“סגירת מעגל קטנה קרתה כשסיימתי לקרוא את הספר. ב-7 באפריל 1944 ברחו אלפרד וצלר ורודולף ורבה ממחנה ההשמדה הנודע כאחד האיומים, אושוויץ-בירקנאו. אני כותבת את הסקירה ב9 באפריל 2014, 70 שנה אחרי. 70 שנה אחרי אני יושבת ב4:40 בבוקר בעבודה שמבטיחה שהזוועות שעמנו חווה לא יחזרו יותר. 70 שנה אחרי, הייתי חיילת ועכשיו אני קוראת וזוכרת.
האנשים הללו, בעיניי, גיבורים. כל אדם המצליח להמשיך לחיות ולקוות גם לאחר שחווה זוועות שכאלו על בשרו וסיכן חייו על מנת לנסות להציל אחרים מאותן הזוועות הינו גיבור בעיניי ומגיע לו את כל הכבוד שניתן להעניק. כך גם אני רואה את אלפרד וצלר ורודולף ורבה - ניצולי שואה, ניצולי התופת של היטלר והנאציזם שלמרבה הצער אינם איתנו היום - הם אלו שהביאו לעולם את דו"ח וצלר-ורבה המרבה לפרט ולספר על כל הקורות במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ועל קורותם במחנה הנורא ועד סיפור בריחתם הלא יאמן. וצלר-רבה היו מהיחידים שצלחו את הבריחה מאוושוויץ-בירקנאו ובזכות הבריחה הזו הצילו עצמם ובעקיפין עוד כ120 אלף יהודים!!!
הספר נכתב על ידי וצלר בשנת 64' בצ'כוסלובקיה ועל כן הספר שונה במעט מספרי העדות שאנו מכירים. הספר כתוב בצורת רומן ולא כגוף ראשון המספר על קורותיו של וצלר, בהתאם לכך גם ישנו שימוש בשמות שונים מהמציאות. כמו כן, הספר, כמו כל רומן מקובל אינו שוטח בפנינו רק את העובדות אלא באמת מתמזג עם הטבע, מתוארים נופים שונים, מחשבות, סיטואציות שונות מפרספקטיבות שונות וכך בעצם הסיפור מתעגל ומקבל המון משמעויות שונות. ניתן גם לשים לב לכך שככה"נ היה צורך במיתון סיפור הזוועות ויישומם על הנייר שכן התיאורים אינם כתובים באופן מזעזע ובפרוטרוט כפי שאנו רגילים לקרוא בספרים המתעדים את השואה והקורה במחנות, כלומר אנו מקבלים את החלק הקשה של העדות מתוך השוואה בראשנו לעדויות קשות שאנו כבר מכירים ובעצם מצליחים למזג זאת עם התיאורים בספר. ואחרון חביב, מכיוון שהשנים בצ'כוסלובקיה דאז היו תחת משטר קומוניסטי ואילו צלר לא רצה להיכנס תחת עיניהן הבוחנות של המשטר, על כן חוץ מאולי פעם אחת שבה ישנו שימוש מפורט במילה נאצים/נאציזם שאר הסיפור מסופר בתואר 'פשיסטים' ככינוי לנאצים, דבר שהעיק מעט עליי אך מי אני שאכנס לדקויות הקטנות האלו...
דבר אחד יש לי להגיד על הספר ובכלל על עדויות מהשואה. כמה קראתי, כמה חקרתי, כמה ראיתי - הן מקריאת עדויות ושאר מסמכים על תקופת השואה, הן מביקוריי הרבים ב'יד ושם' והן מביקורי בפולין ובמחנות המקוללים, אין פעם שהרגשתי שאין לי צורך לקרוא עדות ספציפית או משהו כזה או אחר בנוגע לתקופת השואה. כל קריאה מחדש בחומרים הקשורים לשואה ובמיוחד עדויות ממקור ראשון על הזוועות והמוות מצליח להכניס אותי לבליל מטורף של רגשות, לגרום ללב שלי להתכווץ ולבטן שלי להתהפך. כל סיפור וכל פיסת מידע חדשה שנכנסת לראשי על התקופה הזו גורמת לי לראות הכל באור שונה, מצליחה לגרום לי לחוות רגשות שלא ידעתי שקיימים בי ולנסות עוד ועוד לחדור לרגשותיהם של אלו שהצליחו לספר על העבר. כך גם הספר הזה, לכאורה יראה לחלקנו כ"עדות נוספת מאושוויץ" אבל זו עוד עדות שתגרום לכם לסערת רגשות, לרצון לבכות על כל אותן הנשמות האבודות שקיפחו חייהן ואף תגרום לכם להפיח בחיים הללו תקווה ולהגיד אם הם הצליחו וחייו עוד שנים רבות וארוכות אחרי, מי אני בכלל?
