“"אדוני הנשיא, יש לנו מצב חירום" (עמוד 22).

בשנות התשעים יצרו הבולט שבסופרי הטכנו-מותחנים, טום קלנסי, וד"ר סטיב פיצ’ניק, פסיכיאטר ובעל תואר דוקטור ביחסים בין-לאומיים מ-MIT אשר שירת צוותי משא ומתן לשחרור בני-ערובה ולפתרון משברים בין-מדינתיים סדרת ספרי מתח בשם "חדר מלחמה". 

הספר והסדרה נסבו סביב החמ"ל (חדר מלחמה), סוכנות חדשה (ובדיונית) של הממשל האמריקני לניהול משברים שתפעל בתיאום עם גופי המודיעין והצבא שהקים הנשיא מייקל לורנס. בסוכנות נציגים מכל סוכנויות המודיעין, אכיפת החוק, המשפט והצבא, ובראשה עומד פול הוד, ראש עיריית לוס אנג’לס לעבר. 

הספר "חדר מלחמה" (הוצאת ספרית מעריב, 1995) הוא הראשון בסדרת הספרים, ובפועל כתב אותו הסופר האמריקני ג’ף רובין. העלילה נפתחת בפיצוץ מכונית תופת באצטדיון בסיאול, בעת ששהה בו קהל של אלפי צופים. בפיגוע נהרגו עשרות אנשים ונפצעו רבים נוספים. בעקבות זאת מוזעק פול הוד לבית הלבן. המתיחות בין קוריאה הצפונית, שנתפסה כמי שיזמה את הפיגוע, לבין קוריאה הדרומית הביאה את האזור כולו לסף המלחמה. לראשונה מאז שהוקם הנשיא הטיל על הוד וצוות החמ"ל לנהל משבר בין-לאומי העלול להסלים לכדי מלחמת קוריאה שנייה.

הנשיא, הבין הוד, "מתכוון להכות חזק ובאופן מכריע, אם תינתן לן ההזדמנות. אם משהו ישתבש הוא יוכל לתלות את זה בילדים החדשים בשכונה, לסגור את הסוכנות, ולסבול נזק פוליטי מזערי בלבד" (עמוד 41).

החלטתו הראשונה של הוד הינה לקדם לזירה את "צוות המחץ" בפיקוד לוטננט-קולונל סקוויירס, , איש המבצעים המיוחדים של חיל האוויר האמריקני, בכדי שתהא בידיו האופציה להוציא לפועל מבצע מיוחד אם יידרש. הצוות הוא יחידת עילית קטנה הכפופה לסוכנות. "הם היו מה שנקרא הצד ה"שחור" של הסוכנות, וקיומם נשמר בסוד מכל אדם פרט לאלה שהיו חייבים לדעת" (עמוד 44).

סגנו של הוד הוא הגנרל מייקל "מייק" רוג’רס (אולי הדמות הטובה והאמינה בספר). רוג’רס הוא יוצא הכוחות המיוחדים של צבא היבשה האמריקני ארצות הברית ("הכומתות הירוקות") שלחם בווייטנאם ופיקד על חטיבה ממוכנת במלחמת המפרץ, שאחראי בסוכנות על הפן הצבאי. הוא גם "חבר מכובד באסכולת הדיפלומטיה של ג׳ורג׳ פטון: קודם תן להם בעיטה בתחת, ואחר-כך נהל משא-ומתן כשרגלך מונחת על צווארם" (עמוד 212).

למגינת לבו של הוד, רוג’רס, החליט להצטרף לצוות במבצעם הראשון בשטח אויב וציטט באוזניו את האדמירל נלסון, שאמר בקרב קופנהגן, "שימו לב! לא הייתי מוכן להיות במקום אחר גם לו שילמו לי אלפים" (עמוד 27). אבל למרות הרוח הלוחמנית שהפגין, כשנותר לבדו עם מחשבותיו שב רוג’רס ונזכר בדברים שאמר בשעתו האסטרונאוט אלן ב' שפרד, כאשר המתין לשיגורו אל החלל בחללית מרקורי: "אלוהים, בבקשה, אל תיתן לי לפשל" (עמוד 62).

עלילת הספר מתפרשת על פני יממה אחת שבמהלכה ניהלו אנשי החמ"ל חקירה בכדי לגלות מי עמד מאחורי הפיגוע. בתפנית בעלילה (שהיתה חדשנית כשנכתב הספר) נפגע החמ"ל בתקיפת סייבר, שבה "טופלו" צילומי לוויין על מנת שיראו שקוריאה הצפונית העלתה כוננות ותגברה את כוחותיה בגבול. בכדי לגלות 

נשלח מטוס של חיל האוויר האמריקני לגיחת צילום. המודיעין שהושג חשף אמנם שאין זה כך, אך הושג במחיר יקר, שכן במהלך גיחת הצילום נורתה אש לעבר המטוס וקצינת הסיור שבו נהרגה. סף המתיחות עלה, והנשיא לורנס החליט להגביר את הלהבות והורה על פעולת תגמול אווירית כנגד בסיס חיל האוויר הצפון קוריאני. בין שקוריאה הצפונית עמדה מאחורי הפיגוע ובין שלא, אמר הנשיא, "עכשיו הם בפנים – עד לצוואר!" (עמוד 141).

