אין לך הלוויה כהלוויה בירושלים, כפי שאין לך חופה כחופה בירושלים.
אלא שלא באלה בא הכתוב לספר, אלא בשמואל מורדוף, בחור בוכרי ממוצע קומה, ואף פושר למראה, שזה כשנתיים מתאווה דודו, מנשה יששכרוף, להשיאו לבתו, זלפה. אמנם אותה בתולה לא נודעה בפנים נאות, ואף גופה לא יצא לתלפיות. מין לביבה עיסתית שנאפתה למעלה מן המידה, שאלמלא עינה הימנית, לא היית יודע שגם השמאלית פוזלת. אלא שכל אותן זוטות מפוקפקות שנשתבחה בהן אותה ריבה נתבטלו בעיני הבריות כלא היו שעה שנודע בשערים שאביה, בעל חנות כלי הנחושת שבשכונת הבוכרים, מתעתד להוריש את מחצית חנותו למי שעתיד להיות חתנו. אך שמחה וקוץ בה. אותו חתן, שמואל מורדוף, ככל שנתקנאו בו הבחורים בשכונה, מיאן להיכנס לעסקי דודו. "יש לה גם אוזניים גדולות," אמר.
אולם לא איש כמנשה יששכרוף יניח את בתו לבכות בהרים על בתוליה. עם שהשגיח שכלה ונחרצה מעם בן אחותו לדחות מעליו את מיטתה של בתו, גמר בדעתו להקשות את לבו ולשבור אף הוא, כמעשה האבות, את הלוחות. הכול ידעו שזה שנים רבות חב אביו של אותו שמואל, יהושע מורדוף, סכום כסף כבד לגיסו, והכול בשל מסגרייה מפוקפקת אחת שנתן בה בשעתו יהושע מורדוף את עינו. בתחילה נהג מנשה יששכרוף בהגינות מפתיעה עם בעל אחותו, ומלבד בערבי חגים, שבהם שאל, ואף זאת כבדרך אגב, לגורל כספו, לא נשתבשו יחסיהם כלל. אך משעה שהגיעה בתו זלפה לפרקה, ואף החלה עוגבת בעיניים אילמות על בן דודתה, נעשה אביה תקיף מתמיד, ועם שהוא שב ושואל, והפעם גם בראשי חודשים, לגורל כספו, אף החל לוחש בסתר על אוזן גיסו שבתו כבר קצה בבתוליה ומתאווה לאבדם במיטתו של בחור כשר והגון. אמנם לא נקב עדיין בשמו של בעל המיטה, אך מארשת פניו התקיפה של גיסו ידע יהושע מורדוף שהפור האכזרי נפל על בנו.
שבועות אחדים התהלך אבל וחפוי ראש ולא ידע מה יגיד לבנו. שהרי גם בנו, כשאר הבחורים בשכונה, ידע שאין מכוערת ממנה בתבל כולה. ולא זה בלבד, לאחרונה אף החלה שמועה מבעיתה עוברת בקרב תושבי המקום, שאותה ספק בתולה, בנוסף לשאר המעלות שנשתבחה בהן שלא מן התורה, אף החלה נוחרת בשנתה. אמנם לא בשופרות עדיין, ואף-על-פי-כן, איש בשכונה לא השתאה מפני מה הזעיק אביה אותם ימים את הבנאים לחזק בחדר בתו את התקרה. משכך, שוב לא תמהו הבריות גם מפני מה החלו הבחורים מסתגרים בבתיהם בלילות, ואף אלה ששמו נפשם בכפם לא עשו כן אלא בלוויית השוטרים בלבד.
יהושע מורדוף, כאותם בחורים, לא ידע אף הוא כיצד למלט את בנו מסדיניה של אותה לביבה. תחילה החל כולא עצמו, מִפחד גיסו, בביתו, ואף מיעט לפתוח את מרתף חנותו לממכר כפתורים. אלא שלימים, כשחש שגיסו הולך וסוגר עליו בצבתות גם באלה, עמד ובבושת פנים מילט עצמו אל בית-הכנסת האשכנזי "פדויי ה`" של פליטי קרקוב.
