מתנת הקריאה | יפתח אלוני


על פמפקין, בתוך: כישרון לציפייה, הוצאת אסיה, 2024.


כמעט מדי שבוע נורית נותנת לי ספר. "תקרא את זה, נראה לי שיש משהו שיעניין אותך," ומבקשת שאחזיר, למרות שהיא יודעת שלרוב זה לא יקרה. הספרים גדושים בסימונים מתחת לשורות, לרוב בעיפרון, לפעמים של עט כחול ולעיתים רחוקות שחור. מדי פעם אני מוצא שרבוטים של משפטים או שורות שיר על הכריכה הפנימית או בתחתית פסקה. אינני יודע אם בכוונת מכוון, ומעולם לא שאלתי. לפני שבוע היא נתנה לי את הספר מתנת הקריאה — מסות על העונג שבקריאה, נתינה וקבלת ספרים. ציטוט של הסופר ויליאם בויד הודגש בעט כחול, חורץ מתחת לשורות בכוח ומכוון, כך נדמה לי, לכולנו, הקוראים שלה: "לתת במתנה ספר הוא גם להמיר חיפוש אחרי אינטלקט ונפש דומה וגם מעשה סקרנות של חיזור — מי יודע מה יהיו התוצאות." וכמו שבויד ממשיך וכותב, "...יש ספרים שאתה קורא והם מאפשרים לך לחמוק. זה צעד אל תוך הלא־נודע. קריאה היא כל כך פרטית, הדברים שמרטיטים אותנו או מפחידים הם כל כך סודיים..."


בכתיבה המתגרה ברהיטות הספרותית המוקפדת, עולים בסיפוריה של נורית גיבורות, אובייקטים, מקומות, תופעות ומצבים כאילו יום יומיים, המדרבנים את הפראות החופשית המרהיבה שלה. המבט המיקרוסקופי בהם עתיר פרדוקסים קיומיים, המקרינים הזרה על העולם ועל מצבה של המספרת. באחד הסיפורים האחרונים שפרסמה נורית, "פמפקין", מצויים משפטים מסחררים שמנפנפים בגלימה הנוריתית ביתר עוז. הסיפור הוא למעשה מכתב לגברת סימפסון, האהובה של הנסיך אדוארד שוויתר על המלוכה למען אהבתו אותה. והוא מתחיל ככה:


"גברת סימפסון היקרה,


מי לא שואלת את עצמה — האם שווה היה למישהו לוותר על מלוכה תמורתה?


אני מתארת לעצמי שהנסיך סגר את העניין עם עצמו, לא עם המלכה־האם ולא איתך. אף כי אני לא סומכת על זה. מוכרת לי תגובתם של אותם גברים, שבחרו להתייעץ איתי לגבי למה חדלו לאהוב אותי או למה התאהבו בי בלי שהתכוונו.


ייתכן שהנסיך אדוארד, שבחר בך תמורת כס המלכות, חיפש את החיים האמיתיים. האם זוהי האהבה? האם פירושה לכסות על המשמעות, או שזוהי המשמעות? האם זו קפיצת ראש אל הנצח? ואולי כל זה מכסה על פחד הנטישה."


השאלות הרטוריות המקיפות נובעות מהעלילה, ואופייניות כל כך לזינוקים התודעתיים של נורית אל מעבר לכאן ולעכשיו הסיפורי אל תוך מה שמתחולל בנפשה של הכותבת או המיינד שלה; הן מבטאות את המצב האנושי של הבו־זמניות שבו שרוי כל אחד: "אני שואלת את עצמי על מה אמנון שלי היה מוכן לוותר עבורי? בטח לא על משחק הכדורסל שמתרחש בדיוק בשעה שאני באה לבקר. אם אהבה יכולה להתחיל בשש, הוא אומר, היא יכולה בהחלט להתחיל גם בשמונה."


