


והיא באמת שמחה לשמוע ממנו. מר איסוגווה היה האדם היחיד שאתו לא דיברה. "כולם יגיעו ביום ראשון. יש לי כאן את כל הפרטים."


היא מסרה לו את המידע בשמחה וחייכה לשמע האישור שלו.


מר איסוגווה, גילתה, היה בעל ניסיון מועט כאשר מדובר בבני המערב, מעבר לאנשים שראה בסרטים. מאחר שסיידי נטתה לעבוד קשה במיוחד, הוא חשב שהיא מחוללת נסים. הוא קיבל את כל המידע שמסרה לו ואז אמר, "גם את חייבת לבוא."


"תודה. בשמחה," אמרה סיידי בחיוך. מי לא היה רוצה לבלות שבוע בגן-עדן באוקינוס השקט. "אבל אני צריכה לעבוד כאן."


"עם זאת," אמר מר איסוגווה, "את עובדת קשה מאוד. את צריכה לצאת לחופשה. לחיות."


איך הוא ידע שאין לה חיים?


"תדברי עם ספנסר," אמר. "הוא יארגן את זה."


ספנס לא יצא לחופשות בעצמו. היא ידעה שהוא לא יבין מדוע מישהו אחר זקוק לחופשות. רשמית, היו לה שבועיים בשנה. היא לא זכרה מתי לקחה אותם.


"אולי באחד הימים," אמרה למר איסוגווה. כאשר הגיהנום יקפא.


ובכל זאת, לאחר שמר איסוגווה ניתק, היא חשבה על הדברים שאמר.


לא על פיג'י. לא היה סיכוי לזה. אבל אולי כדאי שתשקול נסיעה לאיזה מקום. מעבר. במשך שנים אמרה לעצמה שהיא נהנית מהמגוון והתעסוקה שמספקים לה חייה.


אבל האם אלה חיים באמת?


רוב מקקונל, הגבר שאתו יצאה במשך כמה חודשים, היה בטוח שלא. "אף-פעם אין לך זמן לשום-דבר זולת העבודה שלך," התלונן שוב ושוב. "סיידי, את לא הולכת ונעשית צעירה."


בדרך כלל רוב לא היה בוטה כל-כך, אבל היא ידעה שהוא התעצבן מכך שהיא לא הסכימה להיכנס אתו ליחסים יותר רציניים. היא לא האשימה אותו. הוא היה גבר נחמד באמת. הוא רצה להתחתן ולהקים משפחה. הוא אמר את זה. והוא צדק, היא לא הלכה ונעשתה צעירה יותר. היא היתה בת עשרים-ושמונה. אם היה בכוונתה להיות רצינית, זה היה הזמן.


סיידי רצתה להיות רצינית. באמת. אבל לא עם רוב.


וזו היתה הבעיה.


אולי כדאי שתמשיך הלאה. היא חשבה על זה מאז שאחיה, דני, בא לבקר בשבוע שעבר, והביא אתו את אשתו ואת התאומים בני השנה שלהם. זה היה הלם. דני היה תמיד חופשי כציפור דרור, בדיוק כמו ספנס. היא חשה שמשהו בה השתנה כאשר ראתה את אחיה כאיש משפחה מסור.


נראה לה שזה גרם גם לדני לחשוב.


"מי היה מאמין שאני אקים משפחה לפנייך," אמר ערב לפני שעזב. הוא ישב בחדר המגורים שלה, כשתאום על כל זרוע, תשוש אבל מאושר. ואז בחן אותה באיטיות וגרם לה להתפתל תחת מבטו כאשר אמר, "אולם נראה לי שאת מרוצה מחייך, לא, סיידי?"


"למה אתה מתכוון?"


פיו התעקל. "את מרוצה כשפחתו של ספנס."


"אני לא!" סיידי זרקה מידה את יומן העבודה של ספנס עליו עברה והכניסה בו שינויים של הרגע האחרון והחלה להלך בחדר. "אל תהיה מגוחך."


"סייד, לא אני המגוחך. את עובדת ולא מבלה אף-פעם. תמיד היית כזו, מאז שאני זוכר אותך."


"אני כן מבלה," מחתה סיידי.


"כשאת עובדת שבע-עשרה שעות במקום שמונה-עשרה? בטח, את עובדת בדיוק כמו ספנס."


"יש לנו מטרות!" הודיעה לו בהתנשאות.


"לספנס יש," תיקן דני באכזריות של אח בוגר. "את סתם נמצאת שם."


סיידי הסתובבה ולטשה בו עיניים. "מה זה צריך להיות?"


דני פגש את מבטה בלי פחד. "את יודעת טוב מאוד מה זה צריך להיות."


"יש לי עבודה!"


"אבל האם יש לך חיים? בחייך, סיידי. את היא שתמיד אמרת שיש לך כבר שמות לילדים שלך. את כבר כמעט בת שלושים ובקושי יצאת עם גברים!"


"אני בת עשרים-ושמונה, לא כמעט בת שלושים! ורוב – "


"את לא רצינית ביחס לרוב. אם היית, היית מזמינה אותו הנה כשקל ואני כאן. לא הזמנת אותו. אז תמצאי לך מישהו רציני. תתחתני. תקימי את המשפחה שתמיד רצית." הוא הטיח בה מילים כאילו היו קליעים, וסיידי לא הצליחה לעמוד בקצב.


"אני בסדר," אמרה בנוקשות.


"כן. בטח שכן. את יכולה להשיג עבודה בכל מקום. בואי לסיאטל. קל תסדר לך פגישות עם גברים. תאמיני לי שאת מבוזבזת על ספנס."