ודווקא שם, כשנדמה היה לו שרווח לו מאימתה של אותה בתולה, נבהל למצוא יום אחד את אביה, מנשה יששכרוף, עומד וממתין לו בפנים מאירות בפתח.
"אתה בוודאי אינך מעלה בדעתך, אדון מורדוף, מפני מה התבזיתי לכבודך והרחקתי עד למקום המביש הזה," עמד ופתח תחילה בדברי כיבושין.
"בוודאי האישה," התפלל בלבו להאמין.
"אדרבא," מיהר להבטיחו, "היא, הלוואי כך על כל ישראל, רק משתבחת עם הזמן, שוקלת עתה כבר למעלה מתשעים ליטראות."
"אתה בטוח?" נתקנא בו.
"וכל זאת, עוד בלי הקבקבים," הכריז.
"אם כן, מה הדבר?" ניסה לשווא לשמור על שלוותו.
"כמו תמיד," נאנח.
"הילדה?"
"שוב שורפת לאמא שלה כל לילה את הלב."
"כל לילה?"
"כל לילה," התוודה בנימת רפאים, וכשהוא משלב ידו בזרועו הוליכו בחגיגיות חשודה אל עבר חנותו.
"ומה עושה ביום?" התפתה לשאול.
"זה הדבר שבשבילו באתי אצלך," הוסיף לאחוז בו, "נכנסת לבית-הכיסא ואינה יוצאת משם."
"מה עושה שם?"
"זה בדיוק העניין, אדון מורדוף."
"והרופאים?"
"אומרים שזו דרכן של בתולות להשתעשע עם עצמן תחילה קודם לחופה."
"ובשביל זה אתה משלם להם?"
"טבין ותקילין," שב והתוודה על חרפתו, "ואני, אדון מורדוף, אתה הרי יודע, אם לא הילדה הזאת, כלום לא חסר לי. הנה החנות הזאת," טפח בידו על דלת הברזל ושחרר מעליה מנעול ראשון, "רק לפני איזה ימים בא אצלי גביר אחד, אנגלי מכף רגל ועד ראש, והזמין אצלי, לא תאמין, כלי נחושת בשביל עיר שלמה."
"עיר?" נפתע.
"לפחות שכונה," התפשר עמו, "עשרים חנוכיות, פמוטים, תרמילים בשביל בושם. ואפילו אותה קופסה צנועה בשביל העורלה. כן, כן, אדון מורדוף, והכול בכסף המלך, שטרות עוברים לסוחר."
"אמרת אנגלי?" השתאה.
"אי אפשר לטעות," הכריז בקול גדול, "עם קסקט. אלא שאני, אדון מורדוף, אם נשוב לענייננו, ככל שאני רואה ברכה בעמלי, תוהה אני בלבי אם לא הגיעה השעה להכניס לחנות עזר כנגדי."
"אישה?"
"חס ושלום," לגלג על בורותו, "אני, שלא כיעקב, די לי בלאה בלבד."
"אם כן?"
"שותף, אדון מורדוף," הצהיר בקול גדול, עם שהוא משחרר מנעול שני בדלת חנותו ופותח אותה לרווחה. "אדם הגון שאוכל בלב שלם להניח בידו את המפתחות האלה. או כדרך שלמדנו מאהרן הכהן, שעד שלא עמד על אחיו העילג, ודיבר תחתיו בפני פרעה, לא היו ישראל נגאלים ממצרים. אלא שבדור הרשעים שלנו, אדון מורדוף, היכן יימצא לי אותו אהרן?"
"אני מכיר לעניין זה איש הגון אחד, ואפילו אשכנזי," שב וגונן על בנו, "אלא שהוא, חושש אני, אין קוראים לו אהרן."
"דברי אלוהים חיים!" מיהר וטפח בהתרגשות על כתף גיסו, "הרי זה בדיוק גם מה שיעצה לי הילדה."
"זלפה?" נרתע לאחור בבהלה.
"אמרה שאין ראוי והגון מלהכניס את בנך לעסקה."
"שמואל?!"
"אכן, אדון מורדוף, את בנך, את יחידך, אשר אהבת."
"אבל הילד..." ניסה לגונן על בנו, אלא שגיסו מיהר ושיסע אותו.
