במקורה העלתה הקומדיה ההרואית על הבמה מלכים, נסיכים וגיבורים. מקוריותה נבעה מן הניגוד שבין הדמויות המפוארות הללו לבין המצבים הקומיים שאליהם נקלעו. אדמון רוסטאן עשה שימוש בעיקרון זה, אך גם עיוות אותו: שכן גיבורו, סיראנו, אינו נמנה עם המעמד הגבוה: הוא אינו אלא בעל אחוזה כפרי ודל - אמצעים, מכוער ולא אהוד, קורבן אהבתו לאשה בלתי מושגת. את סיראנו מאפיין הניגוד בין הופעה גרוטסקית לבין נשמה הרואית. הצד הקומי של המחזה קשור בהופעתו החיצונית, המאופיינת בחוטם הארוך, ואילו הצד ההרואי קשור בעליונותו המוסרית. אדמון רוסטאן רואה בסיראנו שלו מחאה נגד רוח "הדקאדנס" ששלטה בספרות ובאמנות בת - זמנו. לא מקרה הוא, שבחר להעלות במחזה את התסיסה במחצית הראשונה של המאה ה - 17 שאופיינה בנצחון הבארוק, שדמותו של סיראנו היא התגלמותו המושלמת. צרפת של לואי ה - 13, המהווה את הרקע ההיסטורי למחזה, נבדלת מצרפת של לואי ה - 14 כמו שהערבוביה הבארוקית נבדלת מן הסדר הקלאסי, כמו שהתוהו - ובוהו הרעיוני והצורני נבדל משלטון המשמעת וההגיון. בתקופה של סיראנו עניינו את רוסטאן סערת הרגשות, מזימות - האהבים והתככים המדיניים, דו - קרב, קרבות רחוב, מלחמות בגבולות הממלכה וגם הסערה האינטלקטאולית והרעיונית, שהניעה את התרבות של תחילת המאה ה - 17, כפי שהיא מניעה את הדמויות הראשיות במחזה. המבקר הצרפתי אלבר טיבודא ראה את סיראנו כאחד המחזות הבודדים מן המאה ה - 19 שעד היום חביב הן על הקהל הרחב והן על "המבינים". הצלחתו חרגה מגבולות צרפת. מבחינה מסויימת זהו המחזה הצרפתי ביותר, בזכות רקעו ההסטורי. השימוש הפארודי - למחצה בלשון המטורזנת של התקופה, ובעיקר - האפולוגיה של הערכים המסורתיים: כבוד, אומץ - לב ותהילה. אך בו בזמן הלהט שלו, הקסם ובעיקר האנושיות העמוקה שבו, מאפשרים לו גם היום לגעת בליבם של צופים וקוראים בעולם כולו.