1.
בבושקה


בבושקה רצתה מטפלת חדשה. גם מבלי להסתכל על הצג של הנייד ידעתי שזו היא. מי עוד יכול להתקשר בשבת בבוקר. מי בכלל מתקשר, נקודה. גג שולח הודעה. רק היא החרימה את מהפכת הטלפונים החכמים. הכריזה שהיו לה מספיק מהפכות בחיים. קודם הצאר, אחר כך הבולשביקים ואז התיקן המשופם. היא לא צריכה עוד מהפכה חכמה שתשבש את דעתה. תמיד היתה מתעקשת לדבר איתי פנים מול פנים, וכשהייתי מתחמקת היו מתחילים הטלפונים. יומן השיחות שלי התמלא בעיקר בזכותה. שיחות איתה היו כמו התעטשויות: תמיד באו לפחות בזוגות, אם לא בשלישיות. טענה שרק כששמעה את הקול שלי הבינה מה אני אומרת, אבל היום החלטתי שמוטב שהקול שלי ישתוק.


כך מצאתי את עצמי עומדת מול כיור מלא כלים ומצפון מלא ייסורים. עוד לא התאוששתי מההתנצלות של גיא אתמול. או מהמחבת ששפטה אותי ממקום מושבה על הכיריים. כאילו היא כל כך מושלמת. בעצמה הדיפה ניחוחות חרוכים של שום, רוזמרין ואקדח מעשן. סבתא תמיד היתה אומרת שכל יום שהתחיל בכיור מלא כלים ייגמר רע. הייתי צריכה להקשיב לה.


פשוט לא עכשיו.


לא על הבוקר.


סבתא תמיד היתה מזהה כשאני מתרשלת. גם במרחק מאה קילומטר ממנה, ידעה כשלא ניקיתי את הבית או הזנחתי את הכלים. כבר קרה שתפסה אותי כשעמדתי לשלם בקופה מחיר מופקע על חלב שיבולת־שועל. מבחינתה קוואקר זה דייסה. לא משהו ששמים בקפה. אבל החושים שלה לא נגעו רק לאוכל וניקיונות. היו גם דברים אחרים שהיא ראתה. דברים שאנשים לא אמרו, או שעדיין לא קרו. כשהייתי קטנה חשבתי שכל הסבתות היו כאלה. שזה חוש שמתפתח עם הזקנה. עד שהיא סיפרה לי את הסוד שלה. עד היום אני זוכרת אותה מצביעה על ראשה.


"ככה זה כשנולדים בלי שיער." אמרה בבושקה אלה, לא בלי מרירות בקולה. "המוח פנוי לחשוב על דברים אחרים."


מאז שזכרתי את עצמי היתה חובשת פאה. היא לא היתה יוצאת מהבית בלעדיה. אף אחד מחוץ לבית לא ידע. רק בימי הקיץ, כשהחום היה מתפשט בפראות בין כותלי הקומה העליונה, היתה מרשה לעצמה לפשוט את שערה. אז הייתי מגניבה מבטים לקרחתה. חששתי לשאול אותה מדוע מעולם לא צמח לה השיער. אימי הזהירה אותי שלא לדבר על כך מולה, אבל בקיץ שבו מלאו לי שמונה שנים כבר לא יכולתי להתאפק.


"בבושקה, אם אגלח את השיער, גם אני אראה דברים כמוך?"


"בוז'ה מוי, אנה." אלוהים אדירים. בבושקה שמה יד על לוח ליבה. "את לא רוצה את הקללה של ברטה המכשפה." היא נדה בראשה ומיהרה לקום. עיניי נצצו בסקרנות. בפעמים המעטות שדיברה על אימה ברטה, סבתא־רבא שלי, דימיתי לעצמי אישה זקנה עם מטפחת לראשה שעפה על מטאטא.


"היא זאת שגרמה לך לאבד את השיער?"


היא נדה בראשה.


"מה זה השאלות האלה, דוצ'ינקה," אמרה כאילו הייתי הבת שלה. "יום אחד אולי אספר לך, אבל לא היום."


"לא דוצ'ינקה. ונוצ'קה," תיקנתי אותה. לא בת. נכדה. "ואני מספיק גדולה."


היא שמה ידיה על מותניה. "מי מגדלת אותך בזמן שאימא שלך בעבודה?" שתקתי. "את דוצ'ינקה שלי, לא פחות מאימא שלך." קבעה.