"אני לא יוצאת עם ספנס."


"ותודה לאל על כך," אמר דני. "הוא חבר שלי, אבל הוא לא בדיוק טיפוס של חתונה, נכון?"


הוא לא סיפר לה שום-דבר שלא ידעה. אבל היא נענעה בראשה. "אני עובדת בשבילו, זה הכל," אמרה.


"אז תתפטרי."


"אני לא יכולה."


"למה לא? האם ספנס קנה את נשמתך?"


"נו, באמת. כמובן שלא!" אבל פניה בערו וסיידי קיוותה שדני לא הבחין בכך.


למרבה המזל, הוא רק נענע בראשו. "טוב, זה רק מעורר מחשבות. את עובדת בשבילו שנים! מאז התיכון."


"מפני שהוא נזקק לעזרה. אתה מכיר את ספנס. הוא מצוין בתכנון עסקאות. במציאת נכסים ושיפוצם. מצוין בפוטנציאל. הוא יכול לראות את התמונה הגדולה. אבל הוא לא טוב בניירת. לא בפרטים."


וסיידי הצטיינה תמיד בשני הדברים האלה. הוא יכלה לארגן כל דבר.


"בכל מקרה," הזכירה לאחיה, "לא נשארתי. עזבתי, זוכר? למדתי בקולג'. ארבע שנים ביו-סי-אל-איי."


"ואז חזרת, טמבלית שכמוך. אליו."


"לעבודה," התעקשה סיידי. "הוא משלם לי הון. ואני מקבלת אחוזים מהעסק, למען השם. ובאיזה מקום אחר הייתי יכולה לנהל עסקי פיתוח נכסים בינלאומיים בגילי? ועדיין לחיות בבאט?"


"כן, בטח, זה פלוס רציני. באט! מרכז העולם המערבי התרבותי."


כמובן שזה היה ההפך. אבל עיר המכרות העתיקה עשתה קמבק. באט, שעברה תקופת שפל ארוכה, החלה לשגשג שנית, בחלקו הודות לספנס ועוד אנשים אחרים כמוהו שהיו נחרצים בדעתם לשנות את המצב.


"אל תהיה סרקסטי. ואל תבטל את באט." קולה של סיידי היה קפוא נוכח יחסו המבטל לעיר הולדתם. "זה בית. ספנס לא מבטל את העיר, ויש לו לכך זכות גדולה מאשר לך."


לה ולדני היתה ילדות טובה עם הורים אוהבים ויציבים. לספנס לא היה מזל כזה. ספנסר טיאק לא נולד עם כפית כסף בפה, למרות שעכשיו היה איל נדל"ן עם עסקים בכל מקום בעולם.


"אפילו לא כפית נחושת בפה," אמר פעם בחיוך ציני, בהתייחסו לעברה של באט כעיר מכרות. "אבל שרדתי."


לא הודות להוריו, זה בטוח. סיידי זכרה שסבו של ספנס היה אדם נחמד וטוב, אבל הזקן נפטר כאשר ספנס היה בן עשר. מאז חייו הפכו לגיהנום. אביו השתיין לא הצליח לשמור על משרה וחזר הביתה לעתים נדירות, וגם אז, תמיד רב עם אמו והרביץ לספנס. והמרירות של אמו כלפי בעלה הופנתה למטרה נוחה יותר, כלפי בנה.


סיידי, שספנס מעולם לא הרשה לה לבוא לביתו בתקופת ההתבגרות שלה, הצליחה להתקרב מספיק כדי לשמוע אותה צורחת עליו, "אתה בדיוק כמו אביך!"


הוא לא היה. בכלל לא.


שלא כמו אביו, ספנס היה תמיד שאפתן. גם כאשר היה עבריין צעיר בתיכון, הוא היה נחרץ בדעתו להיות העבריין המצטיין ביותר בחבורה.


קצין מבחן שהתעקש שייפגשו לא במשרד אלא בבית-הקברות, ליד קברו של סבו של ספנס, שם קץ לעבריינות שלו. לאחר מכן ספנס נחרץ בדעתו לגרום גאווה לזקן. להצליח. להשיג. להיות האדם הטוב ביותר שיוכל להיות.


הוא יצא לעבוד בכל הזדמנות. הוא חסך וקימץ וקנה את ביתו הראשון שבוע לאחר שמלאו לו עשרים-ואחת שנה. קשה היה לכנות את הבית 'בית לשיפוץ'. זו היתה חורבה קטנה עם גג דולף.


ברגע שיכול היה, הוא החל לעבוד במכרה, והרוויח כסף רב יותר בנהיגת משאיות ענק במשך כל היום. ואז חזר ועבד על הבית שלו בלילות. לאחר כמה חודשים הוא מכר את הבית ברווח, קנה בית אחר ועשה אותו הדבר. הוא עשה זאת שוב ושוב.


לפני שמלאו לו עשרים-ושתיים הוא הגיש בקשה להלוואה מסחרית ראשונה. ואז הוא שכר את סיידי כדי שתעשה סדר בניירת שלו – שהיתה במשאית שלו. לא היה לו משרד.


"אני לא יכול לבזבז כסף על משרד," אמר לה.


אז בשנה הראשונה היא עבדה במשאית שלו, והשתמשה בפנס שעבד על סוללה וארגנה מערכת תיוק שאותה נשאה בתוך קופסת קרטון. זה היה פרימיטיבי. אבל זה עבד.


