פתח דבר
אם אתם אוחזים כעת את הספר הזה, סביר להניח שמשהו בכותרתו או בתוכן העניינים שלו קרא לכם. אולי חשתם שהוא מתאר חוויה מוכרת. אולי נתקלם בתופעה דומה כחוקרים או כמטפלים בלי שידעתם איך לקרוא לה. ואולי אתה פשוט סקרנים, שוחרי דעת שמתעניינים בנפש האדם ובמופעים החמקמקים שבהם הדמיון פוגש את המציאות, חוצה את גבולותיה — ולעיתים גם תובע מחיר. ובכן, הספר הזה נכתב עבורכם.
זהו הספר הראשון מסוגו שמוקדש כולו לתופעה שרק לאחרונה החלה לקבל ביטוי בשיח הציבורי והקליני, תופעה שסחפה אליה בדממה מאות אלפי אנשים ברחבי העולם. זוהי עדות ראשונה וכוללת למצב תודעתי ייחודי ורב־עוצמה שלעיתים הופך לממכר והרסני: מדובר בחלימה בהקיץ משבשת, המוכרת בעולם כ־maladaptive daydreaming (ובקיצור: MD).
המונח הזה, חלימה בהקיץ משבשת, אינו מתאר שיטוט מחשבות קל או פנטזיה חולפת. הכוונה היא לעולם פנימי עשיר, פרטי, מדומיין, שהולך ותופס מקום הולך וגדל בחיי האדם — עד שהוא מאפיל על חיי היום־יום, על הקשרים החברתיים, על היכולת לעבוד, ללמוד או פשוט להיות נוכח בעולם. הספר הזה אינו מתמקד רק בתיאור הבעיה. הוא גם סיפור על גילוי — מקצועי ואישי — ועל מסע של הבנה, של תיקוף ושל מאבק להכרה.
כפסיכולוג קליני וחוקר של טראומה ושל דיסוציאציה, לא דמיינתי שהמונח שטבעתי כמעט במקרה בשנת 2002 יהפוך, כעבור שני עשורים, לנושא מחקרי בין־לאומי, לשם שנישא בפי מתמודדים, למושא של קבוצות תמיכה, עצומות ושיח חברתי ער. כשפגשתי לראשונה מטופלים שמספרים על שעות ארוכות של שקיעה בפנטזיות סוחפות, לא הייתה לי מילה מדויקת לתופעה הזו. חשבתי שאולי מדובר בהימנעות, אולי בהתנהגות כפייתית, אולי בדיסוציאציה. רק בהדרגה, ובעידודם של המטופלים עצמם, התחלתי להבין שמדובר כאן בתופעה קלינית נפרדת שמצריכה התייחסות ייחודית.
מאז, כאמור, חלפו יותר משני עשורים. קהילת מתמודדים חובקת עולם החלה להתאגד, לשתף, לתעד, לכתוב ולדרוש הכרה. רבים מהם התנדבו להשתתף במחקרים, לחשוף את עולמם, לתת קול למה שהיה סמוי כל כך — ובעיקר להפסיק להתבייש. אם מישהו כאן ראוי לתודה — הרי שאלה המתמודדים והמתמודדות. תרומתם להבניית הידע המדעי על התופעה הזו עמוקה ונוגעת ללב, ולפיכך אני מבקש להקדיש להם את הספר הזה בהוקרה ובתקווה.
הספר מיועד לקוראים סקרנים, צמאי ידע — לכל מי שמבקש להבין טוב יותר את נפש האדם, את כוחות הדמיון שבו, ואת הדרכים שבהן אותם כוחות עלולים לעיתים לחצות את גבול ההשראה ולהפוך למלכודת. בה בעת פונה הספר גם לאנשי מקצוע בעולם הפסיכותרפיה: פסיכולוגיה קלינית, פסיכיאטריה, עבודה סוציאלית, טיפול במוזיקה, באומנות ובתנועה. עבורכם הוא משמש תשתית אבחונית מקיפה שמאפשרת זיהוי, בידול והבחנה מדויקת בין חלימה בהקיץ משבשת ובין מצבים אחרים כמו הפרעת קשב, סכיזופרניה, הפרעות אישיות או הפרעות דיסוציאטיביות.
