מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון התקיימה כמפלגה עצמאית בשנים 1968-1954-11948-1944. מיקומה הפוליטי היה משמאל למפא"י, כמפלגת שמאל ציוני. כמפלגה, ידעה אחדות העבודה שני פילוגים ושלושה איחודים. קיומה כמפלגה עצמאית הסתיים ב-1968, עם הקמת מפלגת העבודה שהתאחדו בה מפא"י אחדות העבודה ורפ"י.
אחדות העבודה-פועלי ציון הייתה תופעה ייחודית בפוליטיקה הישראלית. כיום היא זכורה בעיקר עקב האקטיביזם המדיני והביטחוני שלה, אבל היא הייתה תופעה מורכבת הרבה יותר. ייחודה היה בחיבור שבין האקטיביזם המדיני-ביטחוני לבין רדיקליזם מעמדי סוציאליסטי - בשונה ממפא"י הפרגמאטית בתחום החברתי ומפ"ם המתונה בתחום המדיני והביטחוני. אחדות העבודה איחדה ציבור קיבוצי ועירוני - את רוב חברי הקיבוץ המאוחד עם קבוצה של פועלים ופעילים בעלי תודעה מעמדית מובהקת שהתגבשה בשנות השלושים בסניף תל-אביב של מפא"י, תחת השם סיעה ב'. הייתה זו מפלגה פרדוקסאלית, אשר שאפה לאיחוד כולל של תנועת העבודה ובה בעת לשמור על ייחודה כזרם רעיוני ופוליטי ולתת לו ביטוי. כשלא נתאפשר לה הדבר, התפלגה. אחדות העבודה קמה בתקופת היישוב, ייצגה חלוציות קיבוצית דינאמית ורדיקליזם מעמדי בלתי מתפשר ובהנהגתה של מנהיגות כאריזמטית עמדה בחוד החנית של העשייה ההתיישבותית והביטחונית. לאחר הקמת המדינה התקשתה אחדות העבודה, שההגשמה בפועל הייתה מאפיין מרכזי שלה, להסתגל מציאות של מערכות ממוסדות הנשלטות על-ידי אליטה פוליטית ומנגנונים ביורוקרטיים. תהליכי השקיעה שעברו על תנועת העבודה כולה לא פסחו גם עליה וכחטיבה במפלגת העבודה הלך ייחודה ונשחק, עד שנפלה בנופלים עם כל המערך עבודה-מפ"ם במהפך של 1977.
ספר זה הוא מחקר סוציולוגי-היסטורי אשר בוחן את היסודות עליהם הייתה מושתתת אחדות העבודה, את הצלחותיה וכישלונותיה והגורמים לירידתה מהמפה הפוליטית. המחקר מושתת ברובו על מקורות ראשוניים: פרוטוקולים, מסמכים ועיתונים בני התקופה ועל ראיונות עם מנהיגים ופעילים באחדות העבודה שנערכו בשנים 1992 - 2000.
מחבר הספר, אורי יזהר, הוא חבר קיבוץ משאבי שדה, מוסמך אוניברסיטת תל-אביב בסוציולוגיה וחוקר ביד טבנקין, המוסד המחקרי, הרעיוני והתיעודי של התנועה הקיבוצית. ספריו הקודמים: תנועת העבודה משקיעה לתקווה (קובץ מאמרים), עם עובד 1983; נחלה ללא מנוחה, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 1992; נוסע בזמן (שירים), הוצאת גוונים,