“הייתי צריך לקרוא את זה לפני שהתחלתי את האוריסטיאה בהתחשב בכך שהמחזה מתאר אירועים שהתרחשו לפני כן והתניעו את עלילת הטרילוגיה ההיא, אבל נו שוין.. בכל זאת, טיפ לקוראי המחזות היווניים לעתיד; תקראו את זה לפני האוריסטיאה.

בכל מקרה, זה מחזה מצוין.
מוצגות כאן המון עמדות בנוגע למלחמת טרויה, מטענות על הפתטיות שבמלחמה כדי להחזיר אישה נואפת, עד לטענות על המאבק התרבותי וההגנתי שבה כנגד "הברברים". אהבתי את הביקורתיות של המחזה בנוגע לאתוס היסוד הזה של יוון העתיקה, שאולי המלחמה הזו לא בהכרח הייתה כל כך נכונה וגבתה מחיר אנושי מיותר.
אהבתי גם איך ההתייחסות למלחמת טרויה משתלבת עם המציאות שבה המחזה הזה נכתב - המלחמה הפלופונסית.
זה אולי משהו שמוזר להגיד על מחזה מלפני 2,400 שנים, אבל רואים כמה הוא פוליטי ומתאים לזמנו.

עוד דבר שאהבתי במחזה זו הספקנות העצומה שלו כלפי אלים, מיתוסים, נביאים ונרטיבים.
המחזה קצת נכנס באקסיומות ונקודות מוצא של הדוגמה היוונית, למשל בכך שדמויות שונות חוזרות ולועגות לנביאים בטענות שונות.

*ספוילר קל בפסקה הזו*
יש כאן אפילו פקפוק דק בגיבורים בעיניי, בטיפול שאכילס מקבל כאן, עם הנאום ההירואי והמפוצץ שלו כשהוא מתוודע למצב, וההתקרנפות שלו מאוחר יותר, שנדמה שנעשית באיזו הקלה.

שינויי הרגש וההתייחסות של הדמויות בקשר לקורבן האדם הם גם כל כך אנושיים ומרגישים לי נכונים. ראיתי ביקורות פה ושם על תהפוכות הלב של מנלאוס ואגממנון, אבל בעיניי זה ריאלי ואנושי, והמחזה פורש באופן נהיר את הסיבות לכך.

מה שכן, המקהלה כאן קצת "תקועה". השירה שלה כתובה יפה, אך היא נראית לא מאוד אינטגרלית ליצירה ופחות מוגמרת. אולי אני כותב את זה כי אני יודע שאוריפידס לא סיים את המחזה לפני מותו והבן שלו (או אחיינו, לפי השערות אחרות) הציג אותו עם השלמות כאלו ואחרות, אולי הייתי חושב כך גם אם לא הייתי יודע את זה לפני קריאת המחזה.. לעולם לא נגלה.


8.5\10 טרגדיה עצובה מאוד.”