"מיס קרפנטר. בבקשה ממך. אני יודע מה אני עושה," אמר הצעיר. "התפקיד שלך הוא להסתכל טוב ולחפש דגי בננה. זה יום מושלם לדגי בננה."
"אני לא רואה אף אחד," אמרה סיביל.
"זה מובן. יש להם מנהגים ייחודיים מאוד. מאוד ייחודיים." הוא המשיך לדחוף את המזרן. המים כמעט הגיעו לו עד לחזה. "החיים שלהם טרגיים מאוד," אמר. "את יודעת מה הם עושים, סיביל?"
היא הנידה בראשה לשלילה.
"הם שוחים לתוך חור שיש בו הרבה בננות. בזמן שהם שוחים פנימה הם נראים כמו דגים רגילים לגמרי. אבל ברגע שהם בפנים, הם מתנהגים כמו חזירים איומים. הכרתי דג בננה אחד ששחה לתוך חור בננות ואכל לא פחות משבעים ושמונה בננות." הוא הדף את מזרן הים ואת הנוסעת שעליו כחצי מטר לעבר האופק. "וכמובן, אחרי זה הם שמנים כל כך עד שהם לא יכולים לצאת מהחור בחזרה. הם לא עוברים בפתח."
"לא רחוק מדי," אמרה סיביל. "מה קורה להם?"
"מה קורה למי?"
"לדגי הבננה."
"אה, את מתכוונת אחרי שאכלו כל כך הרבה בננות עד שהם לא יכולים לצאת מהחור של הבננות?"
"כן," אמרה סיביל.
"אה, צר לי לומר לך, סיביל. הם מתים."
"למה?" שאלה סיביל.
"כי הם מקבלים קדחת בננות. מחלה איומה."
"הנה בא גל," אמרה סיביל בעצבנות.
"נתעלם ממנו. נתנשא מעליו," אמר הצעיר. "שני מתנשאים." הוא אחז בקרסוליה של סיביל ודחף קדימה ולמטה. קדמת המזרן הזדקרה מעל לגל. המים הרטיבו את שערה הבלונדיני של סיביל, אבל צעקתה הייתה רוויית עונג.