אך בראש ובראשונה פונה ספר זה למתמודדים ולבני משפחותיהם. עבורכם הוא מבקש לספק הבנה, מונחים מדויקים, עדויות, כלים — ובעיקר תקווה. אתם לא לבד, לא משוגעים ולא מוזרים. אתם שייכים לקהילה רחבה של אנשים בעלי נפש חיה, עשירה ורגישה, שהתמודדה עם עומסים גדולים מדי או שגילתה בעוצמת הדמיון עולם מושך מכפי שציפתה.
הספר נבנה כשער למי שמבקש להבין את התופעה לעומקה — הן מבחינת מקורותיה, הן מבחינת הופעותיה המגוונות, והן מבחינת דרכי ההתמודדות האפשריות עימה. הוא בנוי משישה חלקים עיקריים:
החלק הראשון מתאר את לידתו של המושג ואת המסע האישי והמדעי שהוביל לגיבושו.
החלק השני עוסק בהגדרות, באבחנה מבדלת, בסיווגים פסיכיאטריים ובקווים נוירולוגיים הקשורים לתופעה.
החלק השלישי בוחן את הרקע ההתפתחותי והאישיותי — כולל קשרים מוקדמים, טראומה וגורמי סיכון.
החלק הרביעי מציג היבטים ייחודיים ומפתיעים של חלימה בהקיץ משבשת: תנועה, מוזיקה ושיבושי זיכרון.
החלק החמישי מתמקד ביצירתיות ובאומנות: תוצרים חזותיים, ספרותיים ונרטיביים של מתמודדים — עולמות פנימיים שמצאו ביטוי חיצוני.
החלק האחרון של הספר מציג שלושה מחקרי ענק המאשרים את מעמד ה־MD כהפרעה קלינית מובחנת, ומציע מענה טיפולי מעשי מבוסס CBT.
בנספח תמצאו מרחב משאבים רלוונטיים באינטרנט כגון שאלונים וכלי הערכה.
לצד הפרקים העיוניים תמצאו גם סיפורי מקרה, עדויות, תרגולים וטבלאות מידע המאפשרות הבנה גם למי שאינם אנשי מקצוע. ביקשתי לכתוב בשפה נגישה, חיה, אישית ככל האפשר. במשך השנים שוחחתי עם אין־ספור מתמודדים עם חלימה בהקיץ משבשת שסיפרו לי כמה קשה להסביר מה הם חווים. הנה כי כן, ניסיתי כאן לעשות זאת איתם — לא מעליהם, לא עליהם, אלא איתם.
כל הציטוטים, התיאורים ותיאורי המקרה המופיעים בספר מבוססים על ניסיוני המקצועי: פגישות טיפוליות, שיחות, התכתבויות רבות עם מאות מתמודדים עם חלימה בהקיץ משבשת, וכן על קריאה מעמיקה של פוסטים אנונימיים אך גלויים בקהילות מקוונות של אנשים המתמודדים עם התופעה. הדמויות בספר אינן מייצגות אנשים מסוימים. עם זאת, כל פרט שנמסר נשען על חוויות אמיתיות ומדויקות המשקפות ברגישות ובדיוק את המציאות הרגשית של המתמודדים, מתוך כבוד לסיפוריהם וניסיון להעניק להם קול.
תהליך כתיבת הספר היה מלווה בהכרה שהגיעה העת לתת לחלימה בהקיץ המשבשת שם, מקום ומענה.
אני מאמין כי ההכרה בתופעה ובמשמעותה הקלינית תוכל להביא מזור לרבים. אבל מעבר לאבחנה או לסיווג — חשוב שנבין מה קורה כשדמיון, שהוא לכאורה מקור לחופש, להפוגה וליצירה, הופך למבוך שמסתיר את המציאות. וחשוב לא פחות להבין איך יוצאים ממנו.
לפני סיום, ברצוני לומר תודה אישית לאישה שלצידי, ליאורה, אשר לא הרפתה עד שנרתמתי למשימת הכתיבה של הספר הזה. בזכותך הידע שנצבר הפך למילים, והמילים — לכלי שעשוי לחולל שינוי. על התמיכה, על הסבלנות, ועל כך שהאמנת בכוחו של הספר הזה עוד לפני שהעזתי לחלום אותו — אני אסיר תודה לך.
