“"חוב של כבוד" הוא ספר מאת הסופר האמריקאי טום קלנסי, העוקב אחר עלילותיהם של גיבוריו הקבועים של קלנסי: ג'ק ראיין, איש חיל הנחתים בעברו ומנתח המודיעין של ה-CIA, וג'ון קלארק (הוא ג'ון קלי) איש האגף לפעולות מיוחדות בסוכנות הביון ובעברו לוחם הקומנדו הימי.

הספר נפתח כאשר ראיין, "קצין נחתים לשעבר" (עמוד 710) וההיסטוריון, אשר פרש מתפקידו כסגן המנהל למודיעין של ה-CIA בתום האירועים שתוארו בספר הקודם ("כל הפחדים כולם"), עובד כברוקר בחברת השקעות, ועוסק בעיקר בשיפור חבטת הגולף שלו. הודעה במכשיר האיתורית שלו מזמנת אותו לפגישה דחופה בבית הלבן. נשיא ארצות הברית קורא לו לדגל בכדי לשמש בתפקיד היועץ לביטחון לאומי, וסירוב הוא לא אופציה לאיש כראיין. המשבר שאליו נקלע הנשיא מורכב מכמה וכמה עימותים, המתרחשים כמעט בעת ובעונה אחת. הצי ההודי החל בביצוע תמרונים לא ידידותיים באוקיינוס ההודי, קו ייצור שלם של מכוניות יפניות התגלה כפגום וגרם למותם של חמישה אנשים בארצות - הברית, ומידע מודיעיני מהימן קובע כי היפנים הצליחו להערים על פקחי האו"ם וייצרו טילים גרעיניים. בהמשך לכך דומה כי ממשלת יפן, מושפעת מאיש עסקים מוכה שיגעון גדלות, מורה לצבאה לפלוש לאחד מאיי האוקיינוס השקט שבשליטת ארצות-הברית, דבר המהווה הכרזת מלחמה. ג'ק ראיין, כמתמיד, הוא האיש הנכון במקום הנכון, בקור רוחו, בשכלו וביושרתו, בכדי להגן על האינטרס האמריקני ולנצח את הרעים. בין היתר כולל הדבר מבצע מיוחד שבמהלכו מוצנחים ליפן "שמונה חיילים, כולם בעלי כנפי צנחן (ככל הריינג'רס), כולם אנשים שהתנסו בפעילות קרבית במקום זה או אחר – ושלא כרגיל אצל אנשי הרג'ימנט ה-175, כולם חיילים שלא גילחו את ראשיהם לכדורים קוצניים" (עמוד 548).

כקורא נהניתי מאוד מבקיאותו של קלנסי בנבכי התככים הדיפלומטיים, הדיונים בחדרי המבצעים של הצבא היפני והאמריקני, והמארג הגיאופוליטי. נוסף על כך נהניתי מקטעי המתח והפעולה שבספר (בין היתר בגלל שהייתי בצנחנים והתאמנתי גם במקומות אחרים) שניכר כי הסופר ביצע תחקיר היסודי בטרם כתבם:"האור היה חזק עד כדי כך שההחזרה מהקירות הלבנים טישטשה את שאבז קלות, אלא שקלארק זכר לעצום את עיניו ודהר אל הדלתות הכפולות, מפריד אותן זו מזו בכתפו. אדם אחד נראה לעין, כשהוא קם באותו רגע מכיסא מול הטלוויזיה, פניו מופתעים ומבוהלים בגלל הכניסה הפתאומית. לא היה זמן לרחמים. קלארק הרים את האקדח בשתי ידיו וסחט פעמיים, ושני כדורים נכנסו למצחו של האיש. ג'ון חש את ידו של דינג על כתפו, ואז פנה ימינה, כמעט בריצה, ועבר במסדרון כשהוא מסתכל לכל חדר. המטבח, חשב. תמיד אתה מוצא אנשים ב- הוא מצא. האיש היה כמעט בגובהו, ואקדחו כבר היה שלוף כאשר נע אל המסדרון שהוביל אל חדר- המבוא, צועק שֵם ושאלה, אבל גם הוא היה אִטִי מדי, ואקדחו עדיין היה מורד, והוא פגש אדם ובידו אקדח מורם ומוכן. זה היה הדבר האחרון שראה. נדרשה לקלארק עוד מחצית הדקה כדי לבדוק את שאר חלקי דירת- הפאר, אבל הוא מצא רק חדרים ריקים." (עמוד 611)

באופן אישי חיבבתי הרבה יותר את הראשונים של קלנסי, בהם ראיין היה דמות יותר אקטיבית בשטח ופחות במסדרונות הממשל ("המרדף אחר אוקטובר האדום", "משחקים פטריוטיים", ואפילו "ארנב אדום" המאוחר). אולם מדובר גם בספר מתח מצוין. קלנסי הוא מקצוען אמיתי בסוגיות ביון וצבא. גם בספר זה מצליח המחבר לחזות כמה מן הסוגיות הבין-לאומיות הבוערות כמו גם לחזות שיטת פעולה שהרעידה את העולם במציאות. מומלץ בחום.”

“מהטובים בספריו של טום קלנסי, אם לא הטוב מכולם. זהו סיפור המתפתח ויוצר במהלכו את התשוקה הבלתי פוסקת להפוך דף אחרי דף תוך חווית קריאה של ממש. ממליץ לקרוא לאחריו את הספר "צו נשיאותי" שהינו מעין המשך לספר חוב של כבוד ואינו נופל מקודמו באיכותו. תענוג צרוף לחובבי הז'אנר הזה.”

“אחד מהספרים היותר טובים של קלנסי - מצס של כמעט מלחמה בין ארצות הברית ליפן - שברקע כל החברה הטובים של קלנסי , בעיקר גק ראין וג'ון קלארק

הבעיה -ארוך מדי , ויש קטעים שעליהם היה אפשר לוותר




רק חבל שספר ההמשך ( המשך ישיר ) שלו , צו נשיאותי , פחות טוב”