סבתא טושה
רוב חיי גדלתי לצידה של סבתא טושה. בשנים שלפני מותה נהגתי אחת לשבוע לבקר אותה עם אחד מילדיי. בכל ביקור היא חיכתה לנו עם עוגה, לפתן או דייסה, ובין המילים לימדה אותנו על החיים. כיום, כאדם בוגר, אני יכול לומר בפה מלא שהרבה ממי שאני הוא בהשראתה. סבתי הפכה את העולם למקום טוב יותר, ועל הדרך גם אותי.
סבתא טושה הייתה האדם הוולנסי (wellness) ביותר שהכרתי. לא, היא לא לקחה כל בוקר עשרות ויטמינים ולא רצה לעבור טיפולים בקליניקות פרטיות באירופה. לא היה לה שעון שספר צעדים, והיא לא התאמנה מול מראה שחיברה אותה לאימוני כושר במועדונים המתקדמים ביותר בניו־יורק או במיאמי. היא התאמנה, או בשפתה - התעמלה, לפחות שלוש פעמים בשבוע, ובשאר הזמן דאגה להיות בתנועה וללכת ממקום למקום. היא אכלה באופן מסודר ארוחות נקיות ופשוטות, אבל ידעה גם לחטוא בפרוסת עוגה טובה. היא נרגעה לצלילי מוזיקה קלאסית, קראה ספרים ואהבה לצפות בתיאטרון ובאופרה.
אחד הדברים הקדושים ביותר עבורה היה המשפחה; ארוחות שישי וזמן איכות עם כל אחד מילדיה, נכדיה וניניה. היא גם ייחסה חשיבות רבה למשפחה המורחבת. סבתא טושה אהבה אדם, ותמיד מצאה זמן להקשיב לאחרים. היא קיבלה אנשים גם אם היו שונים ממנה. היא אהבה לשוחח ולתת עצה טובה. היא התנדבה הרבה, תרמה לאחרים מזמנה והייתה בקשר הדוק עם חבריה ועם הקהילה. גם בשנותיה האחרונות נותרה פעילה, רכבה לצד אימי על סוסים, ואפילו לא פחדה באחד הטיולים המשפחתיים לקפוץ מסירה לתוך המים הקרים.
למרות הרשימה הארוכה והמפוארת, הדבר החשוב ביותר בעיניי שהפך את סבתא טושה לוולנסית הטובה ביותר שהכרתי הוא העובדה שתמיד הייתה אופטימית, מלאת שמחה, וזרמה עם החיים. היא לא עשתה עניין מכל דבר, לא התעכבה על שטויות ודאגה תמיד להשכין שלום. לא משנה מה קרה בחייה - כניצולת שואה, כאישה אשר התאלמנה פעמיים ואף שכלה בן במלחמת יום הכיפורים (אני קרוי על שמו) - תמיד שמרה על זווית של חיוך בפיה, תמיד חזרה והבטיחה שהכול יהיה בסדר.
משחר ההיסטוריה כולם רוצים לחיות טוב
בשנת 1965, בעיירה ארלס שבצרפת, התגוררה אישה בת 90 ששמה ז'אן קלמן. אנדרה פרנסואה רפריי, עורך דין מקומי שהיה אז בן 47 בלבד, הציע לה עסקה שנראתה לו כהימור בטוח - הוא ישלם לה תשלום חודשי של 2,500 פרנקים צרפתיים (שווה ערך לכמה מאות יורו כיום) עד שתלך לעולמה, ובתמורה הוא יקבל את הדירה שלה לאחר מותה. זו הייתה שיטה מקובלת בצרפת שכונתה Viager. היא נועדה להבטחת הכנסה קבועה לעת זקנה.
מנקודת מבטו של עורך הדין, העסקה נראתה מציאה - ז'אן הייתה אז מבוגרת בעשור מתוחלת החיים הממוצעת למקום ולזמן. חישוביו של עורך הדין הביאו אותו למסקנה שבאופן כזה, בסופו של דבר תעלה לו הדירה פחות ממחירה בשוק בפער ניכר.
