“"תמיד הסתכנתי בשביל הפקודים שלי. בכל פעילות שהשתתפתי בה, בכל השירות שלי בצה"ל וב'שמשון', כשהיה צורך שאסכן את עצמי בשביל הפקודים שלי – לא היססתי, כמו שגם הם לא היססו. זו בעיני המשמעות של אחוות לוחמים!" (עמוד 126)

הספר "צדק מסוערב" מאת עו"ד (סא"ל במיל') שלומי ציפורי, בנו של השר לשעבר מרדכי ציפורי (אשר היה גם תא"ל במיל' בחיל השריון). מתאר פרשה משפטית מימי האינתיפאדה הראשונה. בשנת 1988 רס"ן אילן, שעמד להשתחרר לאחר תפקיד מג"ד בבה"ד ,1 שוכנע על ידי אלוף פיקוד הדרום, איציק מרדכי, לקבל על עצמו את הקמת יחידת המסתערבים של אוגדת עזה – יחידת שמשון. "כשנה וחצי קודם לכן, הסכים לקבל את תפקיד ההדרכה בבה"ד 1 ברגשות מעורבים וללא שמחה יתירה. בתחילה התנגד לתפקיד שירחיק אותו מן העשייה המבצעית כלוחם, אשר בגללה התנדב לצנחנים ויצא לקורס הקצינים. אך עד מהרה נשבה בחשיבות התפקיד ובעוצמה הגלומה בו: שותפות בהפיכת חיילים צעירים למפקדים ובעיצובו של דור המפקדים הבא ביחידות הלוחמות של צה"ל." (עמוד 45) גם הפעם, למרות שכפסע היה בינו לבין האזרחות, לקח על עצמו את התפקיד. הוא ערך הכנה ארוכה לתפקיד ונפגש עם מפקדי יחידת דובדבן, הימ"מ ואף עבר קורס קצר בבית הספר לטרור. כן: "נפגש אילן עם מפקד סיירת מטכ"ל, אל"ם משה – בוגי – יעלון, שהשיא לו הרבה עצות טובות לגבי פעילות בצוותים קטנים ולוחמה בשטח בנוי." (עמוד 51)

אילן מיסד את עבודת המטה של היחידה, את מסלול הכשרת הלוחמים בלוחמה בטרור ואת יעדיה. אשתו אף עיצבה את סיכת הלוחם שהוענקה ללוחמים בתום מסלול ההכשרה ביחידה. בין היתר ערכה היחידה מבצע על מנת: "ללכוד את מוחמד אבו נאסר, אשר חטף אזרח אמריקני פעיל אונר"א (ססו"ת) – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, והיה גם מעורב ברצח של נהג משאית ישראלי, שהסיע פועלים מעזה לעבודה בישראל. כשפרצו הלוחמים, בפיקודו של אילן, לדירה שבה הסתתר המבוקש, שלף זה את נשקו וניסה לירות בתוקפיו. כדי לנטרל את הסכנה שנשקפה לחייהם, הם נאלצו לעשות שימוש בנשקם שלהם. עד מהרה נפגע אבו נאסר ונפל מתבוסס בדמו." (עמוד 67) והנה, בשנת 1991, מגלה אילן, אשר סיים את תפקידו ושימש כקצין המבצעים המיוחדים של אוגדת איו"ש, כי הוגש נגדו כתב אישום בגין אירוע שנתרחש באוקטובר 1989, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה.

