“קראתיי אותו לפני הרבה זמן.. לפני קורס הקצינים.. (לפני שהייתי חייבת ...;)
השפיע עלי מאוד, אני חושבת שאולי לתמיד אזכור חלקים מהספר..
ללא ספק אחת הדמויות הנערצות עלי ולא כדמות ספרותית אלא כאישיות..

ממליצה כדי שנדע מה אחרים נתנו למען אדמתנו שלנו, סיפורים מדהימים נשארו חבויים בין דפי הספריות..
וזה אחד מהטובים וממשאירי הרושם :)

ממליצה ביותר.”

“"למחשבות המתעוררות במוחי יש חוקיות משלהן, ואולי בגלל המילה "מחנך" הן קופצות דווקא למה שיוני אמר לחייל שלו, בתקופה שהיה מ"מ צעיר בצנחנים. "ישבנו במחפורת, באיזה תרגיל הגנה," סיפר החייל. "היינו חמישה חבר'ה על כל מנת- קרב, כשבכל פעם היו יכולים רק שניים לצאת ולאכול. יצא לי לאכול עם יוני. האיש היה רעב, וישב לפני קופסת הבשר וקופסת האפונה, ולרגע ישב ורצה לאכול כמו אדם רגיל. אבל יחד עם זה הוא גם מ"מ. מפקד יושב על יד החייל שלו, ולא כל- כך נעים לו להתנפל וגם [על האוכל] וגם לא לאכול הרבה. אבל ראיתי את ההתלבטות שלו, וכנראה שצד האוכל הכריע במקרה הזה. הוא אכל קצת יותר. ראיתי שהוא קצת מבויש כלפי- לא נעים לו שאכל את הכמות הנוספת. ואילו אני דווקא חיפשתי לתפוס את יוני במצב כזה ולהעיר לו. שאלתי אותו: 'מה עם שאר החיילים?' הוא הוריד את הראש ואמר: 'אם אתה תהיה מפקד, אל תעשה כך.' וכאשר ישבתי אִתּוֹ אחרי שלוש- ארבע שנים, כאשר כבר שנינו היינו מפקדים, מעניין שהוא הזכיר לי דווקא את המקרה הזה. 'אתה זוכר?' אמר. 'אני מקווה שאתה לא אוכל את האוכל של החיילים שלך.'" (עמודים 118-119)

הספר "הקרב האחרון של יוני " מאת עדו נתניהו, אחיו הצעיר של יוני נתניהו אשר שירת כלוחם ביחידה בתחילת שנות השבעים תחת פיקודו של אחיו, בין היתר ב"מבצע ארגז" לחטיפת קצינים סורים מלבנון, עוסק במסכת חייו של אחיו יוני נתניהו ז"ל עד שנהרג במבצע אנטבה. הספר מנציח, "כהרגלו בקודש" של נתניהו את זכר אחיו המת ופועלו, ולא בלי צדק. יוני נתניהו ז"ל, אשר התנדב לצנחנים ושירת בגדוד הצנחנים 890 כמפקד מחלקה, הפך למפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל ובחרוב ולסגן מפקד היחידה, עוטר על גבורתו במלחמת יום הכיפורים ופיקד על גדוד שריון לאחר המלחמה, הוא גיבור ישראלי אמיתי (אסופת מכתביו "מכתבי יוני" הוא אחד הספרים הכי אהובים עלי והוא השפיע עלי מאוד). אולם גם ספר זה מקדיש חלק ניכר להתנגחות האינסופית של משפחת נתניהו עם גירסאות נוספות אודות הפעולה ה"מקטינות" לטענתן את קומתו של יוני. כן אהבתי בספר את האנקדוטות הקטנות אודות נתניהו, דוגמת סיפור הפשיטה שהוביל כמפקד פלוגה בסיירת חרוב, כפי שסיפר עליה אחד מחייליו, המלמדים על האישיות המיוחדת של נתניהו ז"ל: "היינו אמורים לתקוף בית של מחבלים. באנו לשם במשך ארבעה או חמישה לילות, אבל לא קיבלנו אישור לתקוף. לילה אחד הלכנו דרך ארוכה לבית. כעשרים ק"מ דרך ההרים... בלילה האחרון פתאום גילה אותנו השומר בחוץ. אנחנו קפאנו במקום. יוני, שהבין שאנחנו צריכים להיכנס לפעולה מיד, קפץ מעל גדר האבנים, עמד בפתח והתחיל לירות... יוני לא היה שבע רצון מביצוע ההתקפה, למרות שזה היה הקרב הראשון שלנו. רק שניים מתוך חמשת המחבלים נהרגו, האחרים נמלטו... יוני היה שקט מאוד באותו לילה, מכונס בתוך עצמו. הרגשנו שהוא לא מרוצה, שהדברים לא פעלו כמו שצריך. לא דיברנו על כך הרבה- היה ברור מה קרה כאן. הוא לא היה רק מפקד, אלא גם מחנך- מחנך גדול, אני מאמין... הוא היה מיוחד אפילו בדרך שבה העניש. העונש יכול היה להיות שיחה אישית קשה; זה היה מספיק, עונש כזה ממנו." (עמוד 118)

