פרק ראשון: ששת השבטים


האגדה מספרת שבימים שהיקום היה ריק הייתה ישות בשם אנדרומדה, שהתחילה לברוא את כוכבי הלכת.


היא הבינה שייקח לה זמן למלא את כל היקום לבד והחליטה ליצור שני יצורים, טֶסאן ואוריאן. אנדרומדה הסבירה להם מה לעשות ושלחה אותם להתחיל במלאכת הבריאה.


טֶסאן דרשה לברוא את הכול לבד. היא לא הבינה למה אוריאן נוצר, וביקשה מאנדרומדה לשלוח אותו למקום אחר. אנדרומדה סירבה לדרישה והחליטה שטֶסאן תהיה אחראית על יצירת היבשה והים, ואוריאן על היצורים החיים והצמחייה.


טֶסאן, שהרגישה נבגדת, החליטה להשמיד את כל בריאותיו של אוריאן בכוכבים אחרים. כל פעם, אחרי שסיימו ליצור כוכב לכת עם חיים, טֶסאן נעלמה, ואוריאן, שהיה תמים וטוב לב, לא הבין למה, ולאן.


בכל כוכב שהגיעה אליו הטילה את "קללת שבעת היְרָחִים", כדי להרוס אותו ואת כל מי שחי עליו. מרגע הטלת הקללה, בכל לילה כשהירח הגיע לאמצע השמיים, כוח על טבעי אחר גרם לכָאוס וְהֶרֶס של חלק אחר מהכוכב, והרג את היצורים שחיים עליו. כל יָרֵחַ הטיל מכה אחרת, ואחרי שבעה יְרָחִים, טֶסאן השמידה את הכוכב.


באחד הכוכבים הרבים שטֶסאן ואוריאן יצרו ביחד, טֶסאן החליטה ליצור כוכב עם שבעה איים. טֶסאן דרשה מאוריאן ליצור חיים רק על אי אחד כדי שיהיה לה קל יותר להשמיד אותו. אוריאן לא הסכים כי רצה לברוא חיים על כל האיים, כפי שעשה תמיד. נוצר ביניהם ויכוח, שהפך למלחמה, ואוריאן הספיק לברוא יצורים רק על אי אחד מתוך השבעה.


אוריאן ידע שטֶסאן חזקה ממנו וחשש שתרצה להשמיד את היצורים שברא. כדי למנוע זאת הוא יצר את הפונגרי, יצור רב עוצמה, שתפקידו ליצור יצורים אחרים אחרי שטֶסאן תעזוב, והסתיר את קיומו מטֶסאן.


אוריאן רצה להגן על בני האדם שלא היו יכולים להגן על עצמם מטֶסאן האכזרית. לשם כך הוא חילק את בני האדם לשש קבוצות ושלח אותם מהאי. הוא יצר שישה יהלומים שישמרו עליהם בדרכם, ושלח כל קבוצה עם יהלום אחד.


טֶסאן גברה על אוריאן במהלך המלחמה, סגרה אותו בתוך תיבה, והניחה אותה עמוק בתוך מערת הבלנקו. בכניסה למערה שמה סלע ענק. כדי שאף אחד לא יוציא אותו משם בטעות, היא החליטה להשאיר את שבט הבלנקו בחיים, כדי שישמור על התיבה. לפני שעזבה אמרה להם:


"אם תזיזו את הסלע אני אחזור ואטיל עליכם את קללת שבעת הירחים! בכל לילה כשהירח יגיע למרכז השמיים תחוו את עוצמתי האמיתית, סוּפה שאי אפשר להתחבא מפניה, וכוח הירח האדום שישאב את נשמתכם אם תביטו בו, וזאת רק ההתחלה..."


חלפו להם עשרות מיליוני שנים, ואנדרומדה, שכבר הייתה לקראת סוף חייה, ביקשה מטֶסאן לקרוא לאוריאן. טֶסאן אמרה לה שאוריאן לא בחיים. אנדרומדה לא הבינה איך זה ייתכן וציוותה עליה להביא לה את נשמתו.