וגם ספנס. בלי הפסקה. תוך שנה היה לו בניין. ואז שניים. במהלך שנתה האחרונה בתיכון, היה לסיידי משרד. ספנס אפילו קנה לה תגית מגוחכת שעליה נכתב "המשרד של סיידי".


והוא כעס כאשר אמרה לו שהיא נוסעת לקולג' בקליפורניה.


"שכרתי לך משרד," מחה. "חשבתי שאת מתכוונת לעבוד אצלי!"


"לא לנצח," ענתה סיידי.


מפני שלא יכלה. היא חשבה ששפיותה לא תעמוד בזה, במחשבה שתעבוד אצל ספנס לעד – מפני שהיתה מאוהבת בו. היתה מאוהבת בו שנים. מאז זכרה את עצמה, בעצם.


לא שהוא ידע זאת. אלוהים ישמור. הוא היה נחרד, מפני שהוא לא היה מאוהב בה.


סיידי ידעה את זה. זה לא מצא חן בעיניה, אבל היא השלימה עם זה. היא ניסתה לפלרטט אתו קצת, והוא התעלם מכך כליל. אז היא עזבה כדי להתרחק מכל זה.


היא קיוותה שתלמד המון, שתקבל הצעות עבודה נהדרות ותפגוש גבר שיאפשר לה לשכוח את ספנס. זו היתה התוכנית.


ואם חזרה הביתה בקיצים כדי לעזור לספנס, היא עשתה זאת רק מפני שהוא סירב לשכור מישהי שתמלא את מקומה בהיעדרה.


"אין צורך. אני יכול לחכות לך," אמר. "את תחזרי הביתה בכל מקרה."


וזו היתה האמת. היא חזרה הביתה בקיצים כדי לבלות בבית הוריה, לבקר את סבתה, להיות בבאט. אבל היא לא התכוונה לחזור לתמיד. בחיים לא.


הכל התנהל לפי התוכנית. היא למדה המון, סיימה בהצטיינות וקיבלה המון הצעות עבודה נהדרות – כולל אחת מספנס.


הוא בא לטקס הסיום שלה. "למה לא? אני מרגיש שיש לי עניין בתואר שלך," אמר בצורה בוטה. ועוד באותו יום הציע לה עבודה.


הוא הבטיח לה סכום לא מבוטל, משרד משופץ לגמרי באחד הבניינים ההיסטוריים המיוחסים ביותר בבאט, אותו שיפץ במאמץ רב, ואחוזים מאימפריית העסקים שלו.


"אחוזים?" עיניה של סיידי התרחבו בהפתעה.


אבל ספנס רק משך בכתפיו. "למה לא? את עבדת קשה כמעט כמוני כדי לשים את טיאק על המפה. מגיע לך חלק מהעסק. אז, מה דעתך?" קוצר הרוח האופייני לו ניכר בו שוב.


סיידי לא ידעה מה להגיד. האמת היתה שהיא לא הצליחה להתגבר עליו. החיוך ההורס שלו הצליח עדיין לטלטל אותה. הגוף השרירי הקשה שלו גרם לה לרעוד בכל הגוף. וכאשר מבט הפלדה שלו התרכך והתעדן, כפי שקרה ברגעים נדירים, לבה פשוט התהפך בחזה.


היא היתה חסרת תקווה, חשבה בזעף. היא ידעה שהיא זקוקה לטיפול בהלם. היא ידעה שהיא חייבת לשקוע בעולמו של ספנס טיאק. אין ספק שזה ירפא אותה מכל הפנטזיות שלה.


אז היא ענתה בהן.


היא חזרה לפני כמעט שש שנים.


ודברים רבים קרו במהלך שש השנים הללו. היא עשתה הכל כדי להתגבר על רגשותיה כלפיו. אמרה לעצמה שהתגברה עליהם. היא יצאה עם גברים אחרים. העובדה שעוד לא מצאה את האחד שירעיד את מיתרי לבה כפי שעשה ספנס לא אומרת שלא תמצא.


היא ידעה שספנס לא נועד לה.


"אני אוהבת לעבוד בשבילו," אמרה לדני. "העבודה מסעירה." ספנס היה איש עסקים מצליח. עתה היו לו נכסים בשבע מדינות. היו לו מתחמי דירות, בנייני משרדים, בנייני דירות. תמיד היו לו רעיונות חדשים. והוא תמיד דן עליהם אתה. הוא רצה לשמוע מה דעתה. הם דיברו וניתחו – והתווכחו – יחד.


"יש לך אחוזים בזה," נהג לומר.


וזו היתה האמת. נכון שלא היו לה חיים, אבל היו לה אחוזים בעסק מסעיר ביותר. בשבוע שעבר היה ספנס בהלסינקי, שם חתם על עסקה לקניית בניין משרדים. השבוע היה בניו-יורק, בחיפוש אחר דירות עם צוות ההשקעות של האב והבת טום ודינה וילסון, שאתם כבר עשה עסקאות בעבר. ובשבוע הבא, עם מעט מזל, הוא יהיה בעלים חלקי של אתר נופש באוקינוס הדרומי.


וכפי שדני בתחילה, ועתה גם מר איסוגווה, הזכירו לה, היא תהיה בבאט. סיידי נאנחה.


השעה היתה קרובה לחמש. היא יכלה לעזוב בחמש. היא תעזוב בחמש, אולי יהיו לה חיים – למרות שהיו לה עוד הררים של עבודה.


הטלפון צלצל שוב והיא ענתה ללא היסוס. "תעשיות טיאק. מדברת סיידי."