בספר עולות שוב המחלוקות של משפחת נתניהו עם גירסתו של אל"מ מוקי בצר, בעברו איש סיירת צנחנים, מפקד פלגה ביחידה ומקימה ומפקדה הראשון של יחידת שלדג. גם העובדה כי רוב רובן של עדויות משתתפי המבצע שהתפרסמו לאורך השנים תומכות בגרסתו של בצר ובגרסתו של ההיסטוריון אביגדור שחן (שהופיעה בספרו "מבצע כדור הרעם"), לא תפריע לנתניהו. לא איש כמותו ייתן לאמת לבלבל אותו עם העובדות. כך למשל לעניין הירי המוקדם שביצע יוני נתניהו ז"ל בזקיפים האוגנדים בטרם פרק כוח ההשתלטות מן הרכבים. אפשר לקבל את פרשנותו של תא"ל במיל' יפתח רייכר עתיר או את פרשנותו של אל"מ בצר לאירוע ההוא. שתיהן נשמעות הגיוניות וכל מי שיפעל ע"פ אחת מהן, לדידי, לא יעשה משהו שלא ניתן להבין אותו ולהסכים איתו. זה נראה לי טפל ומיותר להתעסק בזה. כפי שאמר דן שומרון בראיון עימו " אין טעם לדבר היום על מי ירה לאן." (מתוך הכתבה "השחקן הראשי" מאת טלי ליפקין-שחק, "מעריב", ‏ 16.06.2006) ולדידי, גם גבורתם של אלו שנשאו את נטל המבצע על כתפיהם, החל מן הדרג המחליט עבור לדרג הפיקודי הבכיר וזה שבשטח (בראש ובראשונה שומרון ואחריו נתניהו וילנאי ושגיא) וכלה בדרג הלוחם (ובמיוחד בצר ואנשיו). אמר האלוף במיל' מתן וילנאי, אשר היה מפקד הצנחנים בפעולה, על מוקי בצר בראיון כי: "כשיוני נהרג, המבצע היה עלול להיכשל בקלות. המבצע הצליח הודות למוקי בצר (סגן מפקד סיירת מטכ"ל, מ"ש) ולאנשים שלו שרצו פנימה. בשניות האלה נקבע אם המבצע הצליח או נכשל." (מתוך הכתבה "וילנאי: 'אנטבה לא היה שווה את מותו של יוני'" מאת מתן שירם, באתר nrg מעריב, 03.07.2006)