חֲמָתָהּ של טֶסאן בערה בה והיא יצאה לדרכה להרוֹג את אוריאן.
***


היהלומים נשארו אצל בני האדם, שהתרבו ושגשגו, כל אחד באי שלו. לכל ראש השבט היה יהלום אחד, ותפקידו היה לשמור עליו ולהעבירו מדור לדור. ראשי השבטים האמינו שהיהלומים שהיו ברשותם הגיעו ממקום קדום, שנחשב לגן-עדן, שיש בו כל מה שצריך כדי לחיות חיים טובים. הם האמינו שמי שימצא אותו וישלוט בו ישלוט בעולם כולו.


אנשי השבט האמינו שבכוחו של היהלום לשמור עליהם, וחשבו שאם יצבעו את עורם בצבעו של היהלום שהיה ברשותם, יהיו מוגנים לעד. כשנולדו תינוקות חדשים אנשי השבט היו מרחיקים את התינוקות והוריהם מהשבט, ומורחים אותם בחומרים שנתנו לעורם את הצבע של היהלום. אחרי שהתינוקות נצבעו הם הוחזרו לשבט. אנשי השבט לא יצאו מהאיים שלהם ומעולם לא נתקלו באדם בעל צבע עור שונה משלהם. כך נוצרו שישה שבטים בצבעים שונים, שמעולם לא פגשו אחד את השני. השבטים האלו הם – שבט הירוקים, שבט השחורים, שבט האדומים, שבט הצהובים, שבט האפורים ושבט הכחולים.


אנשי השבט הצהוב סגדו לשמש וגוון עורם היה צהוב. הם האמינו שמי שגוון עורו הצהוב ביותר נחשב לאלוהי ולקדוש יותר. לכל אחד מהם היה מזבח בביתו, וכל בוקר ביום הראשון של השבוע, היו מניחים פרחים צהובים כדי לכבד את האל שלהם. הטקסים שלהם נערכו לרוב משעות זריחת החמה עד צוהרי היום. בזמן הטקסים אנשי השבט היו מתחת לשמש החמה, רק עם שתייה – התענות לטובת תפילה. בלילה הגברים והנשים היו יוצאים בזוגות לשוט בסירה צהובה קטנה כדי לדוג דגים בים הסוער, שלוש סירות כל פעם.


שמו של ראש השבט היה יוֹדסה ושם אשתו יָדִין. היו להם ארבעה ילדים: יאקה, הבן הבכור והחזק שהיה יוצא לצוד כל ימות השנה. יאבוֹד, הבן השני, שהיה חכם מאוד ותחמן. יאיא, הבת היפה ביותר בשבט. כל מי שהסתכל עליה נשבה בְקִסּמה, והיה מוכן לעשות עבורה הכול. שמו של הבן הקטן היה יאריס, והוא אהב לישון ולא לעשות כלום.


פעם בשנה הגברים היו מתחרים ביניהם כדי להרשים את נשות השבט, ולקבוע מי הכי חזק, חכם ואמיץ, ומי הלוחם עם כוח הרצון החזק ביותר. בתחרויות אלו הגברים היה יוצאים לכמה ימים לים הסוער, והיו צריכים לחזור עם שָלָל של אוכל ואוצרות. מי שחזר הכי מהר, עם הכי הרבה שָלָל, היה יכול לבחור אישה מרווקות השבט שתהיה בת-זוגו. תחרות זו הייתה פתוחה גם לנשים, ואישה שהצליחה בחרה בן-זוג מאחד הגברים הרווקים בשבט.


***


אנשי השבט הכחול האמינו בים ובשמיים. מספרים שהיה להם את הכוח להזיז עננים כדי שהשמיים יהיו נקיים וכחולים עד שעות השקיעה. בנוסף הם היו יכולים לשחות מהר מאוד, ולצלול עמוק בים, בלי לעלות לקחת אוויר.


אנשי השבט נהגו לטפס על ההרים הגבוהים ביותר כדי לנסות להיות הכי קרובים לשמיים, ולגעת בהם. מי שהגיע הכי גבוה נחשב לאלוהי ביותר בשבט.