אני מזמין אתכם לצאת איתי למסע בין חדרי הדמיון, בין העדויות והמחקרים, בין הסבל והתקווה. לא כדי למהר להסיק מסקנות, לא כדי לשפוט, אלא כדי להבין, להקשיב ולרפא.
שלכם,
אלי זומר
אפריל 2026
חלק ראשון
לידתו של מושג והמסע
להבנת החולֵם הער
מבוא
מתצפית בקליניקה לתופעה עולמית: סיפור לידתו של מושג שלא היה לו שם
ג' ישבה מצונפת על ספת הטיפול. גופה היה דרוך ומבטה נמלט אל שטיח הקליניקה כאילו ביקשה להיבלע בו.* שתיקה קצרה השתררה, כזו שמרגישים בה את הלמות הלב, ואז היא הרימה את עיניה והתחילה לדבר בהיסוס: ״זה יישמע מוזר... אבל יש לי חיים שלמים, שלמים ממש, רק שהם לא כאן. הם בראש שלי.״
היא עצרה לרגע, אולי כדי לבחון את תגובתי. היה משהו כואב בכנות שלה. משהו שנגע בליבי כמו הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי וידוי כזה. הנהנתי בעדינות, כדי לסמן לה שהיא יכולה להמשיך. ״אני מדמיינת אותם כבר שנים; דמויות, סיפורים, משפחה, לפעמים גם את עצמי, אבל גרסה אחרת שלי. שם אני חיה באמת. זה המקום שבו אני מאושרת, אהובה, מצליחה... שם אני חופשייה.״
היא חייכה חיוך מהוסס, כמעט מתנצל. אחר כך נשמה עמוק והמשיכה: "אבל הבעיה היא שזה שואב אותי. אני לא מצליחה לעצור. אני יכולה לבהות שעות על הכיסא המשרדי, לזוז קדימה ואחורה על הגלגלים שלו, להסתובב בבית כמו זומבית, רק כדי להיות שם, בעולם הדמיוני שלי. אני שמה אוזניות עם מוזיקה ומתחילה לחלום, וזה חזק ממני. כשאני חוזרת למציאות אני מרגישה מנותקת ומאוכזבת כי הכול כל כך אפור. זה כמו התמכרות... לא, זו ממש התמכרות. רק שזה בראש."
כשישבתי מולה כבר לא היה לי ספק שהתופעה הזאת, שאותה כיניתי שנים קודם לכן maladaptive daydreaming, חורגת מהמובן הרגיל של המילה "חלום בהקיץ". כבר ידעתי שלא מדובר בפנטזיה חביבה שמרחפת ברקע החיים, אלא במציאות חלופית עזה, מוחשית, ששואבת את האדם פנימה ומותירה את חייו האמיתיים כאילו הונחו בהשהיה. אפשר לומר שאחרי הווידוי של ג' ראיתי בעיני רוחי את הספר הזה.
אך לא רק משום כך בחרתי להניח את עדותה הכנה של ג' בפתח הספר, אלא כי דבריה מכילים מרכיבים רבים של התופעה: מצוקות ילדות, מפלט לדמיון סוחף, שימוש במוזיקה ובתנועה להעצמת החוויה, תחושת ניכור ובושה — ולעיתים גם אי־בהירות ביחס לעצמי. היא מספרת על חיים שלמים שנשזרו סביב עולמות הדמיון שלה — מתוך כוח הישרדותי מרשים. MD זוהתה רק בראשית המאה ה־21, וכבר הספיקה לעורר עניין מדעי הולך וגובר. במבוא זה אציג את התהוותה של התופעה, את הדרך שבה צמחה מתוך השטח — מקולותיהם של אנשים כמו ג' — ועד שהגיעה אל מחקר שיטתי, להכרה קלינית ולעיסוק בין־תחומי המשלב פסיכולוגיה, מדעי המוח, אומנות, ספרות וחוויית חיים.
*
לפעמים תובנות גדולות מתגנבות פנימה דווקא דרך דלת אחורית.
