קודם הלשון, אחריה האוזן ועכשיו העיניים. זה השלישי בסדרת ספרי זכרונותיו המרתקים של אליאס קאנטי, בעל פרס נובל לספרות (1981). "הלשון שניצלה" ו-"הלפיד באוזן" עסקו הרבה במאבקו של המחבר להשתחרר מהשפעתה של אימו השתלטנית ובצמיחתו כסופר בווינה של שנות ה-20. בעת תחילתו של ספר זה, העוסק בשנים 1937-1931, כתב קאנטי את יצירתו הגדולה "סנוורים" אך אז לא היה עדיין מו"ל שיוציאנה לאור.
חייו של קאנטי בתקופה זו רצופים בפגישות מרחיבות אופקים, עם ראשי "המדברים" בספרות ובמוסיקה של אירופה בשנים אלה. ביצירתו הושפע קאנטי מעולמם הרוחני של הרמן ברוך ורוברט מוסיל, שיצירתם היתה נערצת עליו, והמגע האישי עמם העמיק את השפעתם עליו.
מאנשי המוסיקה העשירו את חייו המלחין אלבן ברג והמנצח הרמן שרחן, שניהם מעמודי התווך של המוסיקה החדשה. אולם הפגישה המעשירה ביותר היתה פגישתו עם ד"ר אברהם סונה, "המסתורי" הלוא הוא המשורר העברי אברהם בן-יצחק בעל "אשרי הזורעים ולא יקצורו" משכיל רחב אופקים ואדם עמקן. בזכותו התוודע קאנטי אל יהדותו בפן הרוחני שלה, שעד אז היה זר לו. תוך כדי סיפורו של קאנטי על העולם הגדול שנפתח לפניו עם היכרות זו, אנחנו מתוודעים אל אישיותו המופלאה של אברהם בן-יצחק, שהיה נחבא אל הכלים מתוך ענוותו שהיתה גדולה כעושרו הרוחני.
"רישומיו" של קאנטי מחייה האינטלקטואליים האינטנסיביים של וינה הם גם היסטוריה ספרותית מן המעלה הראשונה. כתיבתו מצטיינת בכנות צורבת לגבי עצמו כמו לגבי סביבתו.