“יציאת מצרים היא החוויה המכוננת של עם ישראל, ולכן נאמר עליה בהגדה של פסח "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". דבר דומה למדתי שנכון לגבי שואת יהודי אירופה. ולכן על רקע יום הזיכרון לשואה קראתי את ספרה של לוסי דווידוביץ' "המלחמה נגד היהודים". כי עלינו לחשוב על האירוע הזה, לקרוא עליו, בכל שנה מחדש.

הספר אינו חדש. הוא התפרסם כבר בשנת 1975, ויצא לאור בעברית בשנת 1982. מן הסתם יש ספרים מעודכנים יותר מבחינת עובדות ומקורות (הרבה ארכיונים נפתחו מאז) ואולי אף טובים יותר. אבל מבחינתי זו הייתה פעם ראשונה לקרוא ספר שמנסה לסכם את המכלול של המלחמה נגד היהודים בשנים 1933-1945. והמחברת בהחלט עושה זאת. אז מה למדתי שהיה חדש לי? לשם מה כדאי היה לי לקרוא את הספר?

הפרק שהפתיע אותי הוא הפרק השני של הספר - "אנטישמיות בגרמניה המודרנית". משום מה, חשבתי שלהיטלר היה ערך מוסף בפיתוח התפיסה האנטישמית בגרמניה לגבי היהודים, שהוא לקח תופעה ישנה, קיימת, והעצים אותה לכלל תורה שלמה של שנאה ודימויים שעיקרם מלחמת-עד בין "היהודי" לבין העם הגרמני. בפרק זה למדתי שהיטלר לא חידש כלום ולא העצים כלום: הכל נכתב קודם, הכל נאמר קודם. הוא רק מיחזר, ליקט, ובעיקר ביצע. הרעיון של "הפתרון הסופי" היה קיים בכתובים עוד לפני שהיטלר בכלל נולד. האנטישמיות, הדימויים הדמוניים של היהודים, שלילת הזכויות מהם (לאחר האמנסיפציה של תקופת ההשכלה), הרדיפה, ההצעות כיצד להיפרע מהיהודים - הכל היה קיים, וזה לא היה נחלתם של חיילים משוחררים או מובטלים או אספסוף (כך חשבתי לתומי): זו הייתה תורה שנכתבה ע"י אנשי רוח, פרופסורים, משכילים.

תיאור האנטישמיות בגרמניה מחליש את התחושה שהאירוע הנאצי הוא אסון קוסמי שקרה לעם הגרמני, שזוהי תוצאה של צירוף חד-פעמי של אירועים היסטוריים שהסיטו את העם הגרמני ממסלולו ההיסטורי, שזוהי תופעה שחלפה, שהיום זה לא יכול לקרות. זה מפחיד, אבל ייתכן שמי שבוחר להתיישב בברלין (או לצורך העניין בכל מקום באירופה) על פני ישראל כי שם נחמד יותר או נאור יותר או תרבותי יותר או שסתם המילקי שם זול יותר - צריך לקרוא את הספר רק כדי לשקול שלא מדובר באירוע היסטורי בלתי סביר שקרה לפני 80 שנה. שיש סכנה גם כיום להיות יהודי באירופה. אז זה לא אומר שלא מסוכן כיום להיות יהודי בישראל, בעיקר לאור התנהלותה המדינית המופרכת של ישראל, אבל אולי אירופה אינה אי ירוק אלא ציפוי ירוק על הר געש. ולכן פרק זה של הספר עורר בי מחשבות קשות לגבי הסכנה למצב היהודים כיום.

דבר אחר שמצאתי אותו מעורר מחשבה הוא התנהלות הקהילה היהודית בגטאות בתקופת השואה. חכמים לאחר מעשה, אנחנו נוטים לשפוט את התנהלותם של היהודים לאור כוונת הצורר הגרמני להשמדה סופית של העם היהודי. אבל נקודה מעוררת מחשבה בעיני היא שהיהודים בגטאות ידעו רק מה כבר קרה - לא מה יקרה בעתיד, ובוודאי לא מה הוחלט ע"י היטלר ואנשיו. לא היה שום דבר בהיסטוריה היהודית עד לשואה שיכול היה לגרום להם לחשוב שלא מדובר באנטישמיות ישנה, בפוגרומים, במצב מחזורי שיחלוף. כך נראתה ההיסטוריה היהודית: מחזורים של פריחה ושבר. השאלה הייתה בעיניהם רק אם זה ייגמר בנזק כזה או בנזק אחר. רק לקראת סוף 1942 החלה לחדור התובנה שלא מדובר בפוגרום, לא באסון, לא בפרעות, אפילו לא במסע צלב (שנחשב עד אז לאסון הקיצוני) - מדובר בהחלטה חד-משמעית של המשטר הנאצי להשמיד את כל העם היהודי. אז כשלא חושבים על כך - מובן שכל המאמצים מכוונים להישרדות, לניווט זהיר בין השרטונים, למשא ומתן מתמשך עם הגרמנים, לשוחד, להקרבת המעטים עבור הרבים. רק התובנה שאין בכלל מוצא ואין שום סיכוי הביאה למסקנה שהמאמץ אינו צריך להיות מכוון יותר להצלת היהודים אלא לגרימת הנזק המקסימלי לגרמנים.

אבל עד שזה קרה התנהל הקהילה היהודית בצורה מעוררת הערצה. בתוך כל הרעב, הרשע, אי-הידיעה מה יקרה מחר, פעלו בגטאות תיאטראות, תזמורות, עיתונים, ספריות ציבוריות, הוצאות ספרים, לימודי תיכון, לימודים אקדמיים, הכל - בהיחבא.

יש כאלו שהתובנה היחידה עבורם מהשואה היא מתן הכשר מוסרי גורף למעשיה של ישראל כלפי הפלסטינים, ואולי גם פטור מהתנהגות כחברה מתוקנת. אבל יש הרבה תובנות אחרות שהספר מאפשר. אני הייתי מציע ללמוד ולא להאמין כיצד התנהלה הקהילה היהודית בגטאות. אני הייתי מציע לחשוב אם יש באמת לעם היהודי אלטרנטיבה למדינת ישראל, או שהרצל צדק והפתרון לבעיה היהודית חייב להיות פתרון לאומי עצמאי (ראו כמה רבים אוחזים בדרכון זר). אני הייתי מציע להעריך כמה דק הקרום התרבותי שאנו חיים עליו.

ספר שבהחלט כדאי לקרוא”