מה שקרה לאחר מכן הפך את העסקה לאחד הסיפורים המדהימים ביותר בתחום הנדל"ן - ז'אן המשיכה לחיות 32 שנים נוספות. במהלך הזמן הזה המשיך עורך הדין לשלם לה מדי חודש כפי שסיכמו. התשלומים המצטברים הגיעו לסכום שהיה גבוה פי כמה וכמה ממחיר הדירה המקורי. ואם לא די בכך, עורך הדין עצמו נפטר בשנת 1995 - שנתיים לפני מותה של ז'אן קלמן.
ז'אן, בחוש ההומור הידוע שלה, אהבה להתבדח על המצב ולומר: "בבסיס, זו הייתה עסקה לא רעה... לפחות בשבילי".
ז'אן לא רק האריכה ימים, היא גם שמרה על חדות, על בריאות יחסית ועל חיוך לאורך כל הדרך. היא נפטרה ב־4 באוגוסט 1997 בגיל 122 שנים ו־164 ימים. ז'אן זכתה לחיות במשך ימים, ועד לכתיבת שורות אלה היא נחשבת לאדם המבוגר ביותר שחי אי־פעם.
***
מי מאיתנו לא היה רוצה לחיות עד גיל מאה לפחות, בבריאות טובה ובצלילות הדעת? מי מאיתנו אינו חולם על איכות חיים גבוהה יותר מזו שיש לו כרגע? האם החיים שלנו מאוזנים? האם אנחנו אוכלים טוב, צוחקים מספיק, ישנים מספיק שעות, נושמים עמוק מספיק? האם הגוף שלנו חזק כמו שהיינו רוצים שיהיה? כמה שעות ביום אנחנו מעבירים בעבודה תחת אורות פלורסנט? כמה שעות אנו בפארק או בגינה רצים אחרי הילדים או עוסקים בפעילות ספורטיבית?
כולנו רוצים יותר, ולו הייתה גלולה כלשהי שמספקת זאת עבורנו, כנראה היינו רצים לחנות וקונים אותה בכמויות. הבשורה הטובה היא שעל אף שאין תשובה לשאלה כיצד לחיות עד גיל מאה לפחות בבריאות טובה, בנפש רגועה ובמוח צלול, קיימת תשובה לשאלה - כיצד אפשר לחיות טוב יותר? התשובה מורכבת מתובנות, מחשבות ופעולות רבות שעלינו לעשות.
האזורים הכחולים
בסדרה "לחיות עד מאה: סודות האזורים הכחולים", הסופר והחוקר דן ביוטנר (Dan Buettner) יצא לחקור את שאלת השאלות - מהו סוד הקסם לאריכות חיים בצורה האיכותית ביותר? במסעו הוא חשף לפנינו הצופים חמישה אזורים על פני כדור הארץ הקרויים "אזורים כחולים". אזורים אלה שונים בתכלית זה מזה, אך המשותף לכולם הוא ששם נמצא הריכוז הגבוה ביותר של אנשים הזוכים לחיות מעבר לגיל מאה.
ביוטנר (בשיתוף עם הנשיונל ג'יאוגרפיק) אינו הראשון שחקר את התופעה. המושג "אזורים כחולים" צמח ממחקר דמוגרפי של החוקר ג'אני פס (Gianni Pes) והדמוגרף הבלגי מישל פולן (Michel Poulain) שפורסם ב־2004. במחקר זה זוהה המחוז הראשון - מחוז נואורו בסרדיניה - כאזור בעל הריכוז הגבוה ביותר של גברים בני מאה לפחות.