הספר הזה נותן לנו עוד נקודת מבט, עוד סיפור שאולי לא סופר ולא הוזכר. בספר ישנם תיאורים רבים על אחד ממחנות המוות הנודעים כקשים ביותר, מאיר באור חדש את הצד של הנשים האסירות במחנות העבודה בתקופה הזו, צד שאני אישית לא שמעתי עליו הרבה. זאת דרך העונשים, ניסיונות הבריחה, ניסיונות הצלה והניסיון להישאר בחיים ולהשאיר מעט מן הכבוד שעוד נותר. כמו כן ניתן למצוא בספר עדויות על כמויות המוות האדירות שפקדו את המחנה המדובר, זאת בעזרת תיאורי המשלוחים - ה'טרנספורטים' בשמם הידוע.
לי היו חסרים שני דברים עיקריים בספר. הרי הסיפורים של וצלר וורבה מסופרים באופן ממוזג על אודות הקורות אותם במחנות, החל מהגעתם למחנות השונים, עד לפגישתם, לכל מה שעובר עליהם באושוויץ ביקרנאו ועד לסיפור הבריחה הבאמת לא ייאמן שגורם לכסיסת ציפורניים ולמריטת שערות מהלחץ והפחד וכל זה בניסיון להראות בצורה הטובה ביותר אודות הרוע הנראה במקום הזה. פרט ראשון שהיה חסר לי הוא בעצם מתווה התוכנית הראשונית. כיצד הם הגיעו להחלטת הבריחה, כיצד נהגתה התוכנית וכל שלב בה. כיצד מצאו היכן להסתתר ואיך הצליחו לאסוף את כלל הפריטים שבסופו של דבר חלקם עזרו להם להינצל החל מתרופות, בדים ואף תער. את הפרט הזה לצערי אין מי שישלים לי ואומנם זה די שולי, אבל במציאות של אז הפרט השולי הזה הוא זה שהציל את חייהם. הפרט השני שחסר לי הוא בעצם מה קרה לאחר מכן עם אותם האנשים שעזרו לורבה-וצלר לברוח, כל אותם החברים שלהם במחנה שעזרו להסתיר אותם, שלא פיטפטו לאנשי הס"ס על מחבואם ושעזרו באיסוף ההוכחות בנוגע להיקפי הזוועות במקום. הספר יצא כיום בהוצאת 'יד ושם' ואני מאמינה שיש להם גישה כלשהי לסיפורי האנשים, אם לא לכולם אזי לחלקם וזה מרגיש לי מן מקום חסר כזה ושמן הראוי היה לתת להם כבוד בסוף הספר.
לציין לטובה את הוספת התמונות, אומנם מעטות, אך מוסיפות את עניין הקישור למציאות בין הסיפור למציאות הכואבת ומתן תוקף אמיתי למסופר בספר. כמו כן, בסוף הספר מצויינים נספחים ביניהם נכלל הדו"ח המדובר שנכתב ע"י וצלר וורבה וכן עדותו של וצלר מתוך המשפט שנערך לאחר מלחמת העולם השנייה לנאצים. שוב, חיבור למציאות ומתן תוקף למסופר.
בספר הזה ישנו דגש למציאות הכואבת שאולי אופפת אותנו גם כיום. לקראת סיום הסיפור, כאשר הם מצליחים להינצל ולהגיע לאנשים הנכונים ומטיחים בפניהם את הראיות שאספו ושופכים את ליבם הם נתקלים במין קיר. מסך ערפל שכזה שמראה שהאנשים שמולם מתקשים להאמין לזוועות האלו. כפי שווצלר כותב: "איך יכולתי לדעת שהמאמץ לשכנע אנשים להאמין לנו יהיה קשה יותר מן הבריחה מהגיהינום?" המשפט הזה לי גרם לרצות לחזור לתקופה ההיא ולפתוח להם את העיניים והאוזניים בכח, לגרום להם להאמין! רציתי לבכות. זו מציאות בלתי מתקבלת על הדעת, שאפשר להשוות את אטימות האוזניים והעיוורון הזה גם למצבים כיום להבדיל כמובן אלפי הבדלות ולצערי העיוורון עדיין קורה בהמון מקומות בעולם שלנו, לא רק כלפי היהודים. אבל, הרבה מאיתנו סבורים שכל עוד זה אינו נוגע בנו אין לנו מה לעשות ו"עניי עירך קודמים" וכדומה, ושוב ציטוט של ווצלר: "רבים סבורים שאש רחוקה אין צורך לכבות כל עוד היא אינה מאיימת עליהם". עצוב כמה שזה נכון.
לסיום אני רוצה להגיד שהספר הזה נפלא, מזעזע, גורם לבכי, למתח, להמון המון רגשות שונים להתפרץ ולהתערבב בתוך הראש והבטן. וכרגיל, זו אני ואני יכולה לדבר על התקופה והספר עוד שעה ארוכה אז אני אניח לכם ללכת ולקרוא אותו ולא רק אותו, תמשיכו להעמיק בלימוד על תקופת השואה, על הרוע, על אנשים האלה. אל תזניחו, תקראו עדויות, תהיו הזכרון של האנשים האלה שכבר לא איתנו ופשוט תהיו אנשים טובים כלפי אחרים, אל תתנו לרוע כזה להתקיים שוב.”
