חלק ראשון
1
"שלום. אם תרצה, נוכל להיפגש. נאמר באמצע הדרך, אי שם בחוג הקוטב — נוף שכל אחד מאיתנו מכיר בנפרד."
"שלום". לא כתבה "אבא". מאיר יכול להבין. הרי מעולם לא זכה לשמוע ממנה את שם העצם הזה. חלף רגע ממושך עד ששם לב לתאריך שצוין בהדגשה בראש המכתב הקצרצר; בדיוק יום השנה העשרים וחמישה מאז ראה אותה עוזבת עם אימה. מין יום הולדת שכזה — שנתיים חסר כמה ימים — היום שנולדה שלומית כילדה בלי אבא, בעודו בחייה. הוא התכווץ מעט, על שפתו העליונה התעבו כמה אגלי זיעה ואלה, מעשה שטן, הסבו את תשומת ליבה של דורה.
"קרה משהו? ממי המכתב?"
לא היה טעם להסתיר מִדוֹרה, ובכל זאת הסתיר, בהסוואה שגודלה כהר; הקריא לה את המכתב כלשונו. "מישהי שלא מרפה ממני למרות שהיא יודעת שאני בעל משפחה." חתם בחיוך והניח את המכתב על שולחן הכניסה, גלוי.
דורה מיהרה לעמוד על שלה, "אני כאן בעלת המשפחה, לא אתה."
את המעטפה המבוילת של האמת, לעיניה הרואות, מאיר תחב חזרה לכיסו.
בעצם, לא היה בכך טעם משום שעניין שלומית, בתו הראשונה, היה ידוע לדורה. במהלך השנים, מתוך שהעלתה בחלומותיה ילדים משותפים, הייתה מבקרת אותו כאבא מזניח ונוזפת בו על שאינו מתאמץ ליצור קשר עם בתו, "היחידה" — לתוספת הדרמה. מדי פעם היה מתקשר לדינה, אימה של שלומית, אהובה של לילה אחד שנכבש ונדחק בבועה אל קרקעית זיכרונו עד שעלה ובקע מחדש, תשעה חודשים לאחר מכן, בשיחת טלפון מבית החולים. אז, מאיר בא לבקר את היולדת; לא התכחש, אפילו לא כעס על הגנבה מבשרו שלו, אבל כמה שבועות לאחר מכן פשוט חזר־ברח לעיסוקו — חיים על בלימה, מדלג בעולם מסכנה לסכנה בספורט "אתגרי", חי מן היד אל הפה, ידם של אחרים — אספנים עשירים של אתגרים.
בשתי שנותיה הראשונות של שלומית היה חוזר ממסעותיו ומבקר אותה, לוקח אותה לגן השעשועים הקרוב, לרגע נמלא געגוע לרעיון שלפניו "בתי" ומוסיף לפעמים גם "עצמי ובשרי". אך בעודנו דוחף אותה אל מרומי קצהו של חבל הנדנדה, מבטו היה צונח מן השמיים אל הטלפון הלווייני, חולף הרגע, וכבר היה נוסע שוב ומרחוק מתמלא באותו הגעגוע.
כעבור שנתיים, בעקבות הזמנה לבתר־דוקטורט, קמה דינה, עזבה עם שלומית ונסעה ליבשת ההזדמנויות הגדולות; "הזדמנות שלא תחזור." ודינה לא חזרה. השלימה לימודיה, קיבלה משרת קבע באוניברסיטה והתחתנה עם מישהו שפגשה על שביל באחד מטיולי השבת שלה עם שלומית.
הילדה גדלה בשפה זרה.
דינה הסתלקה וברגע אחד, רגע של יקיצה מחלום, הרגיש מאיר כיצד בבת אחת ממלאים חייו שעברו את ליבו באהבה אליה, "אהבת חיים". וכשהיה חולף על פני גני שעשועים במקומות רחוקים, היה רואה את בתו מתנדנדת בנדנדות העולם, ואיתה אהבת החיים ממריאה מעבר לקצות החבל. היה נושא אז את עיניו לענני הנוצה שמרחפים גבוה בשמי התכלת ואלה היו מדגדגים את קיבתו ומעוררים צריבה.