האי היפני אוקינאווה הוא דוגמה לאחד מאותם אזורים כחולים. מחלת הסוכרת כמעט שאיננה קיימת שם, למרבית האוכלוסייה אין מחלות לב, ואחוז החולים בדמנציה הוא אפסי. תושבי אוקינאווה כמעט אינם אוכלים בשר ודגים. רוב התזונה שלהם מגיעה מהצומח, בעיקר מגידולים בגינות הבתים. הם אינם מתרכזים רק בשאלה: מה לאכול? אלא גם: כמה לאכול? אדם אמריקאי צורך בממוצע יותר מ־3,000 קלוריות ביום, ורבות מהן מגיעות מאוכל מתועש שמכיל חומרים מוספים שאינם בריאים. תושבי אוקינאווה אוכלים בממוצע 2,000 קלוריות ביום, ורובן מגיעות מאוכל טרי בעל ערך קלורי נמוך, דוגמת ירקות מוקפצים וטופו. נוסף על כך, לפני כל ארוחה הם אומרים שלוש מילים: "שמונה מתוך עשר". הם אינם סופרים ביסים או דקות, אלא כוונתם היא להפסיק לאכול כשהקיבה שמונים אחוזים מלאה. כך אפשר להגיע לתחושת שובע בלי להרגיש מלאים מדי וכבדים.
לאנשי אוקינאווה אין הרבה רהיטים בביתם. לעיתים יש בסלון רק שולחן נמוך ומזרן טאטאמי (מזרן המשמש לריצוף הבית היפני). חוסר הריהוט מזמין ישיבה על הרצפה. אם ניזכר כמה פעמים ביום אנחנו מתיישבים וקמים, אנשי אוקינאווה עושים זאת כל הדרך מהרצפה ועד לעמידה, בערך שלושים פעמים ביום, דבר שאינו טריוויאלי עבור אדם הנושק לגיל מאה. הפעולה הפיזית הזאת מחזקת את שרירי הליבה ואת פלג הגוף התחתון, ומשפרת את שיווי המשקל. נוסף על כך, לכל תושבי האי יש גינה המקיפה את הבית, ואפילו אנשים בני מאה קמים בכל בוקר לשתול, לזרוע, להשקות ולנכש עשבים. זמן שהותם בגינה, שעה או שעתיים ביום, הוא למעשה פעילות פיזית בעצימות נמוכה, העוזרת למנוע נפילות ופציעות, בעיה קריטית נפוצה בקרב מבוגרים.
אנחנו יכולים לראות את הסדרה או לקרוא על תולדות הוולנס, ולחשוב בטעות כי הוולנס נמצא רק במזרח הרחוק, ושייך רק למקומות שדחקו מעליהם את המודרניזציה. אחד הדברים המפתיעים בסדרה של ביוטנר הוא שקיים אזור כחול דווקא בלב ליבה של ארצות הברית, בקהילת האדוונטיסטים בלומה לינדה שבקליפורניה. הקהילה מאמינה שאריכות ימים מגיעה מפעילות גופנית ומחברה. היא מפרידה את עצמה משאר הזרמים בנצרות בכך שהיא שמה דגש גדול על אורח חיים בריא. הקהילה הזו גם מאמינה שהאדם הבודד לא יחיה שנים ארוכות, לשם כך הוא זקוק לקהילה. כל אדם שמצטרף לקהילה מרגיש שזקוקים לו, והדבר נותן לו מטרה בחיים, משהו לחיות עבורו. השתייכות לקהילה המבוססת על מכנה משותף כלשהו, ממש כמו השתייכות לתרבות או למשפחה, תורמת רבות לחיי האינדיבידואל. מתוקף האמונה הזאת הקהילה בוחרת לעסוק בפעילות התנדבותית רבה. הם מאמינים כי הפרודוקטיביות, הנתינה לאחר והדאגה לו מאריכה חיים. כמו תושבי אוקינאווה, קהילת לומה לינדה שמה דגש גדול על המזון שנכנס לגופם. הם מאמינים שבריאות טובה מובילה למחשבה צלולה, הנחוצה כדי לייצר חיבור טוב יותר עם האלוהות.