בשנות עבודתי המוקדמות כפסיכולוג קליני וחוקר בתחומי הטראומה והדיסוציאציה, נתקלתי שוב ושוב בתיאורים של אנשים ששינו את תפיסת המציאות שלהם כדי לשרוד. חלקם הצליחו לדמיין שהאירוע הקשה כלל לא קרה להם ופיתחו שיכחון (אמנזיה דיסוציאטיבית), מצב שבו מידע מאיים אינו נגיש עוד להכרה המודעת ואי־אפשר לזכור אותו. אחרים פיתחו ריחוק מהעצמי הפגוע ויצרו מצב המכונה דה־פרסונליזציה. יש שהצליחו ליצור מצב שבו המציאות הקשה של חייהם לא נחוותה עוד כמציאותית וחשו מרוחקים מסביבתם, כאילו התבוננו בה מבעד לערפל. מצב כזה מוכר לאנשי מקצוע בשם דה־ריאליזציה. בקליניקה שלי טיפלתי גם באנשים רבים שהצליחו לדמיין שהטראומות שחוו לא קרו להם אלא לזהוּת אחרת. אלה אנשים שאובחנו כמתמודדים עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית. רבים משורדי הטראומה שבהם טיפלתי נשאבו לעולמות דמיוניים בראשם, חיים מקבילים שלמים שאפשרו להם מנוחה ונחמה מהמציאות הכואבת שלהם. בתחילה חשבתי שמדובר בפנטזיות רגילות — כאלה שכל אחד חווה פה ושם, ולכן לא התעמקתי בהן. המטופלים שלי לא נידבו מידע על עולמות הדמיון שלהם מיוזמתם והתופעה לא זכתה לתשומת לב ראויה מצידי. אבל רצה הגורל ובשנת 2000 היו בקליניקה שלי, בו זמנית, שישה מטופלים שרמזו לי שהם מבלים חלק גדול מיומם בעולם הדמיוני שיצרו. שישה בבת אחת היו מסה קריטית שהצליחה לגבור על ההתעלמות שלי ולהסב את תשומת ליבי לתופעה. הפעם גיליתי עניין באותם עולמות דמיון. לא נדרש לי זמן רב כדי להבין שלא מדובר בתופעה הנלווית לדה־פרסונליזציה או לדה־ריאליזציה. משהו בסיפורים האלה היה שונה: הם תיארו חלימה בהקיץ סוחפת שהשתלטה על חייהם, שצמחה לממדים של התמכרות.
אחת מאותם שישה הייתה מטופלת צעירה, אישה חכמה ורגישה, שהסכימה לספר לי על "השעות האבודות" שלה — שעות של שקיעה אל תסריטים דמיוניים רבי־עוצמה שדרשו ממנה יותר ויותר זמן ואנרגיה עד אובדן עניין בחייה האמיתיים. בדמיונה ישבה בבית קפה בשדרה החמישית בניו יורק ולפתע ניגש אליה סטיבן ספילברג ואמר לה שהיא בדיוק הטיפוס שהוא מחפש כדמות ראשית בסרט החדש שלו. היא כמובן נעתרה לו, עברה בהצלחה את האודישן והתחילה לשחק בסרט. היא למדה בקלות את חלקה בתסריט ויצרה קשר עם שאר הדמויות — ובין לבין החלה לשוטט ברחובות ניו יורק בסתיו. שוב ושוב חזרה לסט בניו יורק. היא הייתה מוטרדת מאוד ממה שפירשה כחריגות מוזרה והביעה את בושתה מהרגל נפסד שפגע בתפקודה. היא ניסתה לתאר במילים את מה שהיא חווה ולחשה כמעט בבכי: "אני לא שולטת בזה בכלל, אני יכולה לשבת עם ספר פתוח ולא לקרוא אפילו שורה. הראש שלי בורח מעצמו, כאילו מישהו לוחץ על מתג. אני לא בוחרת בזה — זה קורה לבד. ברגע שזה מתחיל אני נשאבת לעולם אחר, חזק יותר, מושלם יותר, ממכר. בעולם שלי אני שחקנית מוערכת בניו יורק. אני מרגישה את הדמויות שמסביבי, את האקשן — את כל מה שאין לי בחיים האמיתיים.
"השעות עוברות בלי להרגיש. אני יוצאת מזה מותשת ושונאת את עצמי. שונאת את מה שהפסדתי — אתגרים מקצועיים, קשרים, הזדמנויות לקידום. אני אומרת לעצמי, בפעם הבאה אני אתאפק, אני אהיה חזקה... אבל בפעם הבאה אני שוב נופלת לזה. שוב אני בניו יורק ולא כאן. אני מאשימה את עצמי שאני עצלנית, אבל זו לא עצלנות. זה לא סתם לבהות או לחשוב. זה כאילו איבדתי את היכולת להישאר פה, במציאות. אני יודעת שאני הורסת לעצמי את החיים — ואני לא מצליחה לעצור."