"סיידי, תתחתני אתי, אהובה?" הקול דמה לקטיפה מחוספסת.


סיידי חייכה בזהותה אותו. אם היה גבר אחד – מלבד ספנס – שהיה יכול להדהיר דופק של אשה, הרי שזה היה מתיאוס גונזלס. הבעיה היתה שהוא ידע את זה. "הי, מתיאוס. מה שלומך? ולא, אני עדיין לא רוצה להתחתן אתך. וספנס בניו-יורק."


הוא נאנח. "אני לא רוצה להתחתן עם ספנס." מתיאוס דיבר אנגלית מושלמת, גם אם במבטא ספרדי קל. "אני רוצה להתחתן אתך – ולקחת אותך מהבוס נוגש העבדים שלך."


זו היתה שיחה אותה ניהלו כבר עשרות פעמים בעבר. מתיאוס שפע קסם לטיני מהפעם הראשונה בה ספנס הביאו למשרד בבאט, ופלירטט אתה בטירוף, תמיד מבקש ממנה להתחתן אתו.


"היא לא תתחתן אתך," אמר ספנס בעליצות מבלי להרים את עיניו מהתיק בו עלעל. "סיידי שונאת גברים."


"לא נכון!" מחתה, והדפה אותו מהתיקיה כדי לחפש את המסמך אותו ביקש.


ספנס נטל אותו ממנה. "רואה, היא גאונה. יודעת איפה כל דבר נמצא," אמר למתיאוס באושר. ואז הסתובב אליה. "את לא יוצאת עם אף-אחד."


"אני כן," אמרה. "כאשר מתחשק לי," סייגה, אבל זו היתה האמת. היא לא שנאה גברים.


"היא תצא אתי," אמר מתיאוס בביטחון מוחלט.


אבל היא לא יצאה אתו מעולם. "אני לא מערבבת עסקים עם הנאות," אמרה לו.


"חבל," אמר מתיאוס בלי מחשבה שניה. והוא לא הפסיק להזמינה לריו ולבקש את ידה כל-אימת שהתחתן.


"החיים בריו הם מסיבה אחת גדולה," אמר עכשיו. "אנחנו יודעים איך לחיות. את צריכה לעזוב את הבוס שלך ולבוא לעבוד אצלי."


סיידי צחקה כאשר אמר זאת. "אתה עובד קשה כמעט כמוהו."


"אבל אני מסתיר את זה טוב יותר. ואני יוצא לחופשות. מה דעתך?"


"אולי אבקר יום אחד בריו," ניחמה סיידי. "ועכשיו, במה אוכל לעזור לך?"


מתיאוס העביר הילוך בקלילות. "אני צריך לדבר עם ספנסר על בניין בסאו-פאולו."


"אני אומר לו."


"תני לי את מספר הסלולרי שלו."


"הוא לא מדליק אותו אף-פעם." ספנס הסתובב עם סלולרי סגור, אלא אם ציפה לשיחה. אבל תמיד ציפה שהיא תסתובב עם סלולרי מחובר, כדי שיוכל להתקשר אליה. "אני אמסור לו שהתקשרת ברגע שהוא יתקשר אלי."


"בסדר," אמר. "תגידי לו שיש לי בשבילו הצעה. ויש לי הצעה בשבילך."


"אני לא מתחתנת אתך, מתיאוס," אמרה נחרצות.


"לא נישואים," הסכים בעצב. "אבל ברצינות, סיידי, את צריכה לבוא לעבוד בשבילי. אני פותח משרד בטקסס. את תוכלי לנהל אותו עם שתי ידיים קשורות מאחורי הגב."


ובמקביל לנהל חיים, חשבה סיידי לשניה. אבל אז נאנחה ונענעה בראשה. מלחמה אינסופית במתיאוס עלולה להפוך את החיים לקשים עוד יותר מאשר עכשיו, כשהיא עובדת אצל ספנס, שאינו זוכר כלל שהיא אשה. "תודה. אבל, לא, מתיאוס."


"תחשבי על זה."


"בסדר," הסכימה מפני שהיה קל יותר לומר זאת מאשר להתווכח.


"נדבר בשלב מאוחר יותר," הבטיח. "להתראות, קריניה."


"צ'או, מתיאוס." היא ניתקה ואז הרימה את החוזים, נחרצת בדעתה לחזור הביתה כדי לקרוא בהם. לפחות כך תוכל להגיד שיצאה מהמשרד בחמש ועשר. אבל הסלולרי שלה צלצל בדרכה החוצה. היא ראתה מי זה ולטשה את עיניה בצג.


"כבר אחרי חמש," אמרה בטרדה כאשר ענתה.


"אז?" גם כאשר כעסה עליו, הרי שצליל קולו של ספנס הצליח לגרום לדופק שלה להאיץ את מהלכו. לעזאזל.


"יש לי חיים," התיזה.


"וואו. מי עצבן אותך?"


אתה, רצתה להגיד, למרות שהיתה צריכה לכעוס בעצם על עצמה. "היה טירוף כאן כל היום."


"טוב, יופי. אני שמח לשמוע." והיא הניחה שהוא באמת שמח. "אני צריך שתעשי בשבילי משהו," אמר קצרות.


סיידי אחזה בעט, ערוכה לכתוב, אבל הוא לא אמר כלום. "ספנס?"


"כן." הוא נשמע לפתע לא שם. דיבורו המהיר בדרך כלל נעשה מהיר עוד יותר. "זה לא סיפור. אני זקוק רק שתביאי לניו-יורק את תעודת-הלידה שלי ואת תעודת-הגירושים שלי."