מתברר שהיא צדקה יותר ממה שמישהי מאיתנו חשבה. רק הרבה אחרי כן הבנו שזו היתה עוד נבואה שלה שהתגשמה, אחרי שאמא עזבה. נותרנו רק אני, סבתא והקללה של ברטה המכשפה. כך רשמית הפכתי להיות הדוצ'ינקה שלה.


גם אחרי שהתחתנתי עם גיא המשיכה לקרוא לי הבת שלה. היתה מתקשרת אלי לפחות אחת ליום לשאול מה שלומי ולוודא שלא קרה לי כלום כי בדיוק דיברו ברדיו על שפעת איומה שמסתובבת, או דיווחו על תאונת דרכים קרוב לעבודה שלי. אבל בעיקר דאגה כשחלפה שנה מאז שהתחתנו ועדיין לא הופעתי על סף דלתה עם עגלה. כל אותה שנה כשהיתה מחבקת אותי הרגשתי שהיא בוחנת את בטני. בודקת אם שתיתי יין בארוחת חג. אם אכלתי בשר נא. כל אותה השנה היתה מתאכזבת מחדש. מחכה. היא לא היתה היחידה. מצאתי את עצמי באמצע מגפה גרועה יותר משפעת. חברות נכנסו להיריון בזו אחר זו. ברשתות החברתיות הופיעו זו לצד זו תמונות של תינוקות ופרסומות לתחליפי חלב־אם ועגלות. אבל לא אני. התברכתי במערכת חיסונית מהשורה הראשונה.


הבייבי היחיד בחיי היה הדוקטורט. רק שבוע קודם לכן השתתפתי בכנס בין־לאומי שאחריו המנחה שלי הביא מכר שלו מהתעשייה שהכריז שהמחקר שלי "זה הדבר הגדול הבא". הוא שאל אם יש לנו פטנט והציע שנקים על בסיס המחקר הזה חברה.


כשסיפרתי לסבתא את החדשות הטובות, היא היתה מאוד גאה, כמובן. אבל ככל שהפלגתי בדיבורים על מה דרוש להקמת חברה, פניה החלו להתכווץ. היא הבינה כמה אהיה עמוסה בשנתיים הקרובות.


"אבל מה עם ילדים?" היתה התגובה שלה אחרי שסיימתי למנות את כמות המטלות שציפו לי בשנה הקרובה. "את כבר לא נהיית צעירה." הבריאות של הרחם שלי היתה בראש סדר העדיפויות. בכל זאת, בגילי היא כבר היתה עם תאומים בני עשר.


"יש עוד זמן, בבושקה." נפנפתי בידי. רציתי להתבסס בעבודה ולא להתבוסס בחיתולים.


וכך עשיתי. כל אותו שבוע תמרנתי בין פגישות, נסיעות והכנות להגנה על הדוקטורט. אף כשלא צלצלה אפילו לא את הפעם האחת הקבועה שלה ביום, לא חשדתי. הנחתי שהיא כועסת או זקוקה לזמן למצוא תירוץ משכנע יותר מהרחם המזדקן שלי. רק כשיצאתי מהפגישה עם הבוחנים, מרוממת רוח ומוכנה לצעד הבא, קיבלתי את הטלפון מבית החולים שהודיע שבבושקה מאושפזת אחרי שלקתה באירוע מוחי.


ביטלתי את כל התוכניות שהיו לי והתייצבתי במחלקה. שם תפסה אותי האחות והסבירה שסבתא מרותקת למיטה. היא לא יכולה להתיישב או ללכת לבד. היא לא זוכרת מה השנה, או איך קוראים לאף אחד מבני משפחתה. לא ידעתי למה לצפות כשנכנסתי לחדר. בטח לא לאימא שלי, שישבה לצידה. לא ראיתי אותה מאז ראש השנה.


שנים שהיא התעלמה משיחות של בבושקה והגיעה לבקר רק בחגים, או כשהיתה צריכה משהו. גם עכשיו היתה עסוקה בטלפון שלה יותר מאשר בבבושקה, ששכבה לצידה. אף על פי שעיניה היו עצומות, היא נראתה טרודה וחיוורת. גרוע מכול, הפאה שלה היתה מונחת על השידה. כולם היו יכולים לחזות בקרחתה. ניגשתי אל הפאה בשביל להניח אותה בזהירות על ראשה, בדיוק כשהרופא נכנס לחדר. אימי עזבה את הטלפון לראשונה. לא יכולתי לראות שום הבעה על פניה בזמן שהרופא הסביר לנו מה קרה. קריש דם במוח של בבושקה גרם לה לשכוח מי אנחנו ומה שמה. הבדיקות הנוכחיות נראות יציבות, כך שלא נשקפת סכנה לחייה, אבל ככול הנראה תזדקק לטיפול צמוד בתקופה הקרובה. הוא הציג בפנינו את האישה שעמדה מאחוריו, עובדת סוציאלית מטעם בית החולים, וזו קבעה שהיא לא יכולה לגור לבד עוד. אמא שלי הנהנה. מתברר שכבר התחילה לחפש המלצות למטפלת שתעבור לגור אצלה.


