“אני גרה בתל-מונד. זה מקום קטן יחסית ומאד מנומנם. אין שום דבר לספר עליו. גם אם מישהו היה מנסה לכתוב על כל מה שיש פה, על גילי מבית המרקחת ועל דבורה מהסופר ועל אסרף שאחראי על הגננות, גם אם היה עובר על כל המחדלים וליקויי התכנון כמו הכיכר שיש בה תאונה לפחות פעם בשבוע, והיה מתעסק בנבכי הפוליטיקה המקומית שכוללת מלחמות על כלום בין תושבי המקום הוותיקים לפליטי ערי השרון, גם עם כל אלה לא נראה לי שהיה אפשר לכתוב משהו מעניין, בטח לא משהו שמישהו ירצה לקרוא. אבל זה כנראה לא נכון. עובדה. תומס וולף לקח עיירה הררית בדרום ארצות הברית בתחילת המאה העשרים, כזאת שלא באמת קורה בה משהו ופרש את מה שמתרחש בה במשך כמה עשורים על פני 550 עמודים ארוכים ורחבים ועוד בפונט זעיר. וזה היה מעניין, מההתחלה ועד הסוף.

וזה לא שיש בספר הזה אג'נדה. אין. אני חושבת שזו אחת ממעלותיו. נראה כאילו תומס וולף לא מנסה להגיד באמצעות הספר משהו, לא על החברה האמריקאית שצומחת בקצב מסחרר ולא על העיירה המנומנמת שהוא מתאר. הוא רק מספר סיפור של אדם אחד, יוג'ין גאנט, מתאר אותו עוד מטרם היותו, מהיות אביו בן לאב משלו ואימו בת למשפחתה, מספר את סיפור ילדותו ואת סיפור צמיחתו, סיפור שקשור בעבותות אל המקום שבו גדל והאנשים שיש בו, אל ההווה ואל העבר, אל המשפחה שלו, ובלי לנסות לקדם שום נושא חברתי או פוליטי מצטיירת תמונה שקל כל כך להאמין לה, לראות בה את ההתפשטות האמריקאית, את תהליך ההשמנה שלה, ולדעת שצילמו אותה כפי שהיא, בלי פילטרים, סתם ככה מלפנים, ולא נעשה מאמץ להסתיר כלום.

גם שום דבר לא קורה בבת אחת. הכל קשור לעבר ומתפתח לאט. תפיסת העולם, על אף שהיא לא משהו להשוויץ בו, גם היא מוצגת ככה שאין בה שום דבר מתריס, אלא להיפך, היא כאילו מובנת מאליה. היא גזענית, אבל לא גזענות אידיאולוגית אלא אחת שהיא כאילו בלתי מודעת לעצמה ויחד עם זה נמצאת שם תמיד, כמו שומה שיש לך וכולם רואים אבל אתה כל כך רגיל אליה עד שכבר מזמן שכחת שהיא קיימת. והיא גם לא בררנית הגזענות הזו. כושים, יהודים, הכל הולך.

והיא קפיטליסטית, עטה על הזדמנויות, ויש בה תהיות על מקומה של משפחה, על הכבוד שזו ראויה או לא ראויה לו. האם זה באמת כל כך מובן מאליו שנאהב את אלה שילדו אותנו או את אלה שנולדו איתנו. מה יש בעבר המשותף שלנו ושלהם שמאפשר לנו לקבל טינה ואדישות וזלזול ואנוכיות ולחיות עם זה, לפעמים גם לסלוח על זה, באיזו בהירות אנחנו מצליחים לראות את מה שמניע אותם, מתחת לכל המיצגים ומופעי הראווה. והמשפחה הזאת, היא יכולה להיות העם והארץ וכל השאלות נשארות רלוונטיות גם ביחס לזה.

הכל כתוב מאד יפה. גם תרגם את זה יפה אהרון אמיר. והוא עשוי לעורר קריאה נוסטלגית, לא אל זמן ואל מקום אלא אל האופן שבו כתבו פעם, בנאיביות, גם בהנחה שאף אחד לא ממהר לשום מקום ושאפשר להרחיב את המבט ופשוט לספר סיפור, את כל הסיפור, ולאפשר לך להתקרב ולגלות שאכפת לך, אבל גם זה, כמו כל מה שיש כאן, קורה לאט לאט.”

“דחוס, עשיר, מלא עולם וחיים, אבל ארוך מדי, סאגה של ממש”

“אבטיפוס של הרומן האמריקני הגדול, זה שהכל שואפים לכתוב, ותומס וולף הוא בין היחידים שהצליח.
רומן המצליח לשרטט תקופה שלמה. עיירה ומשפחה ואיש אחד הופכים למיקרוסמוס המאיר את הקוסמוס.
אם ברצונכם לראות את כוחה של הספרות האמריקאית הגדולה, קיראו את הספר הזה.

