לא קל להגדיר את הפרוזה היחידה במינה של מרינה צווטאייבה, המשוררת הרוסית הגדולה. לכאורה היא כותבת אוטוביוגרפיה, אבל למעשה היא רוקמת מיתוס אישי ססגוני ומרתק על עיצובה למשוררת. תוך כדי כך היא מתארת את המשפחה הבורגנית המשכילה ברוסיה שלפני המהפכה, ערכיה ומושגיה - העולם שבו מצויים שורשיה הרוחניים - עולם שכבר נעלם בשעה שכתבה את הספר, אבל שאין להבין בלעדיו את תולדות התרבות הרוסית במאה העשרים.
זהו אחד משיאי כתיבתה של המשוררת, אנדרטה מפוארת למשפחתה, "לעולם של אתמול" ברוסיה הטרום-מהפכנית, ותיאור מעמיק ומרתק של נפש היוצרת. אין פלא איפוא שלספר שלפנינו יש תחביר, פיסוק, מקצב ועולם דימויים משלו. דרך הסיפור של צווטאייבה אסוציאטיבית, סוגסטיבית ומוזיקלית מאוד, היא משחקת במילה, הופכת בה לצרכיה, מחדשת את פניה ומפתיעה בשימוש שהיא מקנה לה. זוהי כתיבה ייחודית, קרובה מאוד לשירה ודורשת קריאה קשובה ביותר כדי להפיק את מלוא העושר והיופי מן הטקסט המופלא הזה.
רנה ליטוין הצליחה להעביר לעברית רבות מהאיכויות של המקור, ובכך היא ממשיכה את עבודתה המסורה בתרגום הליריקה והפרוזה של פושקין, שהיה מקור השראה חשוב מאין כמותו למרינה צווטאייבה.