סיידי השתתקה. "מה?" היא הרגישה כאילו מישהו הלם בבטנה. "מה אתה רוצה?"


"שמעת אותי. את תעודת-הלידה שלי. ואת תעודת-הגירושים. אני זקוק להם. מחר. בניו-יורק."


היא חשבה תמיד שהנשימה היא עניין של רפלקס בלתי רצוני. עכשיו כבר לא היתה בטוחה כל-כך.


"סיידי? את שם? האם שמעת אותי?" קולו היה חד עכשיו.


"שמעתי אותך." את זה הצליחה להגיד. היא לא הצליחה לומר יותר.


"נפלא. אז תארגני את התעודות ותעלי על מטוס הערב. או מחר. לא מעניין אותי מתי. העיקר שתהיי כאן עד שתיים בצהרים."


היא לא דיברה, פשוט בהתה באלם בעיפרון שנשבר בידה.


"סיידי!"


"כן!" התיזה עכשיו. "שמעתי אותך!"


"יופי." הוא עשה אתנח. "את יכולה לברך אותי."


"בגלל...?" אמרה מפני שידעה את הסיבה בלי לשאול, למרות שנדהמה.


"מפני שאני מתחתן." הוא אמר את המילים כמעט בהתרסה, כאילו ציפה שתתנגד.


היא ידעה שאין טעם להתנגד. אבל היא לא יכלה שלא לדבר בציניות. "מחר? זה לא קצת חפוז? כלומר, בהתחשב בעבר שלך וכל זה?"


סתמי, אמרה לעצמה. סתמי, סתמי, סתמי.


"זה יהיה בסדר הפעם," אמר בקול שטוח. "לא כמו אמילי."


"לא חשבתי על אמילי," אמרה סיידי, לא מסוגלת לשתוק. "לא התחתנת עם אמילי."


"אני זוכר עם מי התחתנתי." הוא ירק את המילים.


גם היא זכרה. הוא התחתן אתה!


חתונה בעקבות משבר נטישה קשה. כאשר נערת החברה אמילי מולינו הודיעה לו ברגע האחרון שלא תינשא לו, הוא נשבר. הייאוש שלו הזכיר לסיידי את כאב הילדות שלו כאשר אביו עזב את הבית ואמו פרקה את זעמה על ספנס.


ולכן, כאשר יצא מהכנסיה בלאס-וגאס כשבעיניו הבעה מפחידה, סיידי רדפה אחריו, לא יודעת מה בכוונתו לעשות. היא לא חשבה שחצי תריסר כוסות ויסקי לאחר מכן, הוא יחליט שהמענה הוא בחתונה אתה!


אבל כך החליט. הוא היה נחרץ בדעתו. "את תתחתני אתי," אמר בנחישות, אבל היה שם רמז לספק, היתה בדבריו שאלה זעירה, שהופיעה גם בעיניו. "את מסכימה?" התעקש כאשר היא לא ענתה.


וסיידי, בגלל שבאותו רגע היא נדרשה לכנות מוחלטת, הודתה שכן.


"אם תבקש ממני," ענתה מפני שזו היתה האמת היחידה.


"תתחתני אתי," אמר. והוא פגש את מבטה בכל העוצמה שהיתה לספנסר טיאק בעיניו הכחולות.


והיא התחתנה אתו. תוך שעה.


הם הוציאו רשיון ועשו את המעשה. וחזרו לסוויטת ירח-הדבש ועשו אהבה. בלהט. בייאוש. בערפול חושים. זה היה הלילה הנפלא ביותר בחייה.


והיא התעוררה למחרת בבוקר בסוויטת ירח-הדבש וגילתה שספנס כבר ער ולבוש, מהלך בחדר בטירוף, מעביר את ידיו בשערו ואומר, "זו היתה טעות."


סיידי עוד לא הספיקה לפקוח עיניים כאשר הוא ניגש אליה, נעמד מעליה, הבעתו קשה ועיניו אדומות. "זה לא היה צריך לקרות. לא היינו צריכים – אני לא הייתי צריך – לעזאזל!" הוא נענע בראשו כאילו התקשה להאמין בכך. "סיידי, אני מצטער. לא התכוונתי – לכל הרוחות! אני לא יודע מה עבר לי בראש! אבל זה יהיה בסדר. אל תדאגי. אנחנו נתגרש."


"נ-נתגרש?" היא הצליחה להוציא מפיה את המילה הזו. ופשוט בהתה בו בפה פעור.


ספנס הנהן בלהט. "טוב, אנחנו לא יכולים להשיג ביטול," אמר בקדרות. "אבל זו לא תהיה בעיה. אני מבטיח לך. אני אטפל בזה."


הוא היה נחרץ בדעתו, נחוש לגמרי. נחוש להתגרש ממנה בדיוק כפי שהיה נחרץ בדעתו להתחתן אתה שתים-עשרה שעות לפני כן. זה חייב להיות סוג של שיא, חשבה סיידי. היא מצמצה במהירות וניסתה בכל מאודה לבלוע את הרוק כנגד הסלע שהתיישב בגרונה.


האם זה היה נורא כל-כך? טעות גדולה כל-כך?


נראה שכן.


אין ספק שזה לא היה הזמן להכריז על אהבתה לו. היא הנהנה בפשטות. "בסדר," הצליחה לומר, למרות שכמעט נחנקה.


ספנס התבונן בה. "את בסדר?"