לימים, כשניסה לשתף את דורה בטעם המופשט הזה, הביטה זו בשמי הנוצה שמעליהם ולגלגה בחינניות, "העננים האלה חוזרים ובאים מהמקום שבו נפגשנו כדי להזכיר לך שגם אם לא ידעת את זה אז, היית שם בגללי."
"אז", הייתה זו "משלחת" שמאיר הוביל באיזשהו מקום סחוף רוחות. דורה הצטרפה כ"כתבת מסעות" של מגזין טיולים כלשהו. בקור עז של לילה מן הלילות, מאיר הציע לה — בחורה יחידה בין גברים — את אוהל היחיד שלו כדי שתשהה בו במהלך הלילה. הוא עצמו הלך לישון בשק שינה תחת כיפת השמיים. בסופו של דבר דווקא האוהל נשאר ריק ושק השינה אירח את שניהם לתפארת הסיפור. בתוך שק השינה נולדה המשפחה ושם גם נזרע רעיון העסק המשפחתי שיקימו.
דורה הייתה אדם מעשי. היא חיפשה דרך שבה יוכל מאיר להמשיך לחיות מן היד אל הפה, אלא שהיד הזו, כך תכננה, תהיה קשורה אליה. בראשה עלתה תמונה של יתד שחבל קשור אליו, "חופשי להתנופף ברוח". זו הייתה שותפות. לא היו סודות בין השניים.
מאיר נכנס לחדר העבודה שלו והאמת הגדולה קומטה והפכה לכדור קטן שהוטמן עמוק במגירה בין שאר מכתבים, חשבונות ישנים וכיוצא באלה.
כדרכו של כדור, החל השקר שבהשמטה להתגלגל בדרכים פתלתלות וללוות את מאיר כנוסע סמוי.
היו למאיר כמה ישויות לוויה שכאלו, כמה מהן, סמויות מעין, פקדו אותו במסעותיו כשעלו מתוך ערפל חושים; היה נזעק בחטף לאחור ושובל תנועה היה חומק מעיניו; אפשר שלא היה זה אלא הרף עפעף. מיתר חבוי היה אז רוטט במנעד מתוח בתוכו ומנגן צליל שלא נשמע אלא לאותו הרגע. "הנוסע הרביעי" כינתה דורה את בן הלוויה של מאיר אחרי שנוכחה באותו חטף תנועה שהסעיר את נפשו של הגבר שלה. כך האנישה כתבת המסעות רוח רפאים שליוותה את גיבור ילדותו של מאיר, שקלטון האנגלי, במסע הרואי שערך עם שניים מאנשיו באזור הקוטב הדרומי. ומכיוון שדורה אימצה את מאיר כ"נפש תאומה" הרי שגם מסתורין־מאיר גלוי בפניה והיא רִקמה בשר ודם בנוסע הרביעי שלו — הרי זו שלומית בתו, שגלתה ממנו ליבשת אחרת. המילים היפות של דורה פרטו על מיתר באותו המנעד, ובזיכרון קולה המטפס של שלומית "עד לשמיים!" הייתה עולה זו, הנוסעת הסמויה מן הבטן; פניה זהרו על הסיפון, מופזות באור השמש.
2
כשהתקשרה דינה מבית החולים לבשר על שלומית היה מאיר במחנה התאקלמות של משלחת טיפוס לפסגת האוורסט. הוא חשב שמן הראוי היה שהאישה הזרה הזאת תגלה מעט יותר מטעמו של העיתוי ותחכה עם הלידה לרגע שיכבוש את "גג העולם". רק אז, כשרוח הפסגות תשיב את כנפי ההיסטוריה גם על פניה, תוכל לשגר את התינוקת לאוויר העולם. הרי זה אירוע חד־פעמי, כמו הלילה שבו הרתה לאיש שלא זכרה את שמו. כך או אחרת, בינו לבין עצמו עשה מאיר תיקון קטן בתאריך לידתה של שלומית ועל "האירוע" האצילה ברכתם של כוכבי השמיים.
