הבשורה
***
אפילו שאת מנסה להתכחש לזה, את יודעת. את לא שייכת. את כמו עצי הפיקוס עבי הגזע בשדרת ילדותך שברחוב נורדאו — שורשים תוקפניים, פירות עסיסיים, מפוסלי גזע, משתלטים על המרחב. יש בך את התעצומות האלה ואת היכולת להסתגל ולשרוד, ועדיין, את שייכת למקום אחר. ואומנם ישנה הדירה היפה והנוחה, וכל מה שהתעקשת שאת צריכה, ובכל זאת את מהגרת לכל דבר. התל־אביביות שלך אינה רק עניין של גאוגרפיה, היא עניין של אופי או אולי של הלך רוח מתמשך. משהו בקצב, בצבעוניות, בקלילות ובחיוניות, חסר לך מאוד. רחוב עמק רפאים אינו בזל, המדרחוב אינו אלנבי, ותיאטרון ירושלים ודאי שאינו הבימה. נכון שחנויות והצגות וסרטים ואוכל יש בכל מקום, אבל ההוויה שונה בתכלית. אז הסתובבת לך ברחובות ירושלים, נושאת איתך את הבריזה התל־אביבית בתוכך, מנסה למצוא פינה מתאימה, אבל לא היה בכך טעם. גילית את מה שבעצם ידעת בתוכך תמיד: את לא אוהבת את הקהל המגוון בשוק או בקניון מלחה. את אוהבת את האנשים היפים הצעירים המתלבשים של בן גוריון ושל שינקין. את אוהבת שכולם די דומים בגיל, ובהבנה של מה זה מה, ולא את הערבוב הירושלמי שלפעמים נדמה לך גלותי וחנוק, למרות שפע אוויר ההרים שיש בו.
ההגירה הזאת מעיר השמש הנצחית להרי הקור נעשתה בהסכמתך המלאה אך בניגוד גמור לרצונך. לא היה לך אלא להתרגל אליה, לקבל אותה כמציאות נתונה ולמצוא את עצמך בעיר הזרה הזאת. אבל התל־אביביות לא נותרה הרחק מאחור אלא התמקמה בתוכך ודרכה את גם הסתובבת בירושלים. דרכה ראית את משכנות שאננים ואת הכותל, את האנשים ואת הבניינים. במרחק מתפעל אך מסויג, שלמרות השנים הרבות שצברת בעיר, נותר מבוצר בזרותו. מעט החברות שמצאת לך היו מהגרות בדיוק כמוך, וההיררכיה ביניכן היתה ברורה. גבעתיים ורמת גן עוד הצטופפו לצד התל־אביביות האמיתיות, אך ראשון לציון ופתח תקווה היו ממש בשולי השוליים של התחתית. עדיין, גם הן היו במהותן מהגרות. הייתן יושבות, את ושאר הפליטה, בבית קפה חסר אופי, ומעקמות את הפרצוף על התפריט הפשוט אך המהורהר, על האוכלוסייה הכה פגומה אופנתית שנאלצתן להיחשף אליה, על המנות המוקרמות שלא לצורך ועל המלצריות שלא הבינו את ממדי תפקידן ואת פוטנציאל מעמדן. שלא כמו המלצריות התל־אביביות שאפן מורם ואוזניהן אטומות ומבטן נישא אל מעבר לאופק, המלצריות הירושלמיות חייכו בנחמדות הגובלת בבוז עצמי והפגינו בורות בשאלות הנוגעות לתפריט במקום את העליונות המתבקשת. בעודכן בוחשות בקפה בייאוש מריר הלנתן על הקור שמכניס אתכן לדיכאון עד כדי כך שאין לכן עניין לצאת מהבית. ירושלים נעדרה שיק ושאפתנות חומרית, היא נעדרה עידון וקוקטיות וודאי שנעדרה סקס אפיל, הסכמתן. לירושלמים הרבים סביבכן כל זה לא הפריע כלל, אבל בשבילכן היה זה גזר דין אכזר. מה שהיה מיותר בעבור הירושלמים היה בעבורכן הדלק והבערה שהניעו אתכן כלפי החיים, ובלעדיהם היו החיים דלוחים ואנמיים למדי.