כן, נפלא. מעולם מצבה לא היה טוב יותר. העובדה שנישאה והתגלתה חסרה תוך פחות מחצי יום היה הדבר שעושה טוב לכל נערה.


"אני בסדר," אמרה בקול יציב. "למה?"


"את לא נראית בסדר."


"תודה רבה."


"לא התכוונתי – אני פשוט" – הוא נרעד באופן ניכר לעין – "מצטער. אני לא יודע מה קורה לי. אני מצטער. מצטער על הנישואים. על..." קולו גווע. מבטו נע דרומה, הרחק מפניה. הוא בחן את הסדין שעטף את גופה.


סיידי הרגישה מבוכה עזה. אז הוא מצטער שמיצו את הנישואים? מצטער שעשה אתה אהבה?


אין ספק שהצטער על הכל.


"אל תחשבי על זה," אמר. "אני אטפל בכל. את לא צריכה אפילו להזכיר את זה."


האם חשש שתדבר על זה? שתעמוד ותצעק מגגות הבתים שבעלה מזה שתים-עשרה שעות זורק אותה? היא התבוננה בו באלם.


"את עייפה. אני בטוח שאת עייפה. תחזרי לישון. החדר מוזמן עד יום רביעי. תישארי עד אז, אם את רוצה."


כאילו שתישאר לבדה בסוויטת ירח-הדבש בזמן שבעלה מתגרש ממנה!


"אני לא אהיה כאן," מיהר ספנס להבהיר, מפרש שלא כהלכה את מבטה הנחרד. "התקשרתי הבוקר לסנטיאגו. אני אקדים בכמה ימים את הנסיעה שלי לברצלונה. אבל אני אסדיר את הגירושים לפני הנסיעה. בסדר?"


סיידי משכה בכתפיה. מה עוד יכלה לעשות?


ספנס ראה את משיכת הכתף שלה וחייך חיוך מאולץ. "יהיה בסדר. אני מבטיח." הוא עשה אתנח ואז אמר, "זה לא ישנה כלום, נכון? את תישארי."


"אני אשאר?"


"את תמשיכי לעבוד אתי. זה לא צריך להיות מביך. אנחנו חברים." הוא אמר את המילים האחרונות בצורה כמעט עיקשת וברצינות מוחלטת. ולמה לא? אמש היה חסר משמעות עבורו – מעבר לטעות בשיפוט. הוא רצה אותה כחברה, לא כרעיה. והוא יתקן את זה במהירות האפשרית.


היא לא ידעה מה להגיד.


"לא" יהיה חכם מאוד. אבל היא חששה להגיד לא, שמא יחשוב שהנישואים חשובים בעיניה יותר משרצתה שיאמין. ואם יחשוב שכן, האם ישנה את דעתו? האם יישאר נשוי לה מתוך רחמים?


המחשבה גרמה לה לבהלה.


"אני אשאר," אמרה. "לעת-עתה."


הוא הצטחק, אותו חיוך מרהיב של ספנס שסיידי ניסתה לעמוד בפניו במשך שנים. "אז הכל בסדר," אמר באושר. "את חברה, סייד."


בדיוק.


"ידעתי שתסכימי. אני אתקשר לעורך-דין משדה-התעופה ואבקש ממנו לטפל בזה. אני אתקשר אלייך מחר מברצלונה. אבל אל תדאגי. תראי את זה כמסודר." הוא הרים את המזוודה שלו ויצא.


וזהו-זה.


אלא שכאשר התקשר מברצלונה למחרת, הוא אמר, "את בסדר?" בנימת קול מודאגת שלא היתה בקולו מעולם בעבר.


"כמובן. מה אתה חושב?" ענתה סיידי. היא לא תיתן לו לדעת שלבה נקרע לגזרים.


נראה שהיתה משכנעת מפני שהוא מעולם לא חזר על השאלה ולא נשמע מודאג שוב. וכאשר חזר למשרדו, חודש לאחר מכן, הוא אמר, "אל תדאגי. הכל מסודר. המסמכים בידי. הכל טופל."


וגם נישואיה הקצרים והנשכחים לספנס הסתיימו.


הוא מעולם לא הזכיר אותם שוב.


גם היא לא. היא חשבה עליהם, כמובן. המון פעמים בחודשים הראשונים. היא חוותה אותם דקה לדקה. אבל בסופו של דבר הצליחה להדחיק את האירוע. לא לשכוח, אבל להתייחס אליו בניכור, כאילו קרה ביקום מקביל כלשהו. כמו חלום. או סיוט.


האירוע התפוגג בארבע השנים האחרונות. עד עכשיו. עכשיו אמרה, "אני לא יודעת איפה המסמכים."


"בכספת שלי. יש לך מפתח."


"כן, אבל – חתונה?"


"זה עסקים, סיידי. חשבת שהתאהבתי?"


היא לא ידעה מה לחשוב. "עסקים?"


"אני מתחתן עם דינה וילסון. עם מי חשבת? מישהי שאספתי ברחוב?"


"אני – "


"זה מושלם. רעיון מעולה. דינה ואני נצרף כוחות. אני לא יודע למה לא חשבתי על זה לפני כן. יחד תהיה לנו השפעה כפולה. מיומנות כפולה."


"כן, אבל – מחר?"


"אז אנחנו נתחתן לפני הנסיעה שלי לפיג'י. וזה מזכיר לי, את יכולה להזמין טיסה גם לדינה?"


היא תהרוג אותו.