ראוי לציין עם זאת שהספר מצריך אורך נשימה. שווה להשאר איתו עד הסוף. התחושה היא שהרומן משתפר ככל שוולף התקרב לחוויה האישית שלו (הרומן מתחיל עם תאור קורותיו של אביו לפני שבן הזקונים (יוג'ין, שהוא תומס, מחבר הספר) נולד, בפרק הרביעי, עמוד 44 לערך).
על מידת האוטוביוגרפיות של הספר יכול להיות דיון שאותי אישית מרתק.
הרי זה ספר שיותר משני שליש מתוכו כתובים בגוף שלישי, מתוך השקפה על עצמו כילד וכנער. ספר שכולו עוסק בעיירה בה גדל והוא נאלץ להוסיף לו את ההערה המקדימה הבאה:
"
אל הקורא
זהו ספר ראשון, ובו כתב המחבר על חוויות שהן עתה רחוקות ואבודות, אלא שפעם היו חלק ממסכת חייו. אם יימצא איפה קורא שיאמר שהספר הוא "אוטוביוגרפי" אין בפי הכותב תשובה בשבילו: נדמה לו שכל עבודה רצינית בתחום הסיפורת היא אוטוביוגרפית - שלא בנקל אפשר להעלות בדמיון יצירה אוטוביוגרפית יותר מ"מסעות גוליבר", למשל."
בפסקה הבאה הוא אומר את ההפך, כנראה מחשש לתגובות אנשי העיירה, שאכן לא איחרו לבוא:
"אולם הערה זו מופנית בעיקר לאותם אנשים שאולי הכירם הסופר בתקופה שדפים אלה מקיפים אותה. לאנשים אלה יאמר מה שכבר מובן להם, לדעתו: שספר זה נכתב בתום ובעירום שברוח, וכי עיקר ענינו של הסופר היה לשוות מלאות, חיים ועזוז למעשים ולאנשים שבספר אותו היה בורא. עתה שהוא עומד לצאת לאור, יעמוד על דעתו כי ספר זה הוא ספור בדים, וכי לא התכוון לצייר כאן דיוקנו של שום אדם."
ואז הוא חוזר לרוח המנוגדת של הפסקה הראשונה:

"אבל הרי אנו סך הכל של רגעי חיינו - כל שהוא שלנו מצוי בהם: אין אנו יכולים להמלט מהדבר הזה אף לא להסתירו. אם נזקק הסופר לחומר החיים כדי לעשות את ספרו, הרי רק נזקק לדבר שכל בני האדם חייבים להזדקק לו, לדבר שאין איש יכול להמנע מלהזדקק לו. "
וכאן באמצע הפסקה הוא שוב חוזר, אט אט, לעמדה המנוגדת, ולדעתי הוא עושה זאת מסיבות פוליטיות של חשש מתגובת אנשי העיירה:
"סיפורת אינה עובדות , אבל סיפורת היא עובדות מנופות ומובנות, סיפורת היא עובדות שסודרו ונגדשו תכלית. ד"ר ג'ונסון אמר שעשוי אדם להפוך בחצי ספריה כדי לכתוב ספר אחד. באותו אופן עשוי המספר להפוך במחצית יושביה של עיירה כדי ליצור דמות אחד ויחידה ברומן שלו. אין זו השיטה כולה אבל הכותב סבור שהיא מדגימה את השיטה כולה בספר הכתוב ממרחק הביניים ואין בו לא טינה ולא כוונה מרה."
המשפט המסיים נכון. וולף הצליח בגיל צעיר להגיע לעמדה רגשית שקולה, אבל לא מנוכרת ונטולת שלהבת. לא היה לו הרבה זמן - הוא נפטר בגיל כמעט-38, צעיר ממני ביותר משנה וחצי. אבל הספיק לכתוב את הרומן האמריקאי הגדול...
[אחריו באו כמובן אחרים. למשל פוקנר והעיירה עם השם האינדיאני הארוך שבה מתרחשים רוב סיפוריו (שאמנם עלי להודות שהם דוגמא מאד לא טובה לכתיבה אוטוביוגרפית). הממשיכים ניכרו בעיקר בתחום השירה, אבל השירה האפית, כזו שבוראת קוסמוס. כמו צ'רלס אולסון וגלוסטר שלו. ובכל מקרה, גם אם לא באו רבים אחרים, נותרה השאיפה לכתוב את הרומן האמריקאי הגדול. ובקולנוע, לא במקרה נוצר דווקא באמריקה הזרם של הקולנוע התעודי אישי פיוטי (שם זה התחיל, במקביל לאיש אחד בארצנו הקטנטונת, פרלוב)].”

“על תומאס וולף שמעתי לפני כמה שבועות בתוכניתו המעולה "פרוגרסיב וחיות אחרות" של בועז כהן, שם הוא המליץ דוקא על ספר אחר שלו, "על הזמן והנהר". לא מצאתי אותו בספריה אבל מצאתי את הספר הזה.
כמו משורר וביד אומן משרטט וולף את אמריקה של תחילת המאה עד קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה, דרך תאור חייו של הנער יוג'ין ומשפחתו.
משפחה ממעמד בינוני על הטוב והרע שבה. אב לא דומיננטי, שתיין ובכיין. האמא עסוקה בעסקי רכישה ומכירה של קרקעות ובתים כדי להגדיל את ההון המשפחתי ומנהלת אכסניה ובית דירות, ושניהם קמצנים גדולים ובדרך זו מגדלים את שפעת ילדיהם, ובתוך זה גודל יוג'ין שמחובר בכל נימי נפשו למשפחה ועם זאת שואף לחופש וחי את חייו המרחפים בין הגבעות המוריקות של הדרום במזרח ארצות הברית ובין בתי הספר והאוניברסיטה.
הספר מתנהל לו לאיטו בתקופה ללא טלויזיות, ניידים, נייחים וכל התזזית הזו. הטבע עוד שולט ויש זמן לשוטט ולפגוש אנשים ובעלי מלאכה למיניהם.
תומאס וולף מתרפק על ילדותו ונעוריו בספר הטוב הזה.”