הקהילה האדוונטיסטית היא קהילה נוצרית אדוקה אשר שומרת על השבת, כמו ביהדות. מתוקף כך היא רואה בשבת יום מנוחה, והמנוחה הזאת מביאה איתה שלווה ורוגע. לא מדובר רק על מנוחת הגוף מפעולה, אלא גם על מנוחת הראש - לתת לו להירגע מטרדות היום־יום. דאגה אינה טובה לאיש, ופוגמת בבריאות הרגשית. מחקרו של ביוטנר לא נגמר עם סיום צילומי הסדרה. בשנת 2023 קיבלה סינגפור הכרה רשמית כאזור כחול נוסף - שישי במספר. בניגוד לשאר חמשת האזורים הכחולים המסורתיים, ההצלחה של סינגפור מבוססת על מדיניות מכוונת - תכנון עירוני וחדשנות שתפקידם לקדם אורח חיים בריא. הגישה הייחודית של המדינה משלבת בין תשתיות שמעודדות פעילות גופנית, מערכת בריאות נגישה ואיכותית, מדיניות ממשלתית המעודדת הרגלי תזונה בריאים ותמיכה חברתית חזקה. גורמים אלו הפכו את סינגפור למודל שבו הבריאות ואריכות החיים מתוכננות באופן יזום, ולא כתוצאה של מסורת בלבד.
מראשית ההיסטוריה לתעשייה של טריליונים
כששומעים את המושג וולנס (בעברית שְׁלוֹמוּת), רבים חושבים על אמבטיות קרח ועל מגורים בכפרים אקולוגיים במקום נידח שמעולם לא שמע על אינטרנט. בפועל, וולנס הוא הרבה יותר מזה, והקידמה רק דוחפת אותו יותר קדימה. למרות עליית הוולנס בשנים האחרונות אל התודעה בקצב מסחרר, הוא לא נולד כאן ועכשיו אלא הוא תולדה ארוכת שנים.
גרעין הוולנס נולד לפני אלפי שנים. כבר אז תפסו תרבויות מסורתיות את מונח הבריאות כמשהו הוליסטי, ולא רק באופן רפואי. הן השתמשו בשיטות שונות שמטרתן הייתה למצוא איזון בין גוף ונפש.
האיורוודה ההודית, הרפואה הסינית ואפילו רומא או יוון העתיקות - כל אלה והרבה יותר הניחו את היסודות עבור הרפואה המודרנית בת זמננו. הם התייחסו אל הרפואה כאל שילוב הרמוני של סגולות גופניות, מוסריות ורוחניות, ולא רק כריפוי החולה בעזרת פיתוח הרפואה והתרופות. הם עשו זאת על ידי טיפול באדם עוד בהיותו בריא, כלומר: התמקדו במניעת המחלה ולא בריפוי שלה. בשונה מהרפואה בת זמננו, הרפואה העתיקה ראתה את האדם כאינדיבידואל, והמטפלים האמינו שיש להתאים לכל אדם את התרופה הנכונה לו. יוגה ומדיטציה היו מרכיבים אינטגרליים לריפוי, ושאר המרכיבים השונים נתפרו באופן ספציפי לכל אדם ואדם.
הרפואה הסינית המסורתית שאבה השפעה רבה מהטאואיזם ומהבודהיזם, והיא מיישמת פרספקטיבות הוליסטיות כדי להשיג בריאות ורווחה על ידי יצירת הרמוניה בחיי האדם. מתוך הרפואה הסינית העתיקה הגיעו הדיקור, צמחי המרפא, הטאי צ'י ועוד.