"ולא רק זה," שב וטפח על כתפו, "גם ציוותה עלי לסלק מעל שנינו אותה חרב מתהפכת."
"חרב?!"
"אותו שטר חוב, שכחת?" הזכירוֹ בנימה מרוסנת של איום, "פקדה עלי לקרוע אותו מיד בתום החופה. לעיני האורחים כולם. כך, בפירוש, אדון מורדוף," אחז בו וחיבקו בשתי ידיו, "ואני, ככל שדעתי עדיין מסוכסכת עם עצמי בעניין זה, גמרתי בלבי לעשות, גם בפעם זאת, את רצונה. כמו שנאמר, ברחל בתך הקטנה. ועתה, אדון מורדוף, ובלבד שלא אתפתה, חלילה, לחזור בי, נמהר ונתקע כף זה לזה."
לימים מעטים נדמה היה בשכונה ששבו הרוחות הטובות כשהיו, וכשחזר אותם ימים גם יהושע מורדוף מגלותו המבישה בבית-הכנסת החרדי של פליטי קרקוב, אף נשמו הבריות לרווחה, ומהם אף שבו לתלות את מחרוזות השום לייבוש על זיזי החלונות. אלא שלא כן התגלגלו להם הדברים, ושמואל מורדוף, שלא ידע עד אז דבר וחצי דבר מאותו שטר חוב שריחף כמאכלת מעל צוואר אביו, הנה כשבא אצלו אביו בליל שבת ובלשון נקייה רמז לו שאולי ראוי לשוב ולבחון שנית אם אותה בתולה עדיין נוחרת בשנתה, לא עמד עוד גם על כבודה של אמו ודחה את פני שניהם. "היא לא רק נוחרת," הזכיר להם מקצת שבחיה של אותה ריבה, "היא לפעמים גם לא דומה לזו שהיא רואה במראה."
כבר למחרת השבת, כשעברה השמועה המרה שעדיין אין גואל לאותה בתולה, החלו השתדלנים הראשונים ממהרים אצל שמואל. אלא שאף הם, כמו גם שאול הגבאי, שנזעק אליו במצוותו של חכם חי-באבא, יצאו מלפניו אבלים וחפויי ראש. משכך, לא חלפו אלא ימים ספורים בלבד, ועם שנודע סירובו של שמואל גם בשאר השערים, החלו השליחים הראשונים של דודו מנשה מקישים בתקיפות על דלת בית אביו ובלשון בהירה, שלא הותירה כל מקום לתמיהה, תבעו את פירעון השטר.
בתחילה נהג יהושע מורדוף עם נוגשיו בדרך ארץ, ואף הציג לעיניהם, אם גם בבושת פנים, את מכנסיו הריקים. "המן הסלע הזה אוציא לכם מים?" שאל. אלא שהשליחים לא התפתו לדרשתו, וכשהם ממאנים גם ללגום מן הקפה שהוציאה להם מרת מורדוף מיהרו בפנים חמורות לשוב אל שולחם.
ואמנם לא יצאו אלא שבועות מעטים מיום שילוחם של השליחים וכבר רעדה האדמה מתחת לרגליו של יהושע מורדוף. אותו בוקר נזעק אצלו שאול הגבאי, וכשהוא בולם לשווא את הרעד הנפחד שבקולו גילה על אוזנו שגיסו גמר בדעתו להקשות לבו על אחותו ולהביא עניינו של אותו שטר חוב בפני דין תורה. "ושם, אתה הרי יודע, אדון מורדוף," שב הגבאי והזהירו, "אין רחמים בדין. עני כעשיר. שניהם בקופסה אחת אל תוך הבור."
מיד כששמע יהושע מורדוף את דברי הקינה האלה נתקף חרדה גדולה, ועם שהוא מקדים וסוגר את חנותו הקטנה מיהר ובא אצל אשתו.
"מה קרה?" נבהלה אשתו למראה פניו.
"נשברו הלוחות," קונן בקול נכאים.
"הכסף?"
"רוצה להביא אותנו לדין תורה."
"מנשה?" ספקה כפותיה בחרדה.
"האח שלך," התיז בבוז את המילים מגרונו.