והמספרת מחליקה מיד אל פרטים, לכאורה צדדיים, שבהם בסופו של דבר נטען הרגש במלוא עוצמתו, כמו תיאור עבודתה הכול כך שולית של הגיבורה כאחראית על חדר האשפה בארמון המפואר.


הגיבורות האלו של נורית, כמו זו, שנדמות חלשות־רצון, מעט מוזרות, מביאות את עולמן בפרטי־פרטים חריפים, רוטטים ומתפקעים מרוב חיוניות, הפתעות והומור, והם המכוונים את תגובותינו. המספרות של נורית לא תמיד יודעות לתת שמות לדברים שהן חוות, או באיזה סיפור הן משתתפות. אבל נורית לא מתנשאת על דמויותיה. האמפתיה שלה נוטעת רושם שאילו היתה מספרת על עצמה, לא היתה מבינה יותר מהמספרות שלה:


"...למחרת שוב חיכתה לי המלכה בלשכת האשפה. היא אמרה, 'פמפקין, אולי כדאי שתדברי עם הילדים שלי, תסבירי להם איך נראים החיים האמיתיים. עכשיו כשדיאנה איז גון, דיי אר אול ברוקן. אֶספיישלי צ'ארלס. יו נואו, להיות אשם תופס אותך בחוזקה יותר מאשר אהבה.' לא רציתי להתוודות לפני המלכה אבל הייתי על פרשת דרכים ואמרתי, 'דיר אליזבת, אני לא כל כך מומחית באהבה,' וסיפרתי לה על כל עניין הכדורסל ואמנון. אליזבת הביטה בי זמן ארוך מן הצפוי ואמרה, 'טו בי. ד'יס איז ד'ה פרובלם.' מה? הידע הזה תקף גם פה? אז בשביל מה הארמון וכל הדקורציה?"


נורית זרחי
פמפקין


מכתב לגברת


גברת סימפסון היקרה,


מי לא שואלת את עצמה — האם שווה היה למישהו לוותר על מלוכה תמורתה?


אני מתארת לעצמי שהנסיך סגר את העניין עם עצמו, לא עם המלכה־האם ולא איתך. אף כי אני לא סומכת על זה. מוכרת לי תגובתם של אותם גברים, שבחרו להתייעץ איתי לגבי למה חדלו לאהוב אותי או למה התאהבו בי בלי שהתכוונו.


ואת עצמך, מה חשבת כל השנים האלה? האם רצית שהנסיך יהיה גבר המתנשא לגובה ויתורו? איך יכולת לפצות אותו על כך? נניח שהיית מגהקת או אולי חורגת בצביעת שפתייך, או נניח שהיית מתמהמהת כשהוא מחכה לך למטה.


בבחירתו בך, כלא אותך באי שלמות מתמדת.


ולמה זה עניין שלי? האם זו אהבת הנסיכות שמאז הילדות לא השתחררתי ממנה, או זה פרי הדמוקרטיה שבלעתי בכמות שגדשה את שולי הכוס בבית גידולי? ואולי זו הטלוויזיה, שבוחרת בתכנים נוצצים. עד כמה אנחנו חופשיים מתקופתנו? אם תחטט בקְרבֵי התרבות ובעולמם הפרטי של הנוכחים, תמצא את שיירי הטלוויזיה כמו שרידי טרף שהשאיר עוף פרא בקינו, וכמובן גם אני נכללת ביניהם.


אני שואלת את עצמי על מה אמנון שלי היה מוכן לוותר עבורי? בטח לא על משחק הכדורסל שמתרחש בדיוק בשעה שאני באה לבקר. אם אהבה יכולה להתחיל בשש, הוא אומר, היא יכולה בהחלט להתחיל גם בשמונה.


חקרתי את הביוגרפיה שלי, את יודעת שבני מהגרים הם נטולי קורות? אבל מה שאני כן יודעת הוא שסבא שלי, שהיה בעל אחוזה בקרקוב, הפך פה לגובֵה של הקרן הקיימת ומת מהפער שבין התפקידים. האם זו האחוזה שזורמת בדמי? ואולי צריך להפוך את הפירמידה.


