אמא שלי רקדה את ואלס הטירנוזאורוס. זה ריקוד של אימהות והמפלצות שלהן. את ואלס הטירנוזאורוס רוקדים מסורתית במטבח של כל בית רגיל ברחבי אוסטרליה. הריקוד מצריך אמא צעירה שמאמצת את התינוקת שלה אל חזהּ ועומדת מול המפלצת שמעמיד פנים שהוא אוהב אותן.
"בבקשה תן לי ללכת," אומרת האמא.
"לא עם הבת שלי," אומר המפלצת. "אני אהרוג אותך קודם."
וכך מתחיל הוואלס. האמא מובילה, המפלצת אחריה. היא צועדת צעד אחד לשמאל והמפלצת צועד צעד אחד לימין כדי לחסום אותה. האמא צועדת אז צעד לימין והמפלצת צועד צעד לשמאל. ועכשיו הם רוקדים.
אמא אומרת שאני אף פעם לא ארקוד את ואלס הטירנוזאורוס. "את לא תרקדי עם מפלצות," היא אומרת. "אבל יום אחד תרקדי עם נסיך."
ואלס הטירנוזאורוס יכול להיגמר בכל מיני דרכים, אבל הדרך המזעזעת והמרהיבה ביותר לגמור אותו מצריכה את אמא לקחת סכין קילוף ממעמד הכלים ליד הכיור ולנעוץ אותו בבשר הרך שמתחת לגרגרת המפלצת. אחר כך האמא והתינוקת צריכות לנוס על נפשן. ולא להפסיק לברוח לעולם.
ככה רוקדים את ואלס הטירנוזאורוס.
"מראה, מראה שליד הנהר, מה עתידי? מה העבר?"
אנשים חושבים שמראות קסמים מצויות רק באגדות. את שלי מצאתי בקיץ האחרון ברחוב לַיים בהַייגֵייט היל, בערימת פסולת גושית שהמתינה לפינוי בעיר בריסביין.
"מראה, מראה, אל תשקרי. ספרי לי מי אַת. ספרי לי מי אני?"
מראת הקסמים שלי היתה מונחת על שולחן פינג פונג מעופש ליד קרטון בננות מלא בובות של תינוקות נטולות גפיים ועיניים. למראה שלי היתה מסגרת בצבע זהב מאט, עם קשת בראשה כמו הכניסה לחדר שינה של נסיכת עֲרָב. המשפחה בלַיים 36 זרקה אותה מפני שהיה בה סדק אלכסוני באמצע. מאחור עדיין היתה מדבקה: טמפל & ובסטר: מראת קשת "אמינה", $299. בהתחלה זה נראה לי קצת יותר מדי, להוציא שלושה ירוקים על משהו להסתכל בו כשמסרקים את הבלורית, אבל עכשיו, בעיצומו של אביב פריחת היקרנדות של השנה השבע־עשרה לקיומי עלי אדמות, המראָה הזו, שאני לוטשת בה עיניים עם אור ראשון — האור הטוב ביותר ללטוש עיניים במראת קסמים — היא הדבר השני הכי יקר בחיי.
בגלל כל המקומות שראיתי בה. הפירמידות של מצרים. גנים מקושטים בשנחאי. הבר הקטן במרחק שלושה בלוקים מאלכסנדרפלאץ בברלין. אתר התפילה ההינדי לגדות נהר הגנגס. ועכשיו המקום עם שמֵי השמנת הוורודים שאני רואה בה הבוקר.
שכה יהיה לי טוב אם זו לא פריז, צרפת. שולחן קפה מתכתי ירוק עגול בכיכר ציבורית למרגלות מגדל אייפל. הכיכר ריקה מפני שלמראות קסמים לא אכפת מאזורי זמן, וגם שם אור ראשון. ושם היא יושבת. הבחורה בשמלה האדומה, ליד שולחן הקפה. אותה האישה שמופיעה בכל המקומות האקזוטיים במראה שלי. תמיד בגבה אליי. שותה קפה. ביציבה מושלמת. בקור רוח נטול כל מאמץ. חברתי נטולת הפנים. המוזה שלי.