"אבל אני שמעתי שכבר מצא לילדה שלו בחור אחר. משהו לבן כמו מפורטוגל."
"הגמד ההוא?"
"עם פאות."
"גם אני שמעתי," הוסיף לענותה, "אבל המשוגעת שלו רוצה רק את החמור שלנו. והוא באמת חמור. אפילו עם פטיש לא תוציאי מהראש שלו כלום. כל היום אותו מזמור. הילדה מכוערת."
"אבל הילדה באמת מכוערת," העידה בקול חרישי.
"ואת מה, מלכת אסתר?" התפרץ לעברה, אך במהרה עצר בלשונו, וכשהוא מנסה לשווא למרוט את שולי מעילו מעליו קרב אליה והשפיל פניו לרצפה. "לא התכוונתי, אישה," מלמל בקול חלוש, "את תמיד היית אישה טובה," הוסיף, אלא שאשתו רחקה מעליו. התיישבה בכבדות על הספה וכיסתה פניה בשתי כפותיה.
פנה אל עבר החלון, ואף שהשגיח בעורב זועף שהגיח מכיפת פנס החשמל וצלל אל עבר שקית קרועה שנזנחה סמוך לחבית האשפה, שב ופנה לעברה. "אני, בבקשה, אישה, אל תבכי," שב ומלמל בקול חולה, "את הרי יודעת... אני תמיד הייתי כזה מטומטם," המשיך לרַצותה, "וגם הכסף, אולי את צודקת, שיבוא מה שיבוא. כן, כן, אישה, מה הייתי צריך את המסגרייה הארורה ההיא. את כל השיגעון ההוא."
"ואיפה נלך?" הטיחה בו רק אז את עלבונה.
"אולי נדבר עוד פעם עם הילד," ניסה לגונן על עצמו, "איך אפשר, אני האבא שלו."
"והוא הילד שלך," הזכירה לו.
"אז לפחות שינסה."
"איך," קוננה על בנה, "כלה זה לא סמרטוט. אפילו תשים בכביסה, יישאר אותו פרצוף."
"את עדיין כועסת?"
"מספיק," היסתה אותו.
"וגם אותה כלה," שב להתחבט עם עצמו, "אפילו הרופאים אומרים שאפשר לפעמים להתרגל."
"להתרגל למי," שבה והוכיחה אותו באותה נימה מרירה של כאב, "אתה, איך שהילדה ההיא היתה קטנה, אמרת, הלוואי פרצוף כזה על כל העמלקים."
"אז היא היתה באמת רק קטנה," ניסה ללמד זכות על עצמו.
"ועכשיו היא גם גדולה."
"גם לאה לא היתה יפה, ותראי כמה שבטים הביאה ליעקב."
"ואיפה הם עכשיו?" הנידה ראשה בעצב.
"אז מה את מציעה, אישה?" נואש מעצמו והתיישב לצדה על הספה.
"כבר שכחת," מחלה לו רק אז על כבודה בחיוך נבוך, "אלוהים גדול."
"מתי ראית פעם את האלוהים הזה?" כפר בעצמו.
"אתמול."
"אתמול?" חשד בה.
"גברת מינץ?" נגעה בהיסוס בכף ידו.
"מה עכשיו?"
"תבוא, תשמע מה אמרה, פלאי פלאות."
"איזה?"
"רופא. אחד שיכול להחליף לכלה שלנו את הכול. אפילו את הפרצוף."
"פרצוף?"
"כן, כן," הוסיפה להבטיחו, "אמרה שזה הפרנסה שלו. תכניס אצלו חמור יֵצא סוס."
"סוס?!"
"ואפילו פיל."
"מאיפה המינץ ההיא יודעת?"
"החתן של עובד בחברה קדישא."
רגע ארוך התהרהר עם עצמו קודם ששב לדבר. "ואותו רופא?"
"אנגלי," דיברה בשבחו.
"ואיך יוציא לילדה את הפרצוף?" הוסיף להתהרהר.
"כמו שמוציאים לדג את הראש," הסבירה לו, "רק יותר לאט."
"וזה לא כואב?"
"אפילו הדג שותק," השכילה אותו.