התערבות שמימית הייתה עניין שגור אצלו, הוא החיל אותה גם על אירועים חשובים אחרים כדרכו להרחיק עצמו מהם בזמן אמת ובזיכרונו — כדי שיוכל להתגעגע אל הנפשות הקשורות אליהם.
הטיפוס על פסגת האוורסט היה מתנת שחרור שהעניק לעצמו אחרי שירות צבאי כקצין ביחידת חילוץ. אפשר שבחירה שמימית חילצה אותו מגג העולם כשענני סערה המיטו אסון על משלחת הטיפוס שאליה הצטרף. השמיים בחרו למוות מישהו במקומו. אף שערה משערות ראשו לא נפלה משום שכלל לא התייצב לטיפוס הסופי ולא הגיע למרומי ההר.
בשטח ההפקר שבין עדויות הניצולים — כולם קפואים ומטושטשים — נראה "האיש במעיל הכחול", הכחול הכהה, אולי בהיר בעצם, כך הפך מאיר לדמות רפאים. ומן הרפאים הוא קם ונרקם בסיפור שסיפר. סדק הזמן שבין העדויות קפא למשך ארבעה ימים והפך לתהום עמוקה שבתוכה חצב את דמותו מן הבדיה. אל תוך התהום הזאת נשמטה האמת והיא תמשיך לרחף באוויר ולעולם לא תנחת על קרקעיתה.
למאיר עצמו נדרש זמן — ארבעה ימים תמימים — כדי להתייצב אל מול הרשימות שהתפרסמו במהלך סערת ה"כמו־הוריקן" שתקפה את הפסגה. הוא לא מיהר להתייצב מכיוון שהיה לו מה להסתיר.
אל מחנה האוורסט שלמרגלות ההר הגיע עם הדרכון האנגלי שברשותו, דרכון חדש חף מכל חותמת שתסגיר את מוצאו. מבחינתו, שהיה יוצא ובא במדינות אויב, הייתה זו עוד משימה ב"שטח עוין".
כמה ימים לאחר בואו נולדה שלומית. מכיוון שלא רצה להיחרת בזיכרונו של איש הוא סיפר בסוד את החדשה הטרייה רק לאחד המטפסים, רוקו הספרדי (מתוך "אחווה ים־תיכונית"). אבל כשהתגלה הדבר (רוקו לא יכול להכיל את ההתרגשות), סוף־סוף יכול היה מאיר להרגיש איך הוא מדביק את פער הגילים והניסיון שבינו ובין כל אותם זרים, חבריו ל"משלחת" — כך נקראות קבוצות הטיפוס המאורגנות.
"הראשונה?" הוא נשאל, אחרי שהרימו כוסות יין מפלסטיק.
"כן," אמר וחשב על הפסגה, וגם חשב על חיבורי ההיסטוריה.
"יש תמונה?" נשאל, ולרגע חשב שזה מוזר שלא ביקש מדינה שתשלח לו אחת. רצה המזל או הגורל שתמונת התינוקת תישלח אל הטלפון של האיש שאיתו החליף גורלות, ובבוא הזמן היא שתצרוב את זהותו בזיכרונם של חבריו למשלחת ועליה ייתלה הסוד הגדול שלו, שקר הפסגה.
"איך היא נתנה לך לנסוע בזמן כזה?" נשאל.
מה יכול היה לומר? משך בכתפיו.
כשגילתה דינה שתחושת הגוף המוזרה שלה לא הייתה אלרגיה מאוחרת לחתולה שברחה עם החבר שלה, ושהשדיים הנוקשים שלה הם לא שרירים שנתפסו, כבר היה מאוחר מכדי לסגת. וממילא, כך סידרה את העניין בינה לבין עצמה, זה לא היה עולה על דעתה. עובדה, לא?
רק בביקור אצל רופאת הנשים שלה עלתה שאלת הזמן, ודינה נדרשה להכניס סדר במחזוריה ובמחזריה שבאו־הלכו־שבו. אז עלתה בדינה השאלה "מי זה היה?" היא החליטה שכשם שלא היה עולה בדעתה להפיל את העובר, כך גם לא אכפת לה מי האב. ממילא לא שמחה לשחזר את אותם ימים שבהם המריאה באדי אלכוהול כדי להשתחרר בזרועותיהם של אלמונים.
