כל חייו בנאדם מכיר ומוקיר את התיאטרון. מכיר אותו מהכניסה הראשית של אולם-ההצגות, מכיר את השחקנים הבמאים וכל השאר מן הפרופיל היפה, שאותו טורחים להציג בפני-עתונאי-שבא-לכתוב. אך יום אחד ניתנת לו ההזדמנות להכיר את התיאטרון מהדלת-האחורית, הדלת שדרכה עוברים השחקנים, הבמאים, הטכנאים ושאר עמלי התיאטרון בדרכם לשיגרת העבודה, לדפוק את הכרטיס היומי. הפעם להכיר אותם ללא כחל ושרק, ללא מעטה החסד של האיפור, האורות המחניפים, המרחק, מסדך-הקטיפה, מסך-החנופה וכל שאר המסכים. איך נראים כל עושי התיאטרון מצידה האפל של הבמה? - ללא הכרך של שכבת הזוהר זוהי חבורה של אנשים, מתוסכלים ברובם, הטורפים זה את זה ואת זו בחדווה פרועה, מתפרנסים בקושי על לוקש שלפקיד-ממשלתי בדרגה נמוכה-עד-בינונית. הספר מביא אספקטים חדשים ובלתי מוכרים של התיאטרון: על חוק-השתיקה שפועל בו ולפיו אין מוציאים החוצה כביסה מלוכלכת, איך פועלת מכונת יחסי-הציבור, לפעמים ללא יחס לסחורה המוצעת בתיאטרון. איך נראים יחסי השחקנים עם הביקורת? יש כאן יותר מהצצה לדרך פעולתו של המנהל האמנותי, סיפוריהם של שחקני דור-הביניים, הנושאים את התיאטרון על כתפיהם, סיפוריהם של וותיקים כמו קלצ'קין ורודנסקי. ולקינוח: סיורן האישי של שתי כוכבות-החוץ בתיאטרון הלאומי, חנה מרון וגילה אלמגור, שהחלו גם הן את דרכן ב"הבימה". במלים אחרות: כל מה שרצית ולא העזת לשאול על אחורי-הקלעים של התיאטרון - כאן אולי תמצא את התשובה.