“גם מי שמגלה בקיאות בסיסית בלבד בספרות המערב, יתקשה לדלג בשוויון נפש על השם שבחר מקס פריש לנובלה זו. "כחול הזקן" הוא אגדה ידועה שהועלתה על הכתב לראשונה על-ידי שארל פרו הצרפתי, ואשר נכללה בקובץ האגדות שלו, "אמא אווזה" (1697). הסיפור, שניתוסף מאוחר יותר לקבצי האגדות שאספו האחים גרים, מספר על אציל עשיר שזקנו כחול להבהיל, המתחתן עם עלמה צעירה ויפה, ולוקח אותה לטירה שלו. הוא מרשה לה לבקר בכל חדרי הטירה, למעט חדר אחד האסור לה באיסור חמור. בהעדרו, היא מתפתה להיכנס לאותו חדר, ומגלה את סודו של כחול הזקן: החדר מכיל את שרידיהן המדממים של נשותיו הקודמות, שבע במספר. הבעל חוזר, מגלה את 'פשעה' של אשתו, ורגע לפני שהוא מצרף אותה כדיירת לחדר הדמים, היא ניצלת ממוות על-ידי אחיה שהורגים אותו.
מאז התפרסמה האגדה, נכתבו בהשראתה לא מעט ספרים, הולחנו אופרות ונוצרו הצגות, בלטים וסרטים; וכך, ב-1982 הצטרף לשורת היצירות הללו גם ספרו של פריש, אלא שבניגוד לחלק מהיצירות הקודמות לו, הזיקה שלו לתמה אינה ישירה, אינה חד משמעית ודורשת ברור.
פליקס שאד, רופא פנימי מצליח מציריך, עומד לדין בחשד לרצח אשתו השישית (מתוך שבע). הוא יוצא זכאי בדין לאחר כשנה, בעיקר בגלל שבית המשפט לא הצליח להוכיח את אשמתו. הספר מתחיל לאחר הזיכוי והשחרור, ומכיוון שהמרפאה שלו ריקה מלקוחות, יש לו זמן פנוי רב, אותו הוא מקדיש למשחקי ביליארד ולטיולים. בספר הוא מתאר בגוף ראשון את חיי היומיום שלו, את חקירות התביעה ואת העדויות בבית המשפט. בהדרגה, מתברר לקורא שלפחות חלק מהעדויות, לא הופיעו כלל במשפט, אלא עולות בראשו של המספר. האם הוא באמת חף מפשע? ומה עם 'פשעים' אחרים? האם 'אשמה' היא מושג אובייקטיבי הניתן להוכחה, או שמא היא תחושה פנימית ואישית? האם, מרגע שאדם נאשם בפשע, אשמתו או זכאותו בדין באמת משנה את גורלו?
הנובלה מגוללת את המהלך הנפשי של אדם נורמטיבי בנפילתו הבלתי נמנעת אל מחוץ לחברה. כאדם שנקלע למצב שבו הווייתו מעורטלת בפרהסיה, כשנשותיו לשעבר עולות בזו אחר זו לדוכן העדים, הוא נסחף לחשבון נפש בנוגע ליחסו מול הוריו, מול נשותיו, מול מטופליו, אולי בניסיון להבין היכן נעוצה טעות חייו.
דווקא הכתיבה הקרה והאכזרית של פריש, שהיא כמעט מעין דוח, מעצימה את הרושם שמותיר האסון שניחת על דוקטור שאד, והסיום המחריד הותיר אותי המומה.
מדובר בהחלט בנובלה ייחודית ששווה קריאה אשר מותירה חותם.”