שלומית נולדה כמתנת שחרור של שני הוריה.
דינה התבוננה בפני התינוקת. משהו התדפק על זיכרונה. ואז, בחיבור מופלא מתוך האין, צפו ועלו גרביים שחורות, ומפניה של התינוקת התבהרו גם פניו של אחד מהאנשים שאיבדו את שמם במיטתה. זכרה ששכב לצידה לרגע ממושך — אולי שארית הלילה כולו — לפני שקם והלך. היא לא זכרה אם שאלה אותו מדוע אינו מסיר את הגרביים השחורות שלו או שנידב את התשובה בעצמו. קשה היה לאתר אדם רק לפי תמונה חטופה בזיכרון פרצוף וגרביים שחורות, אבל דינה גלגלה את תשעת החודשים ובעזרת רישומי השיחות שלה צמצמה את מספר המועמדים. קצת באה במבוכה כאשר הראשון שהגיעה אליו לא הבין על מה היא מדברת כששאלה "עדיין עם הגרביים השחורות?" היא ניתקה. בניסיון השלישי (זו דרכו של סיפור) כבר הגיעה לפסגת העולם.
כששאלה גם אותו, הוא זכר מיד.
מאיר צחק במבוכה, "אני זוכר כי את היחידה ששאלה אותי על זה."
ואז, פתאום, התפוגג ערפל האלכוהול שריחף מעל לילותיה באותה תקופה והיא נזכרה בתמונה כלשהי, אולי בדל חלום, תמונת כפות רגליו אחרי שפשט בפניה את גרביו. מיד ספרה מחדש את בהונותיה של התינוקת שבזרועותיה. אבי בתה הוא אותו איש חסר בהונות. כמעט אמרה לו בטלפון, "אין לך... אבל יש לך בת." ופתאום נאלמה. לא מצאה דרך לבשר לו. "איפה אני תופסת אותך?" שאלה לבסוף, אולי רצתה לנצור את תמונת הרגע, הרי רגע אחד היסטורי כבר החמיצו ("אני בהיריון").
"אני למרגלות האוורסט," אמר לה, ואז, כאילו ידע את הצפוי להתבשר, השהה את המשך המשפט, "עוד מעט אהיה על גג העולם."
סיפרה לו. פטרה אותו מכל אחריות. יהיה אבא, יהיה דוד, יהיה מחלק הלחמניות בבוקר, מה שירצה.
"אני אקרא לה שלומית," אמרה כשהתקשרה שוב למחרת. לא ביקשה את הסכמתו. עכשיו, כשנפתרה חידת האב, יכולה הייתה לראות את פניו הברורים מתוך פניה של שלומית.
"אני מעדיף שתקראי לה בשם ששווה ל'גג העולם' בגימטרייה," כך נפטר מאיר מן הצביטה הקטנה בלב. היא צחקה, אולי השתחררה גם היא, ובאוויר פסגות נוצקה ממשות בשמות ובנושאיהם. "אני חושבת שהיא דומה לך, מאיר," עכשיו קיבל גם צליל שמו טעם, כמו מוכר.
כששלחה מאוחר יותר את התמונה הוא התבונן בפני התינוקת. "שלומית," חזר על השם.
בעצם, באותו הרגע נבראה הילדה באותיות שמה. ברק הכה במרק הצמיגי של זיכרונו, התפשט, צרב דרך נפתלת, ותהי שלומית! יכולה הייתה התמונה הזו להתפוגג כאותו הברק, אך זו הבליחה על קצה הלשון כטיפה שהתעבתה סביב גרגר זיכרון של לילה חד־פעמי. יירשם הלילה הזה מכל הלילות שהרו אותו, שרשרת שלמה של סיבות שבסופה נגע שביב אור אחרון של כוכב השחר ברחמה של אישה בשם דינה וצרב בתוכה את פניו שלו. הנה עוד התערבות שמימית. לדינה לא היו פנים וגם לא תואר, רק צליל שמה ושמו שלו כשהגתה אותו בפיה. לרגע נאספו הצלילים הללו אל תוך זיכרונו של מאיר הנוסע המתמיד, זיכרון מלא וגדוש בדבריהם של זרים שפגש בתחנות רכבת. דווקא איתם, על רציפי יציאות וכניסות, הסתכמו חיים שלמים וטעמם נשאר על הלשון, אך שלא כמו כל האמיתות של אלמונים בתחנות רכבת, זו שיצאה מדינה היא בשורה. "אתה אבא."