"והילד?"
"אל תדאג. אני כבר אדבר אתו," הבטיחה לו, "אגיד לו שאותו אנגלי יכול לעשות לכלה שלו אפילו פרצוף של מלכת אסתר."
"ההיא היתה פרסייה," הזהיר אותה.
"אז אולי כמו האישה של אדון מונטיפיורי?"
"זה מה שאת מאחלת לילד?" גער בה.
"חס ושלום," מיהרה לחזור בה, "לכלה שלו."
כשקם מהספה כבר דומה היה ששבה אליו מעט מרוחו. פנה שנית אל החלון, ועם שהוא משעין מצחו על השמשה השגיח, להפתעתו, בעורב שניתר בעיקשות מרגיזה מסביב לשקית ליד חבית האשפה. אף שלא הפך פניו לאחור, עדיין הרהר בדבריה של אותה אשכנזייה. ומה אם, חלילה, ישכח אותו רופא אנגלי איזה אוזן מיותרת בפרצופה של הכלה. ואיך ידביק לה שנית את השיניים ללסתות. ומה אם, חס ושלום, יֵצא לה פרצוף של חצי סוס וחצי חמור. איזו בהמה יקדש בנו ראשונה. מבלי משים, עם שהוא שב ומלווה את מסעותיו של העורב מסביב לחבית, זכר את היום שבו בא לראשונה עם אביו לראות את פני כלתו לעתיד. ישבה כל אותו ערב על השרפרף הקטן בפינת החדר והליטה בכפה את פניה. כשהסירה לרגע את ידה ליטול אחת מאותן עוגיות מלוחות שעל השולחן השגיח בבהלה בשפם עבות שקישט את שפתה העליונה. כשעזבו סמוך ללילה את הבית, היה זה אביו שהזהירו גם מפני סנטרה. "אני חושש שמתחיל לצמוח לה שם גם זקן."
כשהתרוממה אשתו מאחור וקמה מהספה, חשש ששוב תטיח בו את עלבונה. אלא שאשתו קרבה אליו מאחור ונשפה, כמעט בתחינה, על עורפו. "אז מה אתה אומר?" שאלה.
"אולי תחילה נשאל מה יש לילד לומר."
"ואותו רופא?" שאלה.
"אמרת אנגלי?"
"אנגלי," הבטיחה לו.
"העיקר שאינו אשכנזי," הסכים עמה.
"תמיד היית איש טוב," שמחה על דבריו, ונגעה, להפתעתו, בכתפו, "ועכשיו, אם אתה רוצה, אעשה לך איזה קפה."
"אולי נחכה קודם לילד," הציע.
"נחכה," הסכימה עמו ברצון.
מקץ שעה ארוכה, כשנכנס שמואל אל הבית, היה זה אביו שמיהר ראשון וקידם, להפתעתו, את פניו. "אה, ברוך הבא," נגע במתינות בזרועו, "כבר הגעת."
"זו תמיד השעה," הציץ משתאה בשעון הקיר.
"אתה בטח גם עייף."
"מה קרה, אבא?" חשד בדאגתו.
"לא כלום," מיהר להבטיחו, "אמא שלך ואני חיכינו לך לשתות קפה."
"אז למה אתה עדיין עם המעיל?"
"אה, כן," מיהר אביו ופשט את המעיל מעליו, "אפילו את החנות סגרתי היום מוקדם."
"אתה חולה?"
"חס ושלום," מיהר להרגיעו, "וגם אותם כפתורים שבחנות," הוסיף באותה נימה של שאננות, "אם עד עכשיו לא בא המשיח לקנות, שיחכה עם החמור שלו עד מחר. ועכשיו, אישה," פנה אל עבר אמו, "אולי ברשות הבית הזה נשתה כבר סוף-סוף איזה קפה."
"כן, כן, נשתה," מיהרה להסכים עמו, אלא שמעיניו של שמואל לא נעלמה ארשת פניה השפופה.
"מה קרה, אמא?" שאל.
"סתם, ילד, כלום."
"אל תשקרי לי."
"אני סתם עייפה."
"שוב אותה כלה?"
"זה לא עוון, ילד, להיות סבתא," מלמלה בנימה של תוגה.