בינך לבינך, קשה היה לומר שהתרגלת. מבחוץ נראָה שאת מצויה ומתמצאת, מסוגלת ומסתגלת. בגדייך נעשו אפרוריים, והליבידו שלך נותב אל האירועים החינמיים בשלל המוזיאונים ובמוקדי התרבות שבעיר. אך העיקר, העיקר היה הנוחות. משפחתו של בעלך עזרה עם הבנות, ואת ובעלך יכולתם לעבוד בראש שקט. היה תמיד מי שאסף את הילדות ודאג להן, וכך יכולתם לשרוד. לשרוד זאת אומנם מילה קשוחה, אבל זאת היתה האמת: מדובר היה בלשרוד. לשרוד אל מול יוקר המחיה, ריבוי המשימות, והידיעה המתמדת שאי אפשר לנוח מהמרוץ כי פשוט אי אפשר. תמיד היה דד־ליין בעבודה, תמיד היו התחייבויות משפחתיות וחברתיות. לא יכולת לדמיין את עצמך צולחת את החיים ללא הקִרבה הצמודה לעזרה המשפחתית הזו.
עולמך הצטמצם פלאים. היתה בו רק הדרך אל הגן, אל הפעוטון, לקופת החולים ולסופרפארם. הנסיעה לעבודה, לחוגים, לחמותך ולגיסתך. וזהו. ידעת במעומעם שיש עוד בעולם, ופעם אפילו חיית שם, אבל כאמור, זה היה רלוונטי עבורך כזיכרון זנב חלום חמקמק. הרי מה שלא משתמשים בו מתנוון, וכך דעך בראשך אט־אט ייצוגו של כל השאר.
***
את הילד השלישי ידעת שאת רוצה, וכך גם בעלך. היו ביניכם דיונים של משא ומתן רק לגבי המתי אבל לא לגבי ההאם. שניכם ידעתם שמשפחה זה שלושה ילדים. איך ידעתם? הוא מתוך ההיכרות האינטימית שכרוכה בהיותו חלק מהאקסיומה המובנת מאליה, ואת מתוך הקנאה בשכמותו.
בהתחלה רצית לחכות עם הילד השלישי עד שהבנות קצת יגדלו ושתתאוששו מחוסר השינה ומהתשלומים לגנים הפרטיים. אחר כך, כשאת כבר רצית, בעלך העדיף לדחות. הוא רצה לעשות תואר שני במנהל עסקים וגם טען שיהיה כיף יותר לחכות קצת ואז להתפנות שוב להורות לעוד תינוק. לא חשבת כמוהו, אבל זרמת. את דווקא רצית להספיק לסיים עם ההריונות והלידות לפני שיעלו הסיכונים לבעיות, אבל בפועל גם נהנית מהמרחב שהתקיים בחיים שיש בהם שתי ילדות נוחות יחסית ללא תינוק. היו כבר ימים רבים שבהם יכולת לשבת על הספה ולשתות קפה, לדבר עם חברה בטלפון, להתאמן. דברים שנותנים מעט אור.
היה גם את הדיבור ששב ועלה על הרילוקיישן, ועל כמה שזה נותן, ועל זה שהבטחת לבעלך שמתישהו זה יקרה, ושתיסעו לאיזה שנה־שנתיים־שלוש. ומצד שני אמרת, ללדת ולגדל ילד, לפחות עד גיל שנתיים, זה רק כאן. בשום מקום אחר, התעקשת, את לא עוברת את זה. בטח לא במדינה אחרת, בשפה אחרת, בלי העזרה והתמיכה וכל מה שאת כבר יודעת ומכירה שצריך ומקל. ידעתם שניכם שאחרי שהילד השלישי יהיה כבן שנתיים, הנסיעה הזו תתחיל להתגבש כדבר אמיתי במציאות, אבל שעד אז, אין על מה לדבר. לבעלך זה קצת צרם והיה אפילו מתסכל, כי בסופו של דבר הוא רצה להתקדם. בעבודה שלו היו המון הזדמנויות לרילוקיישן שהיו עשויות להפוך בקלות למקפצות בדרגה ובשכר, מדי פעם אפילו לחצו עליו כבר לנסוע, אבל הוא הצליח להדוף את הלחצים והפיתויים כדי לעמוד בהסכם שלכם. היתה לכם תוכנית: התואר שלו, הילד השלישי, ואז הנסיעה. וכמו שלא באמת רצית לעבור לירושלים, אבל הבנת שזה הדבר לעשות, ידעת שכך תהיה גם הנסיעה הזו לרילוקיישן. לא ממש רצית אותה, אבל ידעת שזה יהיה הדבר לעשות — כלכלית, מקצועית, הרפתקנית, האנגלית לילדות וכל זה. וכמו שהצלחת להסתגל