שמו של ראש השבט היה בלוּגוֹד, ושם אשתו באביל. כולם העריצו את ראש השבט, וכל יום היו מהללים אותו. אשתו באביל הייתה חזקה, אמיצה ויפת תואר. היו להם שני ילדים: בָארוֹ, נערה מתבגרת וסקרנית; ובֶטה, נער חכם, שכולם היו מקשיבים לדבריו. הוא ידע דברים רבים, והתייעצו איתו בנושאי בנייה, חקלאות, צַיִד ודַיִג.


כשצעירי השבט הגיעו לגיל עשרים זקני השבט היו בוחרים צעיר וצעירה ושולחים אותם בסירה קטנה לים לשלושים יום, עם מזון ושתייה. אם היו מצליחים להסתדר בזמן שבילו ביחד ולחזור ליבשה, היו נישאים, ובשבט נערכה מסיבה ענקית לחגוג את חתונתם.
***


באי שבו גרו אנשי השבט האדום היו הרבה הרי געש, ואנשי השבט האמינו באלוהי הלבה. צבע עורם היה אדום חזק ובוהק. הם נהגו לזרוק גופות של אנשי שבט שמתו, מכל סיבה, ללוע הר געש גדול, וכך, במותם, אנשי השבט הקריבו את קורבנם לאלוהי הלבה. בני השבט האמינו שכל התפרצות של הר געש סימנה את אהבתו של האל אליהם.


אנשי השבט היו יכולים לגעת בְלַבָּה ללא פגע. לזקני השבט היה כוח מדהים – הם היו יכולים לשרוף דברים במבטם בלבד. לא כל אחד יכול היה לעשות זאת, והם היו צריכים להתמקד כדי לשלוט בכוח המסתורי.


שמו של ראש השבט היה ראדוֹ, ושם אשתו רייפוֹ. ראש השבט היה מנהיג אכזר שנהג לשרוף עם עיניו דברים רבים. לעומתו, אשתו הייתה שקטה, אך עם סמכות רבה, והוראותיה מולאו בדייקנות. היו להם שלושה ילדים: רוֹג, נער שזכה להערצה בשבטו כיוון שהיה יפה תואר. רוֹגילה, נערה מסתורית שנולדה עם שיער אדום ועיניים אדומות, ורָנָלָה, שסירבה לשרוף דברים בעיניה כדי למרוד באביה, שנתן יחס מועדף לאחיה הגדול רוֹג.


כשהוחלט שנער ונערה מיועדים זה לזה, שתי המשפחות היו עוברות למקום מבודד למשך חצי שנה, עד שהנער, הנערה ומשפחותיהם, היו מתחברים.
***


השבט השחור היה שבט מסתורי שהאמין בחושך. הם שהו בשעות היום במערות החשוכות, ויצאו החוצה לקראת השקיעה. כל לילה היו יוצאים מהמערות ומתפללים לאלוהי החושך המפחיד והקודר. היה להם את הכוח לראות בלילה כאילו הוא מואר בְאור יום, והיו להם עיניים עם אישונים גדולים מאוד, וכפות ידיים ורגליים גדולות מהרגיל.


הקורבן לאל שלהם היה ורד שחור, מיוחד ונדיר, שהיו מוצאים מתחת לאדמה. כל לילה המשפחות היו מניחות עלה כותרת אחד מהוורד המסתורי בפתח המערה שלהן, כי האמינו שהעלה שומר עליהן מפני השמש הקודחת והמחממת.


שמו של ראש השבט היה בוֹ, והוא היה ענק ומפחיד. לאשתו קראו ביקה, והיא הייתה מסתורית מאוד, עם עיניים מפחידות ושיער מקורזל ועבה. היו להם בן ובת: בראא, נער שנולד עם עיניים לבנות, ולכן כולם חשבו שהוא הבן של האלוהים שלהם והאמינו שהוא יכול לזרוע אור במקומות החשוכים ביותר; ובוֹלְקה, הנערה המהירה ביותר באי. היא הייתה כל-כך מהירה, שלא ראו אותה בזמן שֶרצה. היא טיפסה מהר לצמרות עצים, וצדה עם הידיים.