"ואותן אוזניים?" הזכיר לה בכעס.
"זה מה שאבא שלך רוצה עכשיו להגיד לך," מיהרה לבשרו, "היום אפשר להחליף את הכול."
"על מה את מדברת?"
"כן, כן, ילד," התפרץ אביו לדבריו, "את הכול. תשאל אפילו את גברת מינץ. יש איזה אנגלי מנוול אחד שיכול לעשות לכלה שלך איזה פרצוף שאתה רוצה. שרה אמנו. רחל. רבקה. הכול. כמו בסינמה. עין פה עין שם. וגם האוזניים, רק תגיד איפה."
"אתה בטוח, אבא, שאתה בריא?"
"תשאל גם את האישה של הנציב העליון."
"גם היא היתה אצלו?"
"היא היתה הראשונה."
"ומה יצא?"
"רות המואבייה," הכריז בקול, "אומרים שעכשיו אפילו המלך האנגלי רוצה להתחתן אתה."
"וזלפה?"
"בעגלה ושני סוסים יביאו אותה אצלך," שב אביו והבטיח לו בקול, "מלכת אסתר. דבורה הנביאה. רק תגיד מה. אפילו ושתי," הוסיף להבטיחו בקולו הנרגש, "וגם אותה חנות, מילת כבוד של אבא שלך. כל אוצרות אופיר. חנוכיות. פמוטים. קערות. ועכשיו אומרים גם רימונים של תורה. והכול, ילד, בשבילך. כמו שאמר חכם חי-באבא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים. מאתיים שערים. אלף. נו, אז מה אתה אומר עכשיו, ילד?"
"תשאיר, אבא, את הילדה כמו שנולדה."
"והאוזניים?" הזכיר לו.
"למה להזיז."
"את שומעת, אישה?" התפרץ אביו גם אל עבר אמו, "שוב אותו סיפור."
"למה לא נשתה קודם קפה," התחננה.
"ובינתיים ישליך אותנו האח שלך לרחוב."
"לא עכשיו," הציצה בדאגה בבנה.
"מה שוב קורה פה, אמא?"
"אחר-כך, ילד," שבה והתחננה.
"לא, עכשיו! עכשיו!" תפס בזרועה.
"הדוד שלך," התוודתה בקול חלוש.
"מנשה?"
"רוצה לזרוק אותנו מהבית."
"על איזה שיגעון את עכשיו מדברת?" שמט ידו מזרועה.
"על אותה מסגרייה מנוולת."
"מסגרייה?"
"כן, ילד, אבא שלך קנה פעם מסגרייה."
"ואיפה היא עכשיו?"
"באותו מקום, רק עם יותר חלודה."
"ודוד מנשה?"
"עד היום אני לא סולחת לעצמי."
"הלווה לכם את הכסף?"
"הכול."
"כמה?"
"הרבה."
"ולמה רק עכשיו נזכר בחוב?"
"כי רק עכשיו רוצה הבת שלו להתחתן."
בשתיקה הכבדה שנפלה עליהם שמע רק את קול בכייה של אמו. צנחה על הספה, אך כמו הכישהּ יתוש על מצחה מיהרה והתרוממה מעליה. אביו לא מש ממקומו כל אותה שעה ורק כף ידו השמאלית, שפִּרכסה ללא הרף על בטנו, עוררה בו זעם נורא עד שרצה לקום ולהימלט מן הבית. הפך פניו אל החלון, ואף שהשגיח, מבעד לשמשה, בשיחי הגרניום המתים שבהם נהגה אמו למלא בכל ליל שבת את אגרטל הנחושת, לא סלח גם לה. "איך יכולת, אמא, למכור כך את עצמך?" התאונן.
"כי אולי גם אני, ילד, כמו אבא שלך, לא פחות מטומטמת," קרבה אליו מאחור ונגעה בכתפו.
כשהפך פניו לעברה דימה את ריח פרחי הארגמן שב ועולה באפו.
"אתה רוצה אולי לשתות איזה קפה?" ביקשה.
"עם מעט סוכר," חמל עליה.
"ועוגיות?"
"אל תבכי," ביקש.