במהלך פעילות של יחידת שמשון, נורו למוות שני רעולי פנים, תושבי מחנה הפליטים אל-בורייג' שברצועת עזה. אחד מהם נורה בידי מפקד אחד הצוותים שהשתתפו בפעילות באירוע, שחר שמו, אשר: "עצר במקומו עצירה מוחלטת. הוא כיוון את האקדח, ידו מושטת לפנים במצב אופקי לקרקע. לרגע עצר את נשימתו. הוא לחץ על ההדק. הוא ירה כדור אחד לעבר מרכז גופו של רעול הפנים, אל גבו. מאהר מוחמד דרוויש קדמה התמוטט מיד ונפל על הארץ. "יריתי ופגעתי בו בדיוק היכן שכיוונתי," יספר סגן שחר לאלוף מתן וילנאי בתחקיר שייעשה במקום כעבור ארבעה ימים." (עמוד 87) באותו תחקיר, שערך האלוף לאחר הפעולה, הוא הגדירה כמוצלחת ביותר וכראויה לשמש דוגמה ליחידות אחרות. והנה, כעבור שנה וחצי הואשמו בהריגה סא"ל אילן, מפקד היחידה, ששהה בביתו בעת המבצע, וסגן שחר. הסיבה להעמדת אילן לדין היתה בשל העובדה כי גיבה את טענתו של שחר שהיה זה אילן שהתיר ללוחמי היחידה לירות לעבר מרכז מסה כאשר רעול פנים שנמלט מכוחות צה"ל לא נעצר לאחר שבוצע ירי לעבר רגליו. אילן הצהירה בפני סנגוריו כי: "אני חוזר ואומר לכם שלא נתתי מעולם הוראה כזו. לא לשחר ולא לאף אחד אחר. בפעולה הזו בכלל לא השתתפתי. הייתי בבית. מי שפיקד עליה היה מג"ד מילואים, ולכן גם לא היתה לי סמכות לתת להם איזה שהן הוראות. אמרתי לחוקר מצ"ח את מה שאמרתי מתוך לויאליות לפקודים שלי. כשאמרו לי שזה מה ששחר אומר – לקחתי אחריות על הדברים, גיביתי אותו בצורה עיוורת." (עמוד 125)

על אילן הגן מטעם הפרקליטות הצבאית עו"ד שלומי ציפורי אשר: "הגיע לפרקליטות שש שנים קודם לכן ומאחוריו שורה של תפקידים כקצין, האחרון שבהם – קצין חימוש בחטיבת שריון." (עמוד 35) מנגד, חתם הקצין היורה, סגן שחר, בצעד חסר תקדים בצה"ל, על הסכם עד מדינה, ותמורת ביטול כתב האישום נגדו והעיד לטובת התביעה. הספר בוחן ומבקר את שיקולי הפרקליטות הצבאית להגיש את כתב האישום. כן מביא הספר את סיפור הקמתה של יחידת "שמשון," ומביא, מנקודת מבטו של הסניגור, סא"ל (מיל`) שלומי ציפורי, את הסיפור המאבק המשפטי על זיכוי מפקדה. המאבק רב ההפתעות התנהל בכל הערכאות המשפטיות של צה"ל ושל מדינת ישראל, עד לסיומו הדרמטי בינואר 1995 בחנינה מטעם הנשיא לסא"ל אילן.

הספר הינו חד צדדי, בתיאוריו, מלא שבחים למפקדי ולוחמי היחידה, ואילן בראשם, ומוטה מראש כנגד כל מי שייצג את צד התביעה והמערכת הצבאית. כולם מצטיירים כמונעים משיקולים קרים של תועלת ושאיפות אישיות, בניגוד מובהק לסא"ל אילן המונע מאהבת הארץ. קטונתי מלזלזל בסא"ל אילן, שהינו בעיני באמת קצין וג'נטלמן שתרם רבות לביטחון ישראל, וגם אני (וכך גם בוודאי קוראים נוספים) שמחתי כאשר קראתי על דבר החנינה שניתנה לו, ואף אני שולל בחירה בהליך משפטי במקום מענה פיקודי על אירועים מבצעיים. יחד עם זאת האם באמת ניתן לפקפק ביושרו של האלוף מתן וילנאי? האם כל מי שאינו סא"ל אילן מונע רק משיקולי הדימוי בתקשורת? דומני שלא כך הוא. גם כך וגם כך מדובר בסיפור כתוב היטב המתאר פרשה מרתקת. הרבותא העיקרית של ספר זה, כמו גם ספרים נוספים העוסקים באינתיפאדה הראשונה ובתקופת השהייה בלבנון, הינו בתיעוד האירועים שהינם כיום בבחינת פרק שמעט מדי נכתב עליו, אף שהיה רווי בפעילות מבצעית מאתגרת, מורכבת ומלאת עלילות. חבל שפרקים אלו בהיסטוריה הצבאית של צה"ל ייעלמו לתהום הנשייה ויש לספר בהם וחשוב מכך לכתוב אותם. הספר מומלץ קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחיל הרגלים בכלל וביחידות המובחרות בפרט, וכן בעבור הנערים העתידים להתגייס כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.

"צדק מסוערב" מאת שלומי ציפורי,
יצא בעברית בשנת 2004,
בהוצאת אגם,
מכיל 384 עמודים.”

“הרבה זמן לא הפסקתי לקרוא ספר כ"כ מהר, הוא מגמתי ומאוד מזכיר ספרים של פוליטיקאים אמריקאים שמנסים להצדיק את עצמם. אני לא חושב שיש שוק מספיק גדול בארץ לזבל הזה.”