"את לא צריכה לעשות את זה הערב," אמר בנדיבות. "תוכלי לעשות את זה מכאן, מחר. תביאי את המסמכים לבית-המשפט בצהרים. הטקס בשתיים. אני אזמין לך חדר במלון פאר למחר בלילה עבור הטרחה שלך, בסדר? בפלאזה? ארבע-עונות? איזה מלון שאת רוצה. תחשבי על זה כחופשה. בסדר. אני חייב לרוץ. טום ודינה דופקים בדלת. נתראה מחר."


נשמעה נקישה – ולאחר רגע, צליל חיוג.


סיידי עמדה ובהתה בטלפון שבידה והרגישה כאילו הקרקע נשמטה מתחת לרגליה.


איפה היא, לעזאזל?


ספנס הציץ בשעונו בפעם העשירית בחמש הדקות האחרונות והעביר את אצבעותיו בשערו הסתור זה מכבר. הוא התהלך במסדרון של בית-המשפט, מחוץ ללשכתו של השופט בארבעים-וחמש הדקות האחרונות.


הוא הגיע לשם שעה לפני הזמן, שכן רצה להיות במקום לקראת הופעתה של סיידי, מאחר שלא ידעה בדיוק מתי היא תגיע. אמש הוא ניתק את הסלולרי שלו, שכן לא רצה לקבל שיחות מסיידי, שתגיד לו שמדובר בטעות.


הוא לא עשה טעות.


הפיאסקו של אמילי היה טעות. זה היה בטוח. לפני ארבע שנים הוא התעתד להתחתן עם אמילי מולינו, וזו היתה שגיאה גדולה – הוא היה קורבן של התלהבות הנעורים שלו, של התאהבות הורמונלית – שלא לדבר על נחישות מוטעית להתחתן עם יפהפיה שמשפחתה היתה מבוססת מזה שנים.


והנישואים לסיידי בגלל סיבה בלתי שפויה כלשהי לאחר שאמילי לא הגיעה – טוב, זו היתה שגיאה גדולה עוד יותר.


הוא לא היה צריך לכפות זאת עליה, לא היה צריך להציע לה נישואים! לא היה צריך להעמיד אותה במצב כזה.


אבל באותו רגע הוא לא היה שפוי. הוא היה מטורף. הוא היה דחוי. המילה עדיין גרמה לו למצמץ. אבל העריקה של אמילי כמו אוששה את הפחדים העמוקים ביותר שלו – שהוא חסר ערך, כפי שטענה אמו מאז ומעולם.


ולכן הוא נפנה אל סיידי – ניצל את הידידות שלה כדי להשיב לעצמו, ולו לרגע, את ההערכה העצמית המנותצת שלו. היה קל לעשות זאת, לעזאזל. שכן למרות שהתווכחה אתו בענייני עסקים, סיידי היתה רכה כאשר מדובר באנשים – כאשר מדובר בו.


ובבוקר, כאשר התעורר וגילה אותה במיטה לצדו, כאשר נזכר כיצד בילו את הלילה, הוא נחרד נוכח מה שעשה.


אלוהים, היה לה חבר! וזה לא עניין אותו!


הוא נפנה אליה בלי לחשוב ואמר, "תתחתני אתי," והוא ידע באותו לילה שלא יסכים לתשובה שלילית. אבל באורו העז של הבוקר הוא ידע חרטה. הוא ידע שטעה.


ולכן עשה כמיטב יכולתו כדי לתקן את המעוות.


הוא לא יחזור על הטעות הזו. הנישואים האלה היו עניין עסקי, פשוט מאוד. הוא ודינה רצו בדיוק את אותם דברים. זה יהיה בסדר.


בתנאי, חשב, מרים שוב את שרוולו כדי להציץ בשעונו, שסיידי תגיע.


הוא לא ידע איפה היא או באיזו שעה אמורה הטיסה שלה לנחות. הוא יכול היה לדעת, חשב, אם היה מפעיל את הסלולרי שלו אמש. אבל הוא לא עשה כן. הוא לא רצה לדבר אתה אמש – למקרה שהיא תנסה לשכנע אותו לא להתחתן.


אחרי-הכל, סיידי היתה אידיאליסטית ורומנטיקנית. מאז שהכיר אותה, היו לה רעיונות הזויים שיום אחד תפגוש "את האחד". זו היתה אחת הסיבות בגללן ידע שהוא חייב להתגרש ממנה כמה שיותר מהר – כדי לאפשר לה לפגוש את הגבר המושלם שלה.


אז הוא לא רצה לשמוע ממנה שדינה וילסון אינה האשה המושלמת שלו. מדובר כאן בעסקים – לא בבית ומשפחה. היא לא רצתה בהם, בדיוק כמוהו. וזה, בעיני ספנס, היה מושלם.


אז הוא ניתק את הטלפון, ובעקבות כך, לא היה לו מושג מתי סיידי אמורה להגיע. הוא ניסה להתקשר אליה, אבל הטלפון שלה היה מנותק עכשיו.


הוא ידע, כמובן, שאם היא עדיין באוויר, הרי שלא יוכל ליצור אתה קשר. אבל אלוהים, מוטב שלא תהיה עכשיו באוויר. הטקס אמור להתחיל תוך פחות מחמש דקות.


"טוב, סיידי ממש מגזימה," אמרה דינה, שהופיעה לצדו. היא חייכה את חיוכה הדק, אבל היה רמז למתח סביב פיה.


"היא תהיה כאן."


"כמובן. רק תודיע לי כמה רגעים מראש. אני צריכה לעבור על כמה מסמכים," אמרה דינה. "אני אעבוד עליהם."