דבריה, שנאמרו במלוא הכאב והכנות, חשפו לפניי מציאות שלא הכרתי לעומקה עד אותו רגע: חלימה בהקיץ לא כבריחה רגעית אלא ככוח שואב ומטשטש, כזה שעלול לכרסם באיטיות את יסודות החיים עצמם. עוצמת דבריה חידדה לי את ההכרה שהסיפור מוכר לי, הרי היו לי עוד חמישה מטופלים כאלה. ברגע הזה הבנתי: זה לא סתם ריחוף או בהייה בחלל, גם לא נדידת מחשבות. הבנתי שמשהו בתופעה הזו אינו תקין. לפניי סוג מיוחד של חלימה בהקיץ חיה וסוחפת שיצאה משליטה. תופעה עוצמתית שיכולה, בתנאים מסוימים, להמיט הרס על חייו של אדם.
כאמור, שישה מטופלים כאלה — שלושה סטודנטים צעירים, שני בוגרי אוניברסיטה במדעי הרוח והחברה, ומתכנתת — הפכו לגיבורים הלא־רשמיים של המחקר הראשון בתחום. לא תכננתי לגלות תופעה חדשה. כל שרציתי היה להבין מה גורם לאדם מוכשר וחיוני להיעלם לעיתים קרובות ולמשך זמן ממושך אל תוך עולמות דמיון, עד שהקשרים החברתיים שלו דוהים וההישגים הלימודיים או המקצועיים שלו מידרדרים.
הקשבתי להם במשך שעות. ביקשתי מהם לתאר לפרטי פרטים את חוויית החלימה בהקיץ האינטנסיבית שכה ריתקה אותם. בעזרת ראיונות עומק, שאלונים מובנים וכלים לאבחון דיסוציאציה, התחלתי לפענח את הדפוס:
החלימה בהקיץ שימשה להם מפלט מהכאב — דרך לברוא עולמות שבהם יכלו לאהוב ולהיות אהובים, לגבור על אויבים, להרגיש עוצמה ושליטה.
היא חיברה אותם לדימוי אידיאלי של עצמם — גרסה חזקה, חכמה ואהובה יותר.
לעיתים הייתה גם במה לפנטזיות אלימות, להימלטות דרמטית מהשבי ולהגשמת תשוקות אסורות.
הנושאים חזרו על עצמם: כוח ושליטה, הצלה ובריחה, אידיאליזציה עצמית, ולעיתים גם אלימות וארוטיקה.
חלקם העידו שהיו ילדים בודדים. אחרים חוו פגיעות מיניות, הזנחה רגשית או אלימות בבית. לכולם היה מכנה משותף: נטייה מולדת לעושר דמיוני — תכונה שבנסיבות אחרות אולי הייתה הופכת אותם לסופרים פוריים או לאומנים פורצי דרך. אך נסיבות חייהם דחקו אותם להשתמש בכוח הדמיון כקרש הצלה — שהפך עם הזמן לעוגן שמטביע.
מצאתי עוד מאפיין מפתיע: תנועה. חלק מהמשתתפים תיארו איך היו מהלכים בחדר, זורקים חפץ באוויר או מבצעים תנועות מונוטוניות כדי להעמיק את השקיעה בפנטזיות. תיאורים אלה הזכירו לי טקסי אינדוקציה בהיפנוזה — רמז נוסף לכך שלא ניתן להסתפק בהגדרתם "חלומות בהקיץ רגילים".
כשסיימתי לכתוב את תיאור המקרים הראשוני, עמדתי לפני דילמה: איך לקרוא לתופעה הזאת?