בניגוד לטענת עדו נתניהו כי אחיו המנוח תכנן את המבצע אל"מ בצר עצמו אמר בראיון כי: "המבצע הזה, הניצחון, נזקף לזכותם של כמה אנשים. אחד רבין ופרס, שנית זה דן שומרון, שלוש זה יוני. מאחר והמבצע הצליח אז זה נזקף לזכותם של ארבעתם. נוהל הקרב היה בניגוד לכל הנהלים. פרס רצה לקדם את המבצע לכן הוא זימן אליו את קותי אדם, הרמטכ"ל מוטה גור ואת יאנוש בן גל. אנחנו באותו זמן הצגנו את המבצע בפני דן שומרון ומשם הלכנו לשר הביטחון. המפנה הגדול של המבצע שייך לדן." (מתוך הכתבה "מוקי בצר: דן שומרון היה גיבור מבצע אנטבה" מאת אחיקם משה דוד, באתר nrg מעריב, 04.07.2011) ההיסטוריון אביגדור שחן שכתב את הספר "מבצע כדור הרעם- הוא מבצע אנטבה" מתאר בראיון את תרומתו של יוני לשלב ההכנות: "יוני נתניהו הכין את תוכנית הפריצה הספציפית לתוך בניני שדה התעופה ועשה זאת יוצא מהכלל." (מתוך הכתבה עשרת השבטים האבודים, באתר היקום של אלי אשד) לאחר מכן, כפי שהעיד בראיון נטל בצר פיקוד (מעשה לא מובן מאליו) והשלים את המשימה: "אחרי שיוני נהרג, במשך שעה שהיינו על הקרקע אני ניהלתי גם את הקרב שהיה וגם את השיתוק של מגדל הפיקוח והפגיעה במיגים. דן שומרון הגיע אליי בדקות הראשונות כשעדיין ירו ממגדל הפיקוח, הוא היה אמיץ לב, קר רוח, וקיבל דיווח ממני שיוני נפגע. הוא אמר: 'אוקיי, תתחיל לארגן את כולם החוצה ואני מארגן את המטוס', שהיה כמו בי"ח נייד. העלינו את יוני ראשון, הוא היה פצוע קשה. הסיכוי להצילו היה מאוד קלוש. הוצאנו את בני הערובה, חטפנו אש, החזרתי אותם פנימה. אחר כך שוב יצאנו עם 104 בני ערובה, קלטו אותם במטוס וטסנו לניירובי ואז לארץ." (מתוך הכתבה "מוקי בצר: דן שומרון היה גיבור מבצע אנטבה" מאת אחיקם משה דוד, באתר nrg מעריב, 04.07.2011) כלומר בצר קרא את השטח ואת פני הקרב ושינה את מיקומו בכדי להיות במקום המכריע, מתוקף היותו מפקד כוח הפריצה וסגנו של יוני. משנכנס לאולם היה בין אלו שהרגו את אחד המחבלים והכריעו את המבצע לכף ההצלחה (לא לבד וכמובן שלמפקדו, נתניהו, גם אם נפצע אנושות במהלך התנועה ליעד יש חלק מלא בכך בהובלתו את ההסתערות).

לא ברור לי למה מתעקשת משפחת נתניהו ובמיוחד עדו לפרסם גירסאות סותרות לכך (ולמה בצר מתנגח איתה על הנושא, דבר שמקטין את קומתו המרשימה) ולמה בגרסאות מאוחרות של הטקסט שמופיע ב"מכתבי יוני" ובספר "סיירת מטכ"ל באנטבה" הוא השמיט את חלקו של מוקי בטיהור האולם. בקרב התוכניות משתנות, ומהר, ומה שחשוב הוא התנועה קדימה והחתירה למגע, שמגולמים גם בפועלו של יוני ז"ל וגם במעשיו של בצר. באשר לבני הערובה שנהרגו. האחת נהרגה מאש מחבלים ובאשר לאחרים, כל מי שהתאמן פעם על לוחמה במבנה עם ידידים ויריבים (ולי יצא פעם או פעמיים) יודע כשקופצים ידידים ומתרוממים (ולא נשמעים לקריאות "כולם לשכב") אזי באנדרלין והלחץ של מצב קרבי הם עלולים להיפגע. זה עצוב ומצער אבל זה חלק מהסיכונים שבלוחמה בטרור בפרט ובכלל, ובחילוץ בני ערובה. התהילה מספיקה לכולם! בין אם זה למי שהחליט (פרס ורבין), למי שהוביל ופיקד (דן שומרון ויוני נתניהו), ולמי שנשא את המבצע על כתפיו ברגע הקריטי (מוקי בצר ולוחמיו) בסופו של יום מה שבאמת חשוב בעיני הוא המשפט שאמר דן שומרון לגבי הזיכרון הכי חזק שלו ממבצע אנטבה: "כשהחטופים עולים למטוס הפינוי, נתמכים, כל אחד בודק את המשפחה שלו, שכולם נמצאים. זה היה רגע חזק שאי אפשר לשכוח." (מתוך הכתבה "השחקן הראשי" מאת טלי ליפקין-שחק, "מעריב", ‏16.06.2006) זאת המהות של המבצע. הלכו להציל יהודים מפני שהם יהודים והצליחו. עיסוק בכל השאר ומאבק על קרדיט רק מקטין מגודל ההישג חסר התקדים הזה. גם ספר זה של נתניהו מיותר וחסר משמעות.”