ייתכן שהנסיך אדוארד, שבחר בך תמורת כס המלכות, חיפש את החיים האמיתיים. האם זוהי האהבה?


האם פירושה לכסות על המשמעות, או שזוהי המשמעות? האם זו קפיצת ראש אל הנצח? ואולי כל זה מכסה על פחד הנטישה.


דרך חברה של חברה, שהכירה חבר של חברה אחרת, שעובד כרוחץ כלים בבית המלוכה, נגלה לי שמחפשים שם נערת אשפה.


אין צורך שאתאר פה את תפקידי. היה לו ריח מסוים וצלצול של גרירת פחים.


אֵם הבית שאלה אותי כשבאתי להיבחן, "את חושבת שיהיה לך מספיק כוח לתפקיד?"


"ודאי," אמרתי.


מי אין לו כוח לגרור את הפנטזיות שלו.


הארמון היה אפילו נפלא משחשבתי. כל מה שבעולם האחר היה נגיד, צלחת, פה זאת היתה צלחת מוזהבת. וכמו שבעולם שממנו באתי היו שותים את המים הקרים מבית הקירור, פה היתה מזרקה שהמשרתים היו שואבים ממנה מי מעיין לשים בקנקן משובץ על שולחן הסעודה. פסיונים, בשר־ציד, ופודינג-חג־המולד
נערכו ונאכלו בסכו"ם עשוי צדפה רקועה בפנינים. אבל כל זה מאותו צד שאדוארד הפנה אליו את גבו.


לא הזמינו אותי לשולחן. הצצתי בו מבעד למחיצת הקטיפה שנעה ברוח למרות כובדה. במקום העבודה שלי עברו על פניי שרים, משרתים, יועצים, וכל אלה שבאו לטעום טרם הארוחה מן הסירים במטבח. אף פעם לא פנו אליי. גם רוחץ הכלים העמיד פנים שאינו מכיר אותי. החברה של החברה שלי, שבביתה לנתי, הסבירה לי:


"דלת העם מוטב לה שתישאר אנונימה."


"את מתכוונת שאני דלת העם?"


ומכיוון שהחברה לא היתה בקיאה בעברית, נתגלגל שמי לדלעת, וכך יצא שבארמון הוצגתי בשם פמפקין.


ופה, גברת סימפסון, היה עלינו לנהל שיחה בשאלה — מהו תרגום? האם אהבה היא התרגום הנכון למילה אושר? את בטח יודעת שהחיים לא נוהגים לספק את החומר הזה כל כך
בקלות.


אותו יום הורידו את דגל הארמון לחצי גובהו. דיאנה מתה ואולי נרצחה. אין צורך שארחיב על זה את הדיבור, אבל זה שינה כליל את הכללים.


בשבוע שלאחר מכן, כשבדקתי שהמִכסים מולבשים היטב על הפחים (זה היה התפקיד שלי) שמעתי מישהו קורא לי בקול מצוחצח מלשכת האשפה: "פמפקין?"


זאת היתה המלכה, לבושה שחורים, שבאה להתאבל בסתר. זה לא היה שייך כנראה למעמדה הציבורי.


את ודאי שנאת אותה, גברת סימפסון, היא עמדה בינך ובין המלוכה.


הופתעתי כשהמלכה פתאום אמרה לי, "אני משתגעת מהצ'ילדרן שלי."


לא בדיוק הבנתי. השתלטתי על השפה האנגלית רק בערך. אבל בכל זאת עניתי, "גבירתי המלכה, ככה זה ילדים. אני יודעת את זה מאמא שלי שאמרה לי, "מה פתאום את נוסעת ללונדון במקום ללכת לסמינר ולהוציא תעודת הוראה? חוץ מזכרון המנדט הבריטי אין לך שם שום קונקשנס ואם יהיה לך בעל והוא ימות או יעזוב, איך תתפרנסי?"


