כילד עירוני, הביקורים בקיבוצי עמק הירדן היו אירועי השיא שלילדותי הרחוקה. על רקע האתוס הציוני הגדול, היו אלה השניםהמאושרות בחיי: הכול היה נפלא בארץ, היינו טובים נגד רעים,מעטים מול רבים. הצדק היה מוחלט וברור, אנחנו היינו מרכזהעולם, אבן השתייה ומסד האנושות.גן העדן הרעיוני הזה הסתיים בעלומי המאוחרים, כשהבנתישלפעמים מצב הבוץ חשוב יותר מאתוס הביצה, וחשוב יותרמן הבוץ הוא הדיון על הדרך שבה פינו יושבי הבוץ את מקומםלמייבשי הביצות. מאז, אין פינה בארץ הזאת שלי, שאינה חשופהלשאלות הרגישות והמביכות הנוגעות לדרך החיים שפיתחנוכאן, ולשאלה היכן מסתיים האתוס הלאומי, ואיפה מתחילהמידת החסד?למי שבחר, כמוני, לקשור את חייו לאדמה ולטבע, לנופים הפתוחיםולמסעות הלא–נגמרים בתוכם, קשה להתמודד עם הניסיוןלשייך את "אוהבי ארץ ישראל" אל מי שמטיף לשנאות גדולות,ולהנצחת הכאב האנושי הקשור לשאלת הבעלות על האדמותכאן. לפיכך, התנופה שבה קם לתחייה העם שלי בארץ הזאת,שברו של הרעיון השיתופי, החזרה אל שורשי האמונה, והחדותהנוראה שבה חורצים כאן גורלות, יחד עם סימני האלימות בכלשטח אפשרי, כל אלה הם הדלק למילים בספר הזה.