גם לאחר שעזבה למטבח עדיין שמע את קול בכייה. אביו הוסיף לשבת על מקומו כמקודם, ואף שניסה לרסן את ידו השמאלית, החלה גם הימנית רועדת. כששב לדבר לבסוף כבר היה קולו עייף ושבור. "אולי אתה צודק, ילד," מלמל כמו אל עצמו, אלא שהוא מיהר ועצר בו.
"לא עכשיו, אבא, אמא בוכה."
"איך לא," הסכים עמו, "הוא האח שלה."
"ואתה?" נעץ בו את עיניו.
"אני המשוגע שהפיל עליכם את כל הצרה הזאת," הוסיף להלקות את עצמו.
"המסגרייה?"
"הכול, ילד, כל החיים המטומטמים שלי. כמו עכשיו גם האמא המסכנה שלך."
"אמא?" חזר בחשש על דבריו.
"כן, אמא שלך," טלטל ראשו אל עבר החלון, "תמיד רציתי אישה אחרת. תמיד, כמו התרנגולים, רציתי לצעוק ראשון קוקוריקו. תמיד. אבל היא, אמא שלך," שב ושמט ראשו לרצפה, "לא היתה אף פעם..."
"יפה?"
"זה מה שתמיד רציתי," שב והתוודה בקול נוגה, "אישה כמו בסינמה. משהו עם עיניים כמו אצל האנגלים."
"וכך התחתנת."
"לא לפני שנסעתי ליפו."
"מה חיפשת שם?"
"את הסינמה. אישה שתהיה בלי..."
"שפם?" השלים בבוז את דברי אביו.
"גם בלי זקן."
"וכך הגעת ליפו," כבש את כעסו.
"לא כל-כך מהר, ילד," הוסיף להתוודות על חרפתו, "עם שני גרוש ואוטו של פרות."
"הרבה כסף," לגלג עליו.
"זה מה שגנבתי מסבא שלך," הפתיע אותו בדיבור גס, "גרוש אחד נתתי לנהג, וגרוש שני לאונייה שתביא לי איזה לוקסוס מאמריקה. בערב הגיעה בקושי סירה. הרבה דגים ואישה עם חצי פרצוף של כרוב כבוש. ככה חזרתי לירושלים. גם בלי הגרוש השני. רק עם הפרות. ואז, איך שראה אותי סבא שלך, לא אמר כלום. שם את התרבוש השחור על הראש והלך אצל ארוג`אס השדכן. ככה באנו עוד פעם לבית של אמא שלך. ישבה שותקת. ככה גם סבא שלך. לא שאל כלום על השפם. גם לא על הזקן. בקושי שאל כמה הכלה שוקלת. ככה התחתנתי," הוסיף אביו באותה נימה מבישה של תבוסה, "אבל אתה, ילד, אפילו ייקחו אותך על גמל, אל תיסע ליפו. אתה שומע, אל תיסע. דגים מתים ביפו."
"ומאז אמא בוכה?" התכחש לעלבונו.
"איך לא תבכה?" שב והתעלל בעצמו, "תראה עם מי חיתנו אותה. עם סמרטוט. אפילו גרוש לא ראתה ממני. כלום. אפילו לא חצי גרוש. והיא, אמא שלך, לנשק לה את הרגליים, כמו משוגעת חיפשה אוכל. מאיפה לא הביאה. היתה מגרדת כמו התינוקות את הקירות ועושה לי מהזבל הזה מרק. הכול, רק שלא יגידו עליה האנשים עם איזה חתיכת חמור התחתנה."