היה ברור לי שמדובר במשהו משמעותי — חוויה פנימית עזה המשפיעה באופן שלילי על החיים האמיתיים. ובכל זאת היססתי. לא רציתי להכתיר את התופעה כ"הפרעה" — מונח כבד השמור למצבים שהוכחו מחקרית ונחקרו לעומק. אחרי התלבטויות רבות בחרתי בשם "Maladaptive Daydreaming" — "חלימה בהקיץ משבשת". שם מסורבל אולי, שלא מתגלגל טוב ברוב השפות, אך מביע במידה מסוימת של צניעות את רוח התופעה: זוהי נדידת מחשבות ובהייה בחלל האוויר וגם פעילות מנטלית שמשבשת את יכולת ההסתגלות ואת התפקוד התקין, וזאת בלי לקבוע בשלב מוקדם מדי שמדובר בהפרעה קלינית לכל דבר.
המאמר החלוצי שפרסמתי ב־20021 תיאר לראשונה, בקול ברור, את הצד האפל של כוח הדמיון: איך יכולת נפלאה לברוא עולמות פנימיים — כשהיא פוגשת כאב, בדידות וטראומה — הופכת למלכודת מתוקה וממכרת.
אבל אז קרה משהו שלא ציפיתי לו: כלום.
המאמר לא עורר כל תגובה בעולם המדעי והקליני.
ציפיתי שאנשי מקצוע אחרים, שפגשו מטופלים דומים, יפנו אליי. קיוויתי שמחקרים נוספים ימשיכו את קווי החשיבה הראשוניים שטוויתי שם. קיוויתי... אבל השקט היה מחריש אוזניים.
בסופו של דבר נטשתי את קווי המחקר בתחום החלימה בהקיץ ושבתי לעיסוקיי העיקריים: טיפול ומחקר בטראומה ובדיסוציאציה והוראה אקדמית. באותן שנים גם הגברתי את פעילותי הציבורית בתחום והצטרפתי לוועד המנהל של החברה הבין־לאומית לחקר טראומה ודיסוציאציה (International Society for the Study of Trauma and Dissociation, ISSTD) ואף זכיתי להיבחר לנשיא הארגון בשנים 2006-2005.
באותם ימים התרחש בשקט, מתחת לפני השטח, תהליך מעניין מאוד — כזה שיש לו שם אחד: עידן האינטרנט. אנשים שהחלימה בהקיץ השתלטה על חייהם התחילו לחפש בגוגל הסברים למה שהם חווים. בלי ליווי מקצועי, בלי מילים ברורות. חלקם הגיעו איכשהו למאמר הנשכח ההוא, ובהדרגה הגיעו גם אליי.
בהתחלה היה מדובר באימיילים בודדים. אט־אט הם הפכו לזרם מתגבר שנשפך מגבולות של מדינות, תרבויות ושפות. קיבלתי מכתבים מלאי כאב ותחנונים לעזרה:
"אני מרגישה כאילו אני חיה בסרט מתמשך שאי־אפשר להפסיק. אף אחד סביבי לא מבין על מה אני מדברת."
"מצאתי את המאמר שלך אחרי שנים שחיפשתי תשובה למה שאני חווה. סוף־סוף יש לזה שם — סוף־סוף מישהו הבין."
"אני מבלה חמש שעות ביום בעולם דמיוני. זה הורס לי את הקריירה ואת המשפחה. בבקשה, האם יש דרך להפסיק את זה?"
"תודה שכתבת את זה. הייתי בטוח שאני המשוגע היחיד בעולם."
המכתבים האלה הפכו את השקט המקצועי של תחילת הדרך לרחש אנושי עמוק ובלתי פוסק. רבים מהכותבים שיתפו בכאבם וגם התנדבו להשתתף במחקרים עתידיים, במטרה לקדם את ההכרה הציבורית, המדעית והקלינית בתופעה. בהדרגה נרקם דיאלוג יוצא דופן ביני ובין קהילת הסובלים מחלימה בהקיץ משבשת: לא עוד יחסי חוקר־נחקרים מסורתיים, אלא שיח אמיתי של שותפות.
הם כתבו לי. אני הקשבתי, שאלתי, חקרתי, והם המשיכו לכתוב, לחשוף, להציע עזרה, לחתום על עצומות, ולהשמיע קול ברור: אנחנו כאן. אנחנו אמיתיים. אנחנו זקוקים שתכירו בנו.
