ספרה הקצר ורב-העוצמה של עמליה סער מסביר את מקורות השיתוק והשתיקה שלנו הישראלים אל מול זוועות המלחמה בעזה. היא מראה כיצד ה"אלם" ששקענו בו כחברה מביא אותנו להכחשה של מעשינו, אבל גם להכחשת אנושיותם של אלה שמולנו. במופת של אקדמיה מעורבת, סער מישירה מבט אל המציאות הסבוכה והבלתי-נסבלת שלנו, מצביעה על האופנים שבהם אנחנו סבוכות בהווה הזה, וגם מציעה דרך פעולה. "כל מה שנותר, בעוד הכול קורס", כותבת הפילוסופית אלקסיס שוטוול, "היא האפשרות לפעול מהמקום שבו אנחנו נמצאים". גם אם מהמקום שבו רובנו נמצאות אין לנו יכולת להפסיק את ההרג, את ההרס ואת הנישול שהביאה איתה המלחמה בעזה, אנחנו עדיין יכולות להכיר בכל אלו ובאנושיות ששללנו, וההכרה הזו היא הדרך חזרה לאנושיות שלנו עצמנו. היא גם הפעולה הפוליטית החשובה המונחת לפתחנו, אם חפצי חיים ועתיד אנחנו.
פרופ' איילת בן-ישי, אוניברסיטת חיפה ו"עיניים על עזה".
עמליה סער היא פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה ופעילת שלום פמיניסטית. בספר עיון זה היא מנסה לפצח את הטאבו התרבותי שחוסם את הישראלים מלהכיר באלימות של מדינתם ולהתנגד לה. בלי להכחיש את הטראומה ואת הכאב, סער קוראת לנו להשתחרר מהתפיסה המקוטבת של פוגעים ושל קורבנות, ולהמיר את הפנטזיה של "ניצחון מלא" בפשרה שלוקחת ברצינות את הזהויות המורכבות של הישראלים ושל הפלסטינים. הטקסט, הפונה לקהל הרחב, כתוב בשפה אקדמית נגישה המשלבת גם כתיבה פואטית. בשיר החותם את הספר היא מדמה אותו לתרגיל בדאייה: "דּוֹאָה כְּדֵי לֹא לִצְנֹחַ, שַׁבְרִיר מֵעַל לָעֲנָנָה הַמְּעִיקָה שֶׁל זִהוּם הָאֲוִיר", בניסיון ללכוד נצנוצים של תקווה וסולידריות מהם אולי יהיה ניתן לטוות עתיד שאפשר לנשום בו.