היפוקרטס, הרופא היווני העתיק, שהיה אבי הרפואה וכנראה גם המרפא הראשון ששם דגש על מניעת מחלות ולא על טיפול בהן לאחר הופעתן, דגל ביתרונות התזונה המאוזנת ובשמירה על אורח חיים מאוזן, וייחס חשיבות רבה למשתני הסביבה שבה חי האדם. גם אנשי רומא העתיקה שמו דגש על מניעת תחלואה. הם האמינו שחולי הוא תוצר ישיר של המזון שהאדם צורך ושל הדרך שבה הוא חי. בד בבד הם שמו דגש על פיתוח הרפואה הציבורית, על ידי הקמת אמות מים זורמים למניעת מחלות כתוצאה ממים עומדים, ובניית מרחצאות ציבוריות. כל אלה עזרו למנוע התפשטות גורמי מחלה ושמרו על האוכלוסייה נקייה ובריאה.
כל שיטות הרפואה האלה הובילו לסגנון חיים מסוים - כולן התמקדו בתזונה, בתנועה ובאיכות השינה. נוסף על כך הן לא התעלמו ממוסר, מהתפתחות אישית, ממחשבות ומרגשות חיוביים, בין היתר דרך תפילות ומדיטציה. כל אלה היו כלים טובים לשמירה על איזון בחיי האדם, והם עדיין כלים מצוינים.
עולם הוולנס לא פסח גם על היהדות. הרמב"ם, נוסף על היותו פילוסוף ואיש אשכולות, היה רופא שפיתח הלכות רבות אשר נגעו לענייני בריאות. כבר בספרו "משנה תורה" (משנת 1175 לערך) כתב רבות בענייני תזונה, בין היתר על חסרונות הבשר האדום ועל יתרונות הפעילות הגופנית. עוד הוא הדגיש את חשיבות מערכת העיכול ותפקודה על הצד היעיל ביותר. לדבריו, כל המחלות מתחילות שם - דלקות, לחץ דם, סוכרת, אלרגיות ועוד. כאשר העיכול נעשה בצורה יעילה, תפקידו הוא להפריש את הפסולת מהגוף פעם אחת ביום או יותר. לכן, מערכת העיכול היא לא רק המפתח לבריאות גופנית טובה אלא יש לה השפעה על תפקודים פיזיים נוספים, כמו גם על תפקודים רוחניים, דוגמת חיזוק הרגשות הטובים וכוח החשיבה.
גם מקס נורדאו, בנאומו בקונגרס הציוני השני בבאזל שבשוויץ בשנת 1898, קרא לתחיית החינוך הגופני של הדור הצעיר, וליצירה מחודשת של מה שהוא קרא לו "יהדות השרירים". זאת הייתה קריאה לשבירת דמותו של היהודי הגלותי, בעיקר המזרח אירופאי, שהוצג בספרות האנטישמית כחלש וחיוור הרוכן כל היום מעל ספרים. בנאומו הוא דיבר על הצורך בעיצוב של יהודי מסוג חדש, בעל עוצמה שהיא לא רק נפשית אלא גם גופנית. בהשראת אותו נאום קמו מועדוני ספורט יהודיים ונוסדה תנועת המתעמלים היהודית. לימים אף נבחר הערך המוביל של תנועת מכבי העולמית: "נפש בריאה בגוף בריא".
אל העולם המערבי
הפעם הראשונה שבה השתמשו במושג וולנס באנגלית הייתה באמצע המאה ה־17, בעיקר כמילה נגדית לחולי או לתחלואה. משמעות המילה באותן שנים הייתה: מצב שבו האדם חש בטוב ובריאותו איתנה. במאה ה־19 התרבו באירופה תנועות אינטלקטואליות חדשות בעלות אופי פילוסופי, אשר שילבו פרקטיקות רפואיות. זאת הייתה תקופה שבה צברו תאוצה טיפולים אלטרנטיביים הוליסטיים דוגמת הומאופתיה, אוסטאופתיה ונטורופתיה, והפופולאריות שלהם בקרב הציבור גדלה.