אף שהוסיף אביו להסתיר את פניו, חש את המחנק עולה בגרונו, ואכן כששב אביו לדבר כבר יצאה היבבה מפיו. "ואז, ילד, איך שהגעת לבר-מצווה, רצתה אמא שלך למות. אפילו חצי מיל לא היה לנו בשביל גזוז לאורחים. גם לא בשביל גרעינים. כלום. אז היא, אמא שלך, איך שראתה את פרצוף האיכה שלי, לא עשתה הרבה. שמה חתיכת מטפחת על הראש ועם הקבקבים של הספונג`ה הלכה איפה החנות של אדון מוסיוף. עזבה אצלו את הטבעת של החתונה ויצאה עם איזה גרושים. כן, ילד, מכרה את הכבוד האחרון שלה, רק שלא תראה את הילד שלה קורא בתורה עם פרצוף של זבוב. וגם המעיל של הבר-מצווה, מאיפה אתה חושב הביאה לך. קרעה את השמלה של ראש השנה ועשתה לך מהירוק הזה מכנסיים. ואני, איך שראיתי ככה את אמא שלך, ברחתי מהבית. כל הלילה. כמו כלב. רק לא לראות מה נשאר מהשמלה שלה. בבוקר החזירו אותי איזה שני שוטרים לבית. סיפרו לאמא שלך שמצאו אותי גונב כביסה מהחבל של האשכנזים."
"וכך קנית את המסגרייה?"
"בשביל שתהיה לך חליפה, ילד."
בשתיקה שנפלה שוב על שניהם הוציא אביו מטפחת מכיסו ותחב אותה לתוך פיו.
"ודוד מנשה?" חמל עליו לפתע.
"זה בדיוק מה שרציתי להגיד לך," מיהר אביו להבטיחו, "היום שלחתי עוד פעם את החכם שידבר אתו."
"על הכסף?"
"על הכול. גם על החנות. וגם אתה, ילד," מיהר אביו להסותו עוד קודם שניסה בנו לדבר, "אל תבטיח לי עכשיו כלום. כלום. נחכה איזה ימים. זה גם מה שאמר חכם חי-באבא. עוד לא גמרנו עם התנאים. אני לא חמור. אני לא אוציא את הילד שלי עם חצי מכנסיים. כן, ילד. לא אניח לדוד שלך לנשום עד שלא ירשום לך גם את החצי השני של החנות. והכול אצל הרבנים. כדת וכדין. נחתום על הנייר באותיות של בית-מדרש. שלט עם חשמל. אדון מורדוף ובנו. גם את הכפתורים של אבא שלך נמכור שם. למה לא. כפתור ופרח."
"וזלפה?" עצר את התלהבותו.
"אין דבר, ילד, נרשום גם לה איזה משהו קטן," פזל לעברו בנימה מפתיעה של פשרנות, "למה לא. אישה זה לא רק קוצים. אישה היא גם עפר משובח. תזרע מעט, תוציא הרבה. אולי מאה שערים. ככה זה, ילד," הבטיחוֹ באותה נימה מתלהמת של פייסנות, וכשהוא מרעים בהתרגשותו אל עבר המטבח הוסיף בקול גדול, "וגם את, אישה, מהר, תוציאי לנו גם איזו חתיכה עוגה."
ואמנם ימים אחדים קודם כניסת יום הכיפורים עמד יהושע מורדוף לפני ארון הבגדים, ולאחר שהתחבט הרבה עם עצמו מול הראי הסדוק הוציא את המכנסיים הנקיים, ועם נעלי השבת, שאותן צחצחה אשתו בסמרטוט רטוב, יצא בלוויית חכם חי-באבא אל חנות הנחושת של גיסו. שעות לא מעטות נשאו שם השלושה ונתנו בעתידה של החנות, עד שסמוך לתפילת מנחה, כשיצאו השניים את החנות, כבר דומה היה שכרסו השובבה של יהושע מורדוף נוגעת בסנטרו. מיהר אל אשתו, ועוד קודם שהשליך את המעיל מעליו עמד ונשק לה, להפתעתה, על מצחה. "מהר, אישה, תיתני תודה לאלוהים," בישר אותה בקול גדול.
"מה קרה?"
"החנות כולה," הכריז.
"אתה בטוח?"
"וכל אשר בה."
"והילד?"
"הוא לא צריך עדיין לדעת כלום," סובב אותה בקריצת עין עליזה, "ולא החנות בלבד," לקח את ידה ונשק שוב למצחה, "גם אותו שטר ארור של כסף. הכול בטל ומבוטל. מיד עם שבירת הכוס. והכול, אישה, בשבועה. בתקיעת כף. ועכשיו, אישה, אם את כל-כך מתעקשת, ניקח עוד פעם איזה עוגה."