התהליך המיוחד הזה, שבו אנשים פרטיים, שאינם אנשי מקצוע, נטלו לידיהם יוזמה לקדם את הכרת המדע בבעיה שלהם, נותח ותואר לעומק במאמר שפרסמתי עם ד"ר אורית ברשטלינג בשנת 2.2018
במאמר זה תיארנו כיצד בעידן האינטרנט היטשטשו גבולות הכוח בין "המומחים" ובין "המתמודדים": המתמודדים הפכו לשותפים פעילים בהבניה של ידע רפואי חדש — לא בתור מושאים למחקר בלבד, אלא כבעלי קול וסמכות משל עצמם.
המיילים המשיכו להציף את תיבת הדואר האלקטרוני שלי:
״מצאתי את המאמר שלך במקרה. בכיתי מהקלה — לא השתגעתי. יש עוד אנשים כמוני.״
"בבקשה אל תפסיק לחקור את זה. אנשים כמוני מחכים שמישהו ייתן לזה שם, שנוכל להסביר למשפחות שלנו מה עובר עלינו."
"החיים שלי חולפים מולי, ואני לא מצליחה לעצור את זה. אני לא רוצה להרגיש לבד בזה יותר."
"אם תזדקק למתנדבים למחקר — אני כאן. אני רוצה לעזור כדי שאחרים לא יסבלו כמוני."
"מעולם לא סיפרתי על זה לאף אחד. למצוא את המאמר שלך היה כמו לקבל בפעם הראשונה דרכון לעולם האמיתי."
המכתבים עצמם היו עולם ומלואו. חלקם היו קצרים, יבשים כמעט, כאילו נכתבו בכפייה פנימית — שורה או שתיים, כאילו הפחד להיחשף גדול מהצורך לזעוק. אחרים היו שטף בלתי נשלט של מילים, רצף גולמי של כאב, של תקווה ושל תחנונים שנכתבו בלי להקפיד על מבנה או פיסוק. יש שכתבו בנימה מתנצלת וביקשו סליחה על כך שהם מטרידים, כאילו גם סבלם דורש התנצלות. אחרים כתבו בכעס מרומז, כמי שמרגישים שננטשו — על כך שהעולם לא השכיל להכיר בכאבם. כמעט בכולם חזרו אותן תחושות: בדידות עיקשת, חוויית קיום שונה, זרה, שלא זכתה עד כה למילים או להבנה. היה בהם שילוב ייחודי — עדין ומכאיב — של בושה ושל אומץ: הבושה לחשוף פגם שנתפס בעיניהם כבלתי נסלח, והאומץ לעשות זאת בכל זאת, בתקווה קלושה שמישהו בצד השני יגיד להם: אני מאמין לכם. אני רואה אתכם.
הקולות האלה, שנאספו מיבשות שונות ומתרבויות מגוונות, נגעו בי. הם הפכו להיות הדלק הרגשי והמקצועי שגייס אותי והניע אותי לשוב ולהתמסר לחקר התופעה.
מתוך הצורך לאתר חוקרים נוספים שעשויים להתעניין בתופעה, יזמתי מהלך פשוט אך עקשני:
הגדרתי בגוגל שירות התראות, כדי שבכל פעם שיתפרסם אזכור מדעי חדש של חלימה בהקיץ — אקבל עליו דיווח מיידי.
ההמתנה הייתה ארוכה ומעט מייאשת. במשך שנים ההתראות כמעט שלא צייצו. ואז, שבע שנים לאחר פרסום המאמר הראשוני שלי, קיבלתי התראה שפורסם מאמר מדעי על חלימה בהקיץ מופרזת.3 קראתי את המאמר בנשימה אחת. הוא תיאר מקרה של אישה מצליחה, משכילה ומודעת לעצמה שסבלה מזה שנים רבות מחוויות עזות של שקיעה בדמיון — חוויות שלא התלוו אליהן הפרעות פסיכיאטריות מוכרות.
המטופלת שהוצגה במאמר לא הייתה מנותקת מהמציאות ולא סבלה מהפרעת קשב, מדיכאון או מסכיזופרניה — אלא מתסמין אחר: שקיעה מענגת אך ממושכת ביותר בעולמות מדומיינים, עד שזו פגעה באיכות חייה ובמערכות היחסים שלה. המאמר הדגיש גם את האמביוולנטיות במה שחוותה: מחד גיסא, הדמיון סיפק לה נחמה ובריחה, ומאידך גיסא, גרם לעייפות רגשית, לבידוד חברתי ולתחושת פיצול תמידית בין "העולם האמיתי" לעולם הפנימי.