באורח מוזר מאיר לא הופתע. כדרך הדברים אצלו, בבת אחת מלאה הכוס שנמזגה לכבודו באוהל המשלחת בתשעת החודשים שעברו ואלה נפרשו לפניו מרגע שנהרו. "אהיה אבא."
מיד אחרי בשורת בתו רצה מאיר לצרוח משמחה, יהיה אבא, יהיה דוד, יהיה מה שירצה. כאן, קרוב לגג העולם, הוא יכול לאמץ את הבשורה הזו כהווייתה ויכול גם לבחור שלא לתת לה להתבשר בעור וגידים. ועם המחשבה הזו המריא גבוה אל השמיים הפתוחים מעליו. אך מיד אחרי הרגע הזה רצה לצרוח בייאוש; עוגן נתקע עמוק־עמוק בלב העולם שסובב אותו במסעותיו. מאיר לא ידע את נפשו. עכשיו חש שהוא קשור לחבל, קצותיו אומנם נחתכו והשתחררו מן העוגן אבל החבל הוא חבל; פרום כמות שהוא, מחליק ונגרר אחריו על קרקע בוצית. קיווה, לפחות זאת, שדינה ולא אחרת היא האחת שעיגנה אותו לתמונה החקוקה בזיכרונו, כשהוא מסיר בפניה את גרביו השחורות.
כשהתבונן בתצלום של שלומית התינוקת לא ראה שום פנים בפניה. תינוקת וזהו; גם לא שום דמיון לבן אנוש כלשהו, "מאוד יפָה... " אמר לעצמו, "...בתור קוֹפה."
הוא הצטער שאין ברשותו תצלום מודפס בשביל להניח אותו בין שכבות הבידוד של הגרביים, למזל, כדרך שהיה עושה בכל מבצעי "החילוץ" שלו. המנהג הזה השתרש מאז איבד את בהונותיו בכוויות קור שחטף למרגלות החרמון, כשיצא לבדו למרדף אחרי מחבל רוצח. אז, בין העיתונים שבהם נהג לעטוף את כפות רגליו לחימום, היה טמון (במקרה? גילה בדיעבד) תצלום של אהובתו — קתרין רוס — אותה חָלַק עם קיד וקסידי גיבורי הסרט ההוא. כדרכם של דברים, רגע של טירוף שבו חצה את הגבול לשטחו של החרמון הסורי הפך לבחירתה של איזושהי השגחה, נאמר של קתרין היפה בנשים. כך סלל האקראי דרך, וזו עתידה לשבות אותה בתוכה כשביל בליבו של יער עד. אחרי שחצה בחזרה את הגבול והשאיר מאחוריו מחבל אחד המרחף אלי תהום, עשר אצבעות ותצלום רטוב ומפורר של כוכבת אהבתו, נעשה "מומחה" לעניין בעיני חבריו (הרי חילץ את עצמו לבד). ומשום שכך השתקף בעיניהם, הלך והכניס ממשות בבבואה הזו, נסע לאלפים של שווייץ והפך למומחה אמיתי בטיפוס על מצוקי קרח ושלג; מומחה גאה עד כדי כך שכשהשתחרר מהצבא, פרש כנפיים והמריא אל גג העולם.
כאן, בגבהים שאליהם הגיע, לא ציפה שהשעווה המחברת את כנפי הגאווה שלו תינתך ותתאדה.
"הכומר שלי," אמר אחד מאנשי המשלחת שלו לאוורסט, "הזהיר אותי שלא להתקרב מדי אל שמי ההשגחה. הוא אמר לי שזה גם מדעי, עובדה, תראה מה קרה לאיקרוס!"