אני יודעת שזה נשמע מופרע. אבל זאת האמת של נעוריי. ואם אני רוצה לתעד כהלכה את אותן שנים ראשונות וקשות של מה שבלי ספק עתיד להיות חיים פרועים וארוכים ופורצי דרך של אמנית בינלאומית, עליי לתעד את המופרעות הגדולה במלוא ההשתאות הגלומה בה וסכנותיה המעורערות. הרגעים האלה עם שחר במגרש הגרוטאות של איש הפח רלוונטיים לאמנות שלי לא פחות מכל הדברים האמיתיים והאפלים שמתייצבים לפניי בהמשך היום: הנושא של הבנות במנוסה, הנושא של הרעב, הריחות הרעים, האלימות, הפחד, העבודה, אמא שמוכרת סמים בשביל ליידי פְלוֹ. והעניין הזה של המופרעות — הוא תקף באותה המידה כמו כל דבר שאני יכולה לספר לכם על המנוסה. לפעמים מופרעות היא מה שעוזר לבחורה להיחלץ.
לפני שמצאתי את מראת הקסמים שלי, השתמשתי במראות הצד של ההייאס כדי לראות את עצמי. אף פעם לא היה לי צורך בהשתקפות גדולה יותר. לפעמים טוב להסתפק במראֵה מראַת הצד של החיים. לפעמים אנחנו לא רוצים לראות את התמונה כולה.
היא לא תמיד היתה מראת קסמים. חודשים ארוכים היא היתה רק דרך נוספת לראות את הנמשים על הלחיים שלי, את אף הכפתור עם הגלד הקטן של כוויית השמש בקצהו ואת שפתיי הסדוקות. מראה פשוטה ורגילה, המון המון זמן. ואז, ב־23 באפריל 2022, בשעה שלוש אחר הצהריים — יום הולדת שבע־עשרה שלי — אמא שלי החליטה סוף־סוף שאני גדולה מספיק לשמוע את הפרטים הקשוחים של הסיבה לכך שחצינו את כל המדינה. היא סיפרה לי את כל הסיפור מקפיא־הדם בזמן שישבנו יחד לשולחן קפה ירוק עגול ממתכת בסטארבקס, מתחת למרכז מאיֶיר בצומת הרחובות אלברט ואליזבת. היא שתתה תה קר, ואני ירדתי על ברד תות שדה מהר כל כך שהמוח שלי קפא.
היא אמרה שאבא שלי היה אדם טוב מבחוץ, אבל לקח לה יותר מדי זמן לראות אותו מבפנים. היא אמרה שצריך להיות נשואה לגבר לפחות חמש שנים לפני שאת באמת רואה אותו מבפנים. היא אמרה שלפעמים אפשר למצוא בבחור אור פנימי שדולק חזק כל כך שהוא מתחיל לדלוק גם בתוכך. אבל כל מה שאמא שלי מצאה בתוך אבא שלי היה דם מפלצת שחור. זה החרא שמבעבע כי הוא חם ומלא צרות. דם מפלצת חומצי. הדם של אבא שלי היה יכול לנקות תנור. היה אפשר לשפוך אותו על מכסה מנוע של סובארו פורסטר (המכונית הכי טובה שישנתי בה בחיים: המון מקום לרגליים, חלל פְּנים גבוה טוב עם המון מרחב להחליף מכנסיים), והוא היה צורב בו חור מעלה אדים עד המנוע.
"בי יש דם מפלצת, אמא?" שאלתי.
"לַאא," היא ענתה.
"אבל הוא אבא שלי," אמרתי. "אמרת לי שאת הצד האמנותי העדין שלי קיבלתי ממך. מה אם קיבלתי ממנו את הצד של המפלצת?"
"לאא," אמרה אמא, "קיבלת יותר דם של מוֹנֶה מדם של מפלצת."
"בך יש דם מפלצת, אמא?" שאלתי.