בשנת 1948 החלו להיראות סימנים ראשונים לכך שהעידן המודרני בן זמננו התחיל לאמץ לעולם הבריאות את הגישה ההומניסטית, ולא רק להגדיר את הוולנס כגוף בריא. השינוי האמיתי קרה בשנת 1960, כאשר הרפואה המודרנית התקרבה לקצה גבול יכולתה, בשעתה. גורמי מחלה עמידים התפתחו מהר יותר מהיכולת להוציא לשוק תרופות חדשות, ורוב האוכלוסייה האמריקאית נפטרה בגלל אורח חיים לא בריא, ולא בגלל מחלה כלשהי. שינוי התרופות כבר לא הספיק לריפוי. היה צורך לשנות את הדרך שבה אנשים חיים, באמצעות מחויבות לאומית מחודשת המבקשת למנוע מחלות ולקדם אורח חיים בריא, דבר שנראה תמוה באותה תקופה.
שינוי תפיסה זה היה הצעד הראשון בכל מה שנוגע לדרך שבה האדם חי בעולם המערבי. הדרך להשגת איכות חיים גבוהה בקרב האוכלוסייה כולה הייתה ועודנה ארוכה, ובכל זאת הייתה זו נקודת פתיחה להעלאת המודעות לתנועת הוולנס. עד אז נחשב הוולנס לתנועה המבקשת למנוע את הופעתן של מחלות. עם השנים הורחבה ההגדרה ועברה דיוק, כך שכיום מטרת הוולנס היא למצוא איזון, שמחה, איכות חיים גבוהה ובכלל - מציאת חיים המעניקים לפרט משמעות.
במחצית השנייה של המאה ה־20 יצאה קריאה ממשית לשינוי הדרך שבה אנו תופסים את הבריאות, במסגרת שינויים תרבותיים וחברתיים. עידן זה כלל שינויים בהבנת תפקידו ומיקומו של האדם בחברה ובעולם. באותה תקופה העולם התכווץ והפך צפוף יותר, הוא התיישן והזדקן, והמתחים בו רק עלו וגברו. ייתכן שזו הסיבה לחולים כרוניים באחוזים הולכים וגדלים. נוסף על כך, אל לנו לשכוח את העלייה בשכיחות של מחלות הפוגעות בתפקוד האדם בצורה כזאת שאינה מסכנת את בריאותו הפיזית באופן ישיר, אך הן זדוניות לא פחות משום שהן משבשות את איכות חייו.
אחד ממרכזי הוולנס הראשונים שחרת על דגלו את ההכרח להילחם בתופעה הוקם בקליפורניה, והציע תוכנית וולנס בת שמונה חודשים, שכללה מפגשים קבוצתיים שבועיים וכן פגישות אישיות שבמהלכן למדו המטופלים להירגע, להסיר מחסומים אישיים, לשפר מיומנויות תקשורת בין־אישית, להעצים יצירתיות, לדמיין מטרות עתידיות ולקבל על עצמם אחריות מלאה לחייהם.
ככל שהזמן חלף, יותר ויותר אנשים אימצו את הגישה הזו, ותנועת הוולנס בארצות הברית התרוממה. ממילה כמעט לא מוכרת שהגדרתה מעורפלת, ושבה השתמשו בעיקר בחוף המערבי של ארצות הברית בשנות ה־70 של המאה ה־20, הפך הוולנס לתופעה רווחת ביבשת האמריקאית כולה.
ביל בטלר (William H. Butler), פיזיקאי שלימד באוניברסיטת ויסקונסין, היה הראשון שהכניס את מושג הוולנס לעולם האקדמיה. בשיתוף עם הקולגות שלו הקים בטלר בשנת 1977 את הארגון האמריקאי הלאומי לוולנס (National Wellness Institute). זוהי עמותה ללא מטרות רווח, אשר חקרה ופרסמה מאמרים בתחום, וכן קיימה כנסים בין־לאומיים. בעקבות זאת נכנס תחום הוולנס למערכות החינוך האקדמיות בארצות הברית, ואוניברסיטאות הציעו תוכניות לימודים לניהול מערכות בריאות־וולנס.
בשנת 2015 הייתה לי הזכות להשתתף בכנס של ארגון זה, ולהרצות לראשונה על הוולנס בישראל.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