במקביל, התברר כי את הפיגוע ביצעו דווקא אנשי צבא דרום קוריאנים בניסיון להפליל את צפון קוריאה ולגרום למלחמה. הקושרים, ובהם הקולונל הדרום קוריאני סון ופקודו קונג, השתלטו על סוללה ניידת של טילים בין-יבשתיים מסוג נודונג (סוג של טיל סקאד) במטרה לשגר אותם לעבר יפן. מהלך כזה יביא בוודאות לפריצת מלחמה אזורית, ואז כבר איש לא יתעניין מי באמת עמד מאחורי רצף האירועים.

אז נכנס הספר לחלקו המותח ביותר, כאשר בחמ"ל משכנעים את הנשיא האמריקני לאשר לצוות המחץ בפיקוד לוטננט-קולונל סקוויירס (ועמו הגנרל רוג’רס) לחדור בצניחה להרי היהלומים שבעומק צפון קוריאה על-מנת למנוע מהקושרים לשגר את הטילים ולהביא לפריצת מלחמת קוריאה שנייה.

מבחינת הנשיא, הסביר הוד, הוא "מקבל פעולה צבאית מושכת שבזכותה הוא נראה טוב מאוד. הצפון יילל ששלחנו חיילים לשטחו, אבל זה יעבור כמו שקרה כאשר הישראלים נכנסו לאנטבה" (עמוד 232). ואם זה ייכשל, המשיך, הוא פשוט יכחיש שזה קרה או יטען שהאשמה בחמ"ל ומנהלו.

תיאור פעולת צוות המחץ בגוב האריות היא, כאמור, החלק הטוב בספר. "הם צנחו מגובה חמשת-אלפים רגל בלבד" (עמוד 236), ולאחר שנחתו נעו במהירות לעבר בסיס הטילים. שם חדרו רוג’רס ושניים מחיילי הצוות, מור ופאקט, לבסיס. השלושה נתקלו בקושרים שהחזיקו במפקד הבסיס כבן ערובה. המפגש בין שני הכוחות קצר ואלים. 

"רוג’רס צפה בתנועותיו של קונג, וכאשר ראה את ידו של הגבר הגדול מחליקה אל מאחורי גופו הפנה אליו את אקדחו. הגנרל לא היה מספיק מהיר כדי להציל את חייו של מור, אבל הכניס כדור לתוך מצחו של קונג לפני שזה הספיק לירות" (עמוד 266). פאקט בתורו הרג את הקולונל סון. אז התברר כי הקושרים תיזמנו את שיגור הטילים מראש ושיאו של הספר הוא בניסיונם של רוג’רס ואנשיו למנוע את שיגור הטילים.

הספר עובד למיני-סדרה בשנת 1995, שבה כיכבו הארי המלין (בתפקיד פול הוד), קים קטרל (בתפקיד אשתו שרון) וקרל ווטרס (כגנרל רוג’רס). בניגוד לספר, בסדרה נדרשו הוד ואנשיו לאתר נשק גרעיני שנגנב בידי קצין ק.ג.ב תאב בצע בטרם יגיע לידי ארגון טרור אסלאמי.

כאמור, בניגוד למה שנכתב על הכריכה, אף שהשניים הגו את הקונספט של הספר, הרי שאת מלאכת הכתיבה הותירו לרובין, שאינו סופר טוב כקלנסי. הספר לא דומה באיכותו לספרים שכתב קלנסי לבדו, שגיבורם הוא איש הנחתים ג'ק ראיין (ובמיוחד "המרדף אחר אוקטובר האדום"), אך הוא הוא עדיין בחזקת ספר מתח צבאי טוב.

ספרות ריגול שכזו, שהיא כמו אקטואלית, נוטה לתאר את האירועים כמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". המטרה היא לטעת בלב הקוראים את התחושה כי ייתכן וכל שתואר בספר התרחש או יכול היה להתרחש במציאות. 

אף שנכתב לפני כשלושים שנים יש בספר אלמנטים רלוונטיים לימים אלו ולמשברים ולאתגרים שבפניהם ניצבים כיום ארגונים דומים, דוגמת מרחב הפעולה בסייבר, הפעלת כוחות מיוחדים בעידן שבו נדרש לפעול מתחת לסף המלחמה, והמורכבות שבשיתופי פעולה בין-ארגוניים.

הערת אגב היא שבשנת 2005 שודרה בישראל סדרה בשם "חדר מלחמה" שיצר בשעתו יאיר לפיד (לפני שפנה לפוליטיקה). הסדרה הציגה גוף בדיוני הדומה למטה לביטחון לאומי, שבראשו עמד אל"מ (מיל.) רענן אורן (שגילם ליאור אשכנזי), יוצא הצנחנים. בישראל, הבין לפיד, הצופים לא יאמינו שבראש גוף ביטחוני עומד ראש עיריית תל אביב לשעבר ולא מפקד קרב רב עלילות. כך או כך, נוכח הדימיון בין החמ"ל שהוצג בסדרה לבין זה שתואר בסדרת הספרים (ובכלל זה שם הסדרה), קשה להאמין שלפיד לא הושפע ממנה במשהו כשיצר את הסדרה שלו.

בסך הכל קלנסי ושותפיו יצרו סיפור מתח ששווה לקרוא. חבל שרוב ספרי הסדרה לא שמרו על רמה זו.”