היא חזרה לתוך החדר וספנס המשיך להתהלך במסדרון. הוא פרק את פרקי אצבעותיו. הוא ניסה שוב לחייג אל סיידי. ושוב.


עשר דקות לאחר מכן נפתחו דלתות לשכת השופט ואביה של דינה הופיע. "אני נפגש עם סויאר בסוואנה בתשע. בוא נתחיל לזוז."


"סיידי עוד לא הגיעה."


"אתה לא מתחתן עם סיידי."


"היא מביאה את המסמכים שלי. תעודת-לידה. תעודת-גירושים." הוא לא רצה להזכיר את הגירושים, אבל לא היתה לו ברירה.


דינה הרימה גבה לשמע הידיעה, ואז משכה בכתפיה. "לי זה לא משנה."


"תתחתנו עכשיו. תטפלו במסמכים מאוחר יותר," הציע טום.


"בלי סיידי?"


"למה לא? זה לא סיפור, נכון?" אמר טום בנימה של אדם שעיגל פינות במצבים דומים. הוא הציץ בשעונו.


ספנס משך בכתפיו. "כמובן שלא."


זה היה הגיוני. שפוי. זה היה ניצול נכון של זמן ומשאבים – בדיוק כמו הנישואים שלהם.


כמר וגברת ספנסר טיאק, הם יוכלו לשפר בצורה בלתי רגילה את מעמדם בקהילה העסקית. הנכסים העצומים של דינה לצד נכסיו יוסיפו כוח לתיק שלהם בטווח הארוך. ובטווח הקצר, הנישואים יפתרו את הבעיה שלהם עם מר איסוגווה ותסריט 'המשפחה המאושרת' שלו. לאחד השותפים של ספנס היתה רעיה בוגדנית. בברצלונה בחודש שעבר, היא ניסתה להתחיל עם ספנס. הובילה אותו לחדר השינה שלה.


הוא לא רצה שהיא תתחיל בתכסיסים שלה שוב באתר הנופש. הבאת רעיה, החליט, תפתור את הבעיה הזו.


הוא הבין שאיסוגווה בעניין של משפחות מאושרות. גם הוא, למרות שהניסיון האישי שלו היה שונה. נישואים לדנה יפתרו את הבעיה שלו וייצרו הזדמנויות כבירות לעתיד. אין ספק שהדבר גרם לו אושר רב.


ודינה, כאשר העלה באוזניה את הרעיון, הבינה מיד. "חכם," אמרה אחרי בחינה קצרה. "אנחנו נעשה את זה – לצורכי עסקים. ומין, כמובן. אבל בלי ילדים. אלה התנאים שלי."


"אין בעיה," הסכים ספנס בלי היסוס. אלה היו גם התנאים שלו.


אז הנה הם עכשיו – כולם, זולת סיידי.


איפה היא, לעזאזל?


"אז, אנחנו מוכנים?" אמר טום קצרות.


"כן. למה לא?"


טום חייך. "אני אקרא לדינה."


הפקיד הלך לקרוא לשופט. טום חזר לאחר כמה רגעים בחברת דינה, שעדיין נשאה בידה את תיק העבודה שלה. ספנס לבש את מקטורנו ויישר את עניבתו.


הדלת נפתחה והשופט נכנס. "הישיבה מתחילה," הכריז. "אין לנו הרבה זמן." הוא הביט בספנס ודינה. "אתם הזוג? בואו הנה."


ספנס אחז בזרועה של דינה והשניים נעמדו לפני השופט, שכחכח בגרונו והחל לדבר בקול מהיר ומונוטוני. ביטויים משפטיים. ספנס לא הבין דבר. זה לא משנה. מה שחשוב היה לומר "כן" במקום הנכון. ולמצוא את סיידי.


לפתע שמע את הדלת חורקת מאחוריהם. ראשו הסתובב.


סיידי!


אבל לא סיידי הרגועה והמיושבת לה ציפה. שערה של סיידי זו היה פרוע מהרוח, עיניה היו אדומות ותחתיהן היו עיגולים שחורים. עורה היה חיוור כל-כך עד שהנמשים הזהובים שלה כמו ניתזו על לחייה ביד אמן אימפרסיוניסט שיצא מדעתו. והמבט ששלחה לעברו היה של איילה שנלכדה בפנסי משאית. איילה שאחזה תיק עור אדום בצמוד לחזה.


"אל תעמדי שם, אשה צעירה!" נבח השופט. "שבי! אין לי יום שלם."


"אני צריכה – "


"סגרי את הדלת ושבי!"


סיידי סגרה את הדלת והתיישבה.


השופט כחכח שוב ופתח מחדש. עוד ביטויים משפטיים. משהו אודות הכוח שניתן בידיו מטעם מדינת ניו-יורק. בלה, בלה, בלה. מאחוריו, ספנס שמע מישהו – סיידי? – נע על כסאו.


"... האם למישהו יש סיבה להתנגד לנישואים אלה?" ואז, בלי הפסקה, המשיך השופט, "לא. אז אנחנו נמשיך ואז – "


"כן." זו היתה סיידי.


ספנס הסתובב להביט בה. גם דינה וטום הסתובבו אליה.


"אשה צעירה, את מתנגדת?" תבע השופט במפגיע.


"אני, אה, כן."


גבותיו של השופט התרוממו. "על איזה בסיס?"


מה המשחק שלה, לעזאזל?" ספנס התבונן בה בזעם.


סיידי ירתה לעברו מבט חתום ואז הסתובבה להסתכל בשופט. "הוא כבר נשוי. לי."