מעניין היה גם לקרוא כיצד טיפול בתרופה פלובוקסמין — (fluvoxamine) המקובלת לעיתים בהפרעה אובססיבית־קומפולסיבית — סייע לה למתן את עוצמת החלימה.
הייתה לי תחושה חזקה שמצאתי סוף־סוף אשת מקצוע שאיתה אפשר לשתף פעולה והחלטתי ליצור קשר עם המחברת המובילה. אך התגובה ממנה, שלה כל כך קיוויתי, הייתה צוננת מהמצופה. אומנם היא השיבה באדיבות, אך הבהירה שאין בכוונתה להמשיך לחקור את התחום מעבר למאמר נוסף שכבר עמדה לפרסם. לרגע התאכזבתי. חשתי שוב באותה לְבַדּוּת שהרגשתי כשפרסמתי את מאמרי הראשון, כאילו אני קורא לתוך חלל ריק.
בו בזמן התרחשו שני אירועים נוספים ששינו את התמונה. ראשית, התראה מגוגל הובילה אותי לאתר הודי בשם India Parenting, שבו התנהל דיון ער של גולשים שתיארו חוויות שהזכירו להפליא חלימה בהקיץ משבשת. להפתעתי, חלק מהכותבים אף הפנו ישירות למאמרי מ־2002.
שנית, קיבלתי מייל מאישה שחתמה בשם בדוי, אך הזדהתה בהמשך כג'יין ביגלסן — עורכת דין מניו יורק. היא סיפרה שקראה עליי באתר ההודי והזדהתה כמי שמתמודדת עם אותה תופעה שתיארתי. למרבה ההפתעה, ג'יין כתבה שהיא האישה שתיאורה הופיע במאמר הקודם של שופק ורוזנטל. לדבריה, היא שוקלת לעשות הסבה מקצועית ולחקור את התופעה בעצמה, במסגרת לימודים מתקדמים בפסיכולוגיה.
ג'יין, שהמשיכה לשתף פעולה עם ד"ר שופק, פרסמה איתה את המחקר הכמותני הראשון בנושא ב־2011.4 זה היה מחקר פורץ דרך שהתבסס על מדגם של 90 משתתפים מרחבי העולם אשר הגדירו את עצמם כחולמים בהקיץ באופן כפייתי. המשתתפים דיווחו על חוויות דומות להפליא, שכללו השקעת שעות רבות בפנטזיות מפורטות ומאורגנות, בביצוע תנועות גופניות חוזרות במהלך החלימה, בקושי בשליטה בחוויה, בתחושת אשמה משמעותית, ובשמירה על סודיות עמוקה הנובעת מבושה. יתרה מזאת, המחקר סיפק ממצא מפתיע שעמד בניגוד להתרשמות הראשונית שלי מתיאור המקרה החלוצי שבו הוצג לראשונה המונח, ולפיה קיימת זיקה הדוקה בין חלימה בהקיץ משבשת לטראומה. בפועל, רק 27 אחוזים מהמשתתפים במחקר דיווחו על היסטוריה של טראומה או של התעללות.
בדיעבד, ייתכן כי הסקתי מסקנה שגויה כאשר הנחתי שששת המטופלים עם חלימה בהקיץ משבשת, שנדגמו מקליניקה המתמחה בהשלכות של טראומה, מייצגים בהכרח את כלל האנשים המתמודדים עם התופעה. בפועל נראה שרוב החולמים בהקיץ באופן זה אינם מדווחים על טראומה משמעותית בעברם. ייתכן כמובן שחלקם הדחיקו את הזיכרונות או שלא היו מוכנים לשתף בהם, או שלא ראו חוויות כמו בדידות, בריונות או התעמרות רגשית כטראומה, אך סביר גם שרבים מהם גילו כבר בילדותם את היכולת לחוות חלימה בהקיץ עשירה, עוצמתית ומענגת, ופשוט התמכרו אליה בשל ההנאה והתגמול הרגשי שמספקת חוויה ייחודית זו של שינוי תודעתי. המחקר הזה היה עדות נוספת לכך שהתופעה רחבה בהרבה ממה שחשבתי בתחילה. לא עוד שישה מטופלים ממרפאה אחת, אלא תופעה גלובלית, חוצה תרבויות ומעמדות.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