המלכה הביטה בי ואמרה, "אבל פה אול אוף ד'ם נסיכים. זה לא כמו אד'ר פיפל."


"אליזבת," אמרתי לה, "יש לי ידיעה מחדר האשפה — כולם דומים."


המלכה הביטה בי, הכרתי את המבט הזה מאמא שלי. חשבתי שהיא תכף תגיד לי, "אל תסתכלי בצלחות של אחרים." ואמרתי לה, "דישס או ווישס?"


המלכה הבינה מה שהבינה ואמרה — "פמפקין, את באמת בחורה מעניינת, ורי אינטרסטינג. אבל אין לך שום חוש לענייני מלוכה. בתנאים האלה, לא יכולתי להשקיע בילדים. הפריים מיניסטר ושר המושבות והגנרלים משתמשים בכל הזמן שלי."


"אליזבת," אמרתי, "את לא צריכה להסביר לי. כמובן שהאידאה קודמת לילדים. אחרת לא היו ממציאים את המוסדות ואת הלינה המשותפת. אני חוששת שמי שלא השקיעו בו בילדות, אין לו קופה להשקיע בילדים."


סיפרתי על השיחה הזאת לחברה המלינה שלי כששתינו את הגוד נייט טי.


חברה שלי אמרה, "פמפקין, אני חושבת שאת צריכה לעזוב את העבודה הזאת. האשפה מדי דמוקרטית והמלכה היא זן נכחד."


למחרת שוב חיכתה לי המלכה בלשכת האשפה. היא אמרה, "פמפקין, אולי כדאי שתדברי עם הילדים שלי, תסבירי להם איך נראים החיים האמיתיים. עכשיו כשדיאנה איז גון דיי אר אול ברוקן. אֶספיישלי צ'ארלס. יו נו, להיות אשם תופס אותך בחוזקה יותר מאשר אהבה."


לא רציתי להתוודות לפני המלכה אבל הייתי על פרשת דרכים ואמרתי, "דיר אליזבת, אני לא כל כך מומחית באהבה," וסיפרתי לה על כל עניין הכדורסל ואמנון.


אליזבת הביטה בי זמן ארוך מן הצפוי ואמרה, "טו בי. ד'יס איז ד'ה פרובלם."


מה? הידע הזה תקף גם פה? אז בשביל מה הארמון וכל הדקורציה?


לא למדנו את המלט בבית הספר כי למדנו יוליוס קיסר. חשבתי, מעניין שאפילו מלכה משתמשת במה שאמר הבחור ההוא. וברגע הזה פג באחת קסמן של הכפות משובצות היהלומים וגם של המציאות המופלאות שדגתי באשפה (מעיל קטיפה שנשר לו כפתור או סנדלי זהב שחוקים מעט בעקב.)


הבנתי, מתחת לכול תמיד קיימת אם המושבות, ומפה קצרה הדרך לסמינר למורים.


כשעזבתי את ארמון המלוכה וכמעט חזרתי לארץ, הספקתי להפתעתי לקבל את מכתב התשובה של גברת סימפסון:


פמפקין יקירתי,


רציתי רק לספר לך שבעלי הראשון, זה שהתגרשתי ממנו לכבודו של אדוארד כתב לי: "את לא יכולה לחזור אליי כמו שביקשת. את חייבת להציל את אדוארד כדי שיאמין שהמחיר היה כדאי."


הייתי צעירה אז. לא הבנתי, מי מאכלס את החיים של מי?


אני מבקשת שלא תיקחו את זה נגדי אבל כשעזבתי, לקחתי איתי מזלג אחד רקוע פנינים. שריד מן הזוהר. חששתי שאם לא יישאר לי שום סימן, אחשוב שמעולם לא הייתי פה.


האם דמיון מעיד על חוסר יכולת לחיות?


הערה:


גברת סימפסון היתה אהובתו של אדוארד השמיני, שוויתר על המלוכה לטובת אחיו ג'ורג', בגלל שבית המלוכה לא אישר לו להינשא לה.