"לא רוצה עוד ברטה על הראש." כך קראה למולדובנית בפעם האחרונה שבאתי אליה. חלפו חמש שנים מאז האירוע, אבל בבושקה עדיין לא השלימה עם כך שהיא זקוקה למטפלת צמודה. בבושקה הצהירה שחזרה לימי האן־קה־וה־דה. הקג"ב. היא לא זקוקה לליווי צמוד של מאבטחת. אפילו פוטין לא מקבל כזאת השגחה. "היא תוביל אותי לקבר. תזכרי מה אני אומרת לך. זו ברטה השניה."


"בבושקה," התחלתי ומיד נעצרתי. התאפקתי לשאול אותה אם היא לא קצת מגזימה. ישבנו במטבח לצד זוג ספלי תה שחור עם חלב ופרוסת עוגת גבינה. בינינו ערמת ספרי ילדים ברוסית שהתעקשה שאקח איתי, לפני שהמולדובנית תגנוב אותם. "את באמת חושבת שברטה ניסתה להרוג אותך?"


"את לא מאמינה לי?" היא קמה על רגליה. מוכיחה שלמרות השבץ, חזר כוחה למותניה.


נאנחתי. מזמן הפסקתי להאמין במכשפות וקללות משפחתיות. אם כי התקופה האחרונה אתגרה את האמונה הזאת. ניצלתי את ההזדמנות שסבתא לא רואה בשביל להסתדר מחדש בכיסא, מסוככת על בטני.


"מה את מחפשת, בבושקה?" התבוננתי בה צועדת לעבר המזנון בסלון. כאילו שם תמצא לי הוכחה.


היא נפנפה בידה מבלי להסתובב אליי. עיניה המשיכו לחלוף על פני המדפים. לאחרונה פתחה במשימה לסדר את כל הספרים שלה מחדש. לתקן את הנזק שהמולדובנית עשתה. אולי גם לוודא שלא גנבה שום דבר. ידעתי שזו היתה עבודה שתיקח לה הרבה מאוד זמן. כל הבית שלה היה מלא בארונות של ספרים. אוספים שצברה עוד במוסקבה. ספרי הרפתקאות. ספרי מתח. קלאסיקות ברוסית. בצרפתית. ספרי אומנות. ספרי היסטוריה. לו רצתה, היתה יכולה לפתוח ספרייה משלה. תמיד אמרה שהיא שומרת אותם למשפחה שלה. שיהיה לנו מה להקריא לילדים שלנו. היא סירבה להכיר בכוחו של האינטרנט. התעקשה שאת המהדורה שלה של גוגול אי אפשר למצוא בגוגל.


"ניסתה להרוג אותי, אבל לא הצליחה." סבתא הניפה אלבום בידיה, לאחר ששלפה אותו מתוך ערמות הספרים המבולגנות.


התיישרתי בכיסא והורדתי ידיים מהבטן. היא הניחה מולי את אלבום התמונות והתיישבה. התמונה הראשונה היתה הרחוב שבו התגוררו אחרי המלחמה. בצומת שבה התרחשה כמעט־זירת־הרצח שסבתא זכרה כה היטב. "אם לא אבא שלי, אני לא הייתי פה, דוצ'ינקה," אמרה והצביעה על התמונה שלו. מחייך את חיוכו התמים, הקצת נבוך, לעיני המצלמה. לצידו עמדה אמא של בבושקה.


רעמת התלתלים של ברטה היתה משוכה לאחור בפקעת נוקשה על עורפה. היו לה עיני חרוז בהירות ששיוו לה מראה של מי שששה אלי קרב, עוד לפני שנקראה אליו. זו היתה התמונה שלכדה את תשומת ליבם של כל מי שראו את האלבום לראשונה. כולם תמיד היו מחמיאים לסבתי. לא רק שאימה היתה מהנדסת מוכשרת, אלא גם יפהפייה. עיוות קל חלף על פניה של סבתא כשאמרו זאת. כמו תמיד כשהתבוננה בתמונתה של אימה.


האישה שחושלה בברזל ופלדה.


ושוקולד.