“"גברת אוריתה לנדאו. כן. אוריתה. איזה מין שם! אפשר לחשוב שהשופט הזקן החליט לתת לבתו שם עברי מודרני, אבל בעצם היתה לו בזה מין כוונה עתיקה שאבד עליה כלח: כשהיא נולדה היה אביה שקוע בקריאה בזוהר, והוא התכוון כפי הנראה לתת לה את הזוהר, את האור שבאורית כדי לנצח את החושך שבלילית. כל זה נשמע כמו שטות אחת גדולה, כל הכוונות האלה עם השמות ובלעדיהם. לי זה בכלל לא אכפת, אבל יש אנשים שמייחסים חשיבות עצומה לשמות בכלל, ולשם שלהם עצמם בפרט. אוריתה תמיד אהבה את שמה."

מכלול הספרים והיצירה של הסופר דוד שחר לא זוכים בכלל להתייחסות באתר. לא לחיוב ולא לשלילה, כאילו לא היה קיים כאן סופר כזה ולא פרסם כלל וכלל. היום, שוב בחסות הסגר וספריית תחנת האוטובוס בטווח אלף המטרים, נזכרתי בו. המספר מתאר את קורותיהם של גבריאל לוריא, ישראל שושן הספרן, ברל רבן המפרסם את שיריו תחת השם אשבעל עשתורת, רופא העיניים הדוקטור לנדאו ואשתו אוריתה הצעירה ממנו בעשרים ושש שנה, ושאר דמויות ירושלמיות הגרות באיזור רחוב הנביאים. היכל הכלים השבורים הוא מושג קבלי. אם הבנתי נכון, הוא מתייחס לתיאור העולם הזה המהווה אוסף צבור של רסיסים שמקורם בעולם מתוקן ואידילי שקדם לבריאת העולם הנוכחי. דוד שחר יצר סיפור ארוג, מפותל, ארוך, מתעתע, כתוב בזרם תודעה, משלב זכרונות ירושלמים, רעיונות קבליים, אומנים מתוסכלים, חולמי חלומות הנודדים בעולם, רעיונות תיאולוגיים, רומנים וחלומות על רומנים ועוד. יחד נוצר תמהיל מעניין, פרוסטי למדי, עם אווירת חלום ועם אינטימים מוזרה בכל פעם ששמעה של אחת הדמויות חוזר ועולה אחרי שקצת הצלחנו לשכוח מקיומה. מיתולוגיה ירושלמית קדומה ומתעתעת.”