זמן רב המוות האדום זרע הרס ברחבי הארץ. מעולם לא הייתה מגפה כה קטלנית או מזוויעה. דם היה ביטויה המוחשי וחותמה – האודם והאימה של הדם. קודם כאבים חדים ואז סחרחורת פתאומית, ולבסוף דימום בלתי נשלט מהנקבוביות, ומוות. כתמי השָׁני, על גופו של הקורבן ובמיוחד על פניו, היו סימני אזהרה אשר הותירו אותו ללא עזרה או נחמה מהזולת. וכל מהלך המחלה, מתחילתה ועד לסופה, נמשך חצי שעה בלבד.
למרות כל זאת, הנסיך פְּרוֹסְפֶּרוֹ היה שמח, נועז ונבון. כאשר אדמותיו התרוקנו למחצה מיושביהן, הוא זימן אליו אלף חברים בריאים ועליזים מאבירי וגבירות חצרו, ויחד איתם פרש לאחד ממנזריו המבודדים והמבוצרים. היה זה מבנה רחב ידיים ומפואר, פרי יצירתו וטעמו האקסצנטרי, אם כי נשגב, של הנסיך עצמו. חומה אדירה וגבוהה הקיפה אותו. לחומה היו שערי ברזל. אנשי החצר הביאו עימם כבשנים ופטישים כבדים וריתכו את הבריחים. הם החליטו שלא להותיר אף כניסה או יציאה לגחמות הייאוש או הטירוף של אלה שבפנים. המנזר היה מצויד היטב באספקה. בעזרת אמצעי זהירות אלה, אנשי החצר יכלו לקרוא תיגר על המגפה. העולם שבחוץ יכול לדאוג לעצמו. ולעת עתה, היה זה מטופש להתאבל או לחשוב. הנסיך סיפק את כל התענוגות הנדרשים. היו ליצנים, היו משוררי אִימְפּרוֹבִיזָטוֹרִי*, היו רקדני בלט, היו מוזיקאים, היה יופי, היה יין. כל אלה והביטחון היו בפנים. בחוץ שרר המוות האדום.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