"כן, נראה לי שיש בי קצת," היא אמרה. "איך את חושבת עשיתי את מה שעשיתי לאבא שלך?"
אבל זה בדיוק העניין. ידעתי בוודאות שאין בה אפילו שמץ של דם מפלצת. אני נשבעת. אז איך אישה בלי אף טיפת מפלצת בתוכה עושה משהו כל כך - מה המילה?
מפלצתי?
אמא אף פעם לא סיפרה לי איפה היא נולדה או איך, או מי היו ההורים שלה. העבר מסוכן לבָנות במנוסה. נראה לי שהיא נולדה מאבן שהפרתה אותה קשת בענן. חצי ממנה הוא אבן שחורה והחצי השני תעלולֵי אור ורוד וסגול וצהוב וכתום. בחיים לא שמעתי אותה מרימה את הקול. זה לא אומר שהיא כנועה או לא מוכנה להיות אמא גורילה על מלא. הפעם האחת והיחידה שראיתי אותה מתקרבת לאלימות היתה כשהיינו בפאב היחיד בקראקוֹ, עיירת כורי זהב, כמעט שמונה מאות קילומטר מצפון־מערב לבריסביין. אכלנו קערה של צ'יפס ומטבל, ולידנו ישבה אישה שיכורה עם מגפי עור נחש וג'ינס סקיני כחול שלא הפסיקה להגיד לחבר שלה את המילים "זין דפוק" בזמן שאכלה סטייק עצם עם תפוחי אדמה אפויים בקליפה וירקות. אמא חשבה בצדק שזאת שפה בלתי הולמת בשבילי כי הייתי רק בת תשע ופעמיים ביקשה ממגפי עור נחש להפסיק לקלל ופעמיים היא התעלמה ממנה. כשאמא ביקשה בפעם השלישית, היא טפחה למגפי עור נחש בכתף כדי למשוך את תשומת לבה, ועור נחש הכועסת הדפה מעליה את אמא בלי להסתכל עליה אפילו. "לכי תזדייני," היא התיזה. זה הביא את אמא לתפוס את עור נחש בצוואר ולהצמיד לה את הראש לצלחת, ולקחת סכין סטייק מוכתם ברוטב ולכוון אותו ישר לעינה השמאלית הפעורה לרווחה של עור נחש. "תגידי את זה עוד פעם אחת," לחשה אמא.
כעת זה לא נראָה לי מפלצתי מצד אמא. זה רק נראָה לי גנגסטרי בטירוף. חמש דקות לאחר מכן, בזמן שטסנו בלילה על הכביש לתיאודור בהולדן קמירה אדומה מודל 1989 שלא היתה לה זכות להמשיך לנסוע באבק של מערב קווינסלנד, אמרתי לאמא שאני גאה בה על זה שהיתה אמיצה כל כך אבל חבל שהיא הגיבה ככה.
"למה?" שאלה אמא.
"כי נאלצנו להשאיר חצי קערת צ'יפס ומטבל על הבר," עניתי.
"אני מצטערת," אמרה אמא. "זאת באמת טרגדיה. איזה מין חיה מאלצת אישה לזנוח קערה של צ'יפס ומטבל?"
כשאמא סיפרה לי על דם המפלצת ועל התחושה שהיתה לה כשתקעה סכין קילוף בגרונו של בעלה כדי להציל את חייה ואת חיי, המילים נחתו בראשי כמו זכוכית נשברת. אני נשבעת שהרגשתי סדק חוצה את מוחי, בדיוק כמו הסדק במראת הקסמים שלי. מצד אחד של הסדק במוח היה כל מה שידעתי בוודאות על העולם. מסטיק. ספגטי בולונז. השירים של טיילור סוויפט. פעמונים על אופניים. מהצד השני שלו היה כל מה שראיתי שצפוי לי. אמת. חיים בוגרים. כאב ופגיעה ואמנות. כל כך הרבה אמנות. וכל כך הרבה שאלות. מי היתה אמא שלי לפני שהיא ברחה? איפה גרנו? מי הייתי? מי אני?
