“השבוע כשעברתי ברחוב ירמיהו ראיתי מודעה במסגרת שחורה על אחד הקירות.
בצער רב, וביגון קודר, וכו' וכו' וכו', ואז באותיות גדולות: נפתלי לאו - לביא.
ובבת אחת קו 55, על כל האנשים והצפיפות והרעש, נעלם.
מצאתי את עצמי על רציף רכבת, מול גדרות תיל ושער מתכת שאותיות גרמניות מודיעות מעליו, ארבייט מאכט פריי. העבודה משחררת.

אושוויץ.

כולנו מכירים סיפורי ניצולים, אבל נפתלי לאו - לביא לא שרד את אושוויץ לבדו.
אחיו הקטן, ילד בן שש, היה תחת אחריותו. הילד של אושוויץ.
לדאוג לו, לשמור עליו, להאכיל אותו, למצוא מלאכים טובים שיהיו איתו בכל רגע ורגע.
ולאחר השחרור, כשאתה חולה בטיפוס וחושש כבר שכאן תהא קבורתך, לקרוא לאחיך הקטן ולומר לו שגם אם אתה לא תהיה עוד, שיזכור שליהודים יש ארץ שרק בה הם בטוחים ושהוא חייב להגיע אליה. ארץ ישראל.
להסביר לו שהוא בן לשושלת רבנית מכובדת. שיזכור תמיד שהוא הבן של הרב של פיוטרקוב.
הילד הזה, אחיו הצעיר של נפתלי, הוא הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לישראל לשעבר, אביו של הנוכחי.


את הספר הזה קראתי ואני יכול להבטיח לכם שנפתלי לאו - לביא עשה הרבה דברים גדולים בחייו. ובכל זאת, בעיניי הוא תמיד יהיה טולק, נער חיוור, עור ועצמות, מחזיק בידו את ידו הקטנה של אחיו.”

“ספר שחייבים לקרא. להתחבר לזה. קשה להאמין שהשואה באמת קרתה והייתה. אבל המציאות, לצערי(!) עולה על כל דמיון.”