לירושלים, ידעת שגם לארצות הברית תצליחי להסתגל. הרי כולם כל כך רוצים לנסוע לארצות הברית, חייב להיות שם משהו טוב גם בשבילך, רק שלא ממש היה לך מושג מה הוא. בעיקר חשבת על השנתיים שלפני הנסיעה. על חופשת הלידה האחרונה. רצית להתפנק שבוע במלונית. תכננת להתענג על ההנקה, ועל הביתיות, ועל התינוקוּת האחרונה שתחווי כאמא. כי הפעם את מנוסה, ואת גם יודעת שזו הפעם האחרונה. לא כל כך חשבת על מה יהיה בתום השנתיים האלה, ואת ארצות הברית לא הצלחת בשום אופן לדמיין, אבל כבר ידעת: הפעם את מתמסרת לאימהות כמו שלא העזת לעשות עם הבנות. בזמנו חששת להתקדמות של הקריירה ולמשכורת ולעוד כל מיני דברים שעכשיו את כבר לא דואגת מהם. גם ככה תהיה נסיעה שתקטע לך את הקריירה, גם ככה בעלך ישלים את החסר הכספי בכסף שהוא יעשה כשתהיו בארצות הברית. את פטורה מדאגות שכאלה. כבר גמלת בליבך שהפעם תצאי מוקדם מהעבודה לפחות פעמיים בשבוע, ותיקחי ימי מחלה על ימין ועל שמאל בלי לדפוק חשבון. היה בזה משהו חלומי. לדעת שאת מתמסרת לדבר אחד ומרפה מכל השאר. לכן אולי ציפית כל כך להיכנס להיריון.
***
העולם הפך שקט יותר בחודשים האלה, ובמובנים מסוימים גם פסטורלי יותר. ריח ההדסים ומראה הגפן המתארכת ומסתלסלת בכניסה אל החצר הפנימית של הבניין קידמו את פנייך באופן כמעט נוגה. הקשת הרחבה של שער הברזל הלכה והתכסתה בירוק העולה וצומח, בעוד העולם הסואן שסביב הלך ונדם.
לא רצית היריון קורונה, לא רצית לידת קורונה, אבל רצית עוד היריון ועוד לידה. בהתחלה, כמו כולם, נזהרתם מאוד. עשיתם בדיקות, מדדתם חום, שטפתם ידיים וכל זה. אבל ככל שחלף הזמן כבר לא באמת לקחתם את כל הדבר הזה באותה הרצינות התהומית שבה האמנתם בו בהתחלה.
במרץ היה הסגר הראשון. באפריל חגגתם פסח, ספונים בבית עם זום שמחבר אתכם לכלל בני המשפחה, ברעש בלתי נסבל, באווירת נכאים ובאוכל גרוע. כאלה היו הימים. מסכות ועדכונים על גל התחלואה, על מספר הנדבקים, על מספר המאושפזים. למרות הכול החלטת שאת רוצה לנסות להיכנס להיריון עכשיו. אפילו שעוד אין חיסונים ומי יודע מתי יהיו. ואולי הרצון שלך לא היה למרות אלא דווקא בגלל. אולי בגלל שהשליטה נלקחה ממך סביב הדברים הכי קטנים: הרשות לצאת החוצה, ללכת לקניון, לנסוע לאן שבא לך, להסתובב בפנים גלויות, להתחבק כשככה סתם נפגשים. אולי בגלל זה היה בך דחף להניע מתוכך את העלילה. להחליט מה יקרה בחייך בעצמך ולא לחכות להוראות מהממשלה. נכנסת להיריון יחד עם גל ההקלות: פתיחת המשק, חזרת הבילויים והחשוב מכול: חזרת הבנות למסגרות. היה הרמזור, שאותת על מגבלות שבאו והלכו. האופטימיות הפציעה יחד עם ניצני האביב.
נכנסת להיריון בתחילת האביב של השנה הזו, שנת קורונה מובהקת, בעולם שקפא לרגע, בעולם שהשתנה. בעולם שקיבל הזדמנות להתבונן בעצמו כמו בהפסקה. זיהום האוויר פחת, הטבע והקִרבה הפיזית לבני האדם הפכו למשאת נפש. אבל גם הערך המוסף הזה שהניבה המגפה, נשחק במהרה והפך לאוסף של קלישאות. אם זה היה מסוכן לבנות אולי היית חשה בבהלה, אבל ידעת שזה לא. מסלול החיים התעקל מעט, אבל לא פסק וגם לא באמת השתבש מאוד.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