באותו אחר צהריים הלכתי הביתה למגרש הגרוטאות ובהיתי כל כך מקרוב במראה השבורה שלי עד שיכולתי לראות את הנקבוביות בעור על האף שלי. ראיתי את הירוק־אזמרגד בעיניים שלי. הרגשתי כאילו אני יכולה לראות את סוף היקום. אבל בשום מקום לא הצלחתי למצוא את המפלצת שניסיתי לראות בתוכי.
לכן צעדתי צעד לאחור ואז ראיתי אותה. מתחת לסדק במראה היו מכנסי הג'ינס הקצרים הגזורים שלבשתי ורגלי הזרד החשופות שלי שהציצו מזוג נעלי ספורט בירוק ולבן של סלזנגר שקניתי ב"ביג W". אבל באזור שמעל הסדק ראיתי אישה בשמלה אדומה בגבה אליי. היא כאילו ממש נמצאה שם מעבר לזכוכית, מתנועעת בתוכה, כאילו אני מסתכלת עליה דרך חלון חדר השינה.
היא היתה לבושה שמלת קוקטייל אדומה עד הברך, עם רצועות מוצלבות על הגב שחשפו את עצמות השכמה הנאות שלה. היא עמדה ברחוב עירוני. בעיר שנראתה גדולה הרבה יותר מהעיר שלי. השיער שלה היה עבה וחום וגבוה ומסולסל בתלתלים שנראו טבעיים ומופלאים כמו צדפים. היא הרימה את זרועה השמאלית וראיתי סיגריה לבנה ארוכה אחוזה בין אצבע לאמה. לרגע ראיתי הבזק של קו הלסת שלה כשהיא הסתובבה לקחת יניקה עמוקה מהסיגריה והשאירה טבעת שפתון אדום עז על קצה הבְּדל.
"מראה, מראה שבמאורת הפחח," לחשתי, "תַראי לי מי את, תראי את הפנים שלך."
אבל האישה בשמלה האדומה לא אמרה כלום. ואחר כך הלכה והתרחקה ממני. יכולתי לראות לאן היא הולכת. במעלה גרם מדרגות אבן לבן ורחב לעבר מה שנראה כמו טירה אירופית. אבל אז חצתה את שדה הראייה שלי מונית צהובה וקלטתי שהתמונה מתרחשת בניו יורק וזיהיתי את הבניינים מסרטי התעודה שאמא ואני ראינו בטלוויזיה. זאת לא היתה טירה; היא נכנסה למוזיאון מטרופוליטן של האמנות ההיסטורית.
היא עושה דברים כאלה, האישה בשמלה האדומה. מפני שהיא קוסמופוליטית. והיא רצויה, לא בלתי רצויה. היא בעלת ערך, לא חסרת ערך.
הבוקר היא יושבת לבד בפריז מתחת למגדל המפורסם ביותר בעולם. היא שותה קפה שחור. מגביהה סיגריה לבנה טהורה לשפתיה בידה השמאלית. ואחר כך גבר בחליפת וינטג' חומה ופנים שאני לא יכולה לראות נכנס לתמונה מצד שמאל של מסגרת המראה ומנשק את האישה עם השמלה האדומה במשך שתים־עשרה שניות ארוכות. ישר על השפתיים. יש בה רומנטיקה. יש בה תשוקה. אמנות.
אבל אחר כך אומר קול לידי, "על מה לעזאזל את מסתכלת?"
והאישה בראי מסובבת בבת אחת את ראשה הצדה כדי לראות מי הפריעה לנשיקה הפריזאית הפרטית שלה. ואני מסובבת את ראשי לאותו הצד ורואה אישה בזרועות שלובות מסתכלת עליי כאילו היא מנסה לפענח עד כמה עמוקה המופרעות שלי.
הסלע שלי, שדושן מקשת בענן. הדבר רב־הערך ביותר הראשון בחיי.
אמא.