בשבט זה נערכה תחרות שהיה קשה מאוד לנצח בה – היה צריך למצוא חפץ זעיר שראש השבט זרק לתהום עמוקה. התהום הייתה מלאה במפלצות מפחידות, ואף אחד לא הצליח לצאת משם... בקלות. מי שהצליח קיבל את הזכות לבחור את בן או בת-זוגו, והם היו הופכים לראשי השבט.
***


אנשי השבט הירוק הוקירו את הצמחייה והיבול וסגדו לאדמה. הם היו בגוונים שונים של ירוק, מכהה ועד בהיר. ככל שחבר שבט היה כהה יותר, נחשב למקורב יותר לראש השבט. השטחים שלהם היו ירוקים ויפים, והיה אפשר לראות אותם ממרחק רב.


כשהיה יורד גשם הם היו פותחים בחגיגות שארכו עד סיומו. הם היו רוקדים גם בסופות מטורפות של ברקים ורעמים. לזקני השבט היה כוח מיוחד - הם היו מניחים את כף ידם על האדמה, וכך היו מצמיחים סוגים רבים של פרחים.


שמו של ראש השבט היה גיסוקל, גבר חסון וגבוה. היה לו שיער ארוך וירוק, ורגליו היו כמו גזעים של עץ. שמה של אשתו היה ג'יומנה, וכל גופה היה עטוף בעלים ירוקים ובוהקים שהפכו אותה ליפת תואר. היו להם שלושה ילדים: גריינו, נער שאהב להתבודד ולצאת לטבע לבדו; גוֹבינה, נערה שנחשבה לנביאה שרואה את העתיד, בעלת עיניים לבנות, שיער ירוק ואצבעות בגוון ירוק בהיר; והבת הצעירה, גאבה, שכל הזמן חיקתה את אחותה הגדולה וניסתה לגלות את העתיד של ילדי השבט.


הייתה בשבט תחרות – מי שנשאר הכי הרבה זמן על העץ המבוגר ביותר באי בן מאות שנים בעל ענפים סבוכים, היה יכול לבחור בכל אחת מבנות השבט ולהינשא לה. העץ היה גדול מאוד וחיו בו יצורים מוזרים בשם גְרִינוֹס ששמרו על העץ מבפנים. הם היו יצורים חברותיים שאכלו את הפירות שגדלו על העץ.
***


באי של השבט האפור היה כל הזמן ערפל כבד ואפל. אי אפשר היה לראות כלום, ורק אנשי השבט היו יכולים למצוא את דרכם. הכוח של אנשי השבט היה להתמצא במרחב למרות הערפל הכבד. הם ידעו היכן הם לפי ריח ושמיעה. בשבט היו בערך אלף וחמש מאות איש. הם לא האמינו בכלום, הם רק ידעו שכאשר הערפל מתפוגג, הגיע הזמן להיכנס למחילות שלהם.


שמו של ראש השבט האפור היה גינוֹפל, והוא היה חופר מחילות מהר מאוד למשפחות שנזקקו למקום מגורים. שמה של אשתו היה גוֹקאלי, והיא הייתה האישה החזקה ביותר בעולם אי פעם, וגם מכשפה עוצמתית. היו להם ארבעה ילדים: גוֹלוֹדה, נערה עם ידיים חצי אפורות וחצי שחורות. היא הייתה כל כך מפחידה שהיו אנשי שבט שפחדו להסתכל עליה. גאשָן, נער מתבגר עם יכולת לאכול הכול, שהיה גורם להמון בעיות, וגֶ'קיל וגילוֹנה, תאומים זהים בני חמש. הייתה להם יכולת לא לנשום הרבה זמן מתחת למים, והם היו צוללים לקרקעית הים לתפוס דגים.


היה להם טקס מוזר מאוד, ומפחיד, שבו היו קושרים נער ונערה גב אל גב, והם לא היו יכולים לראות זה את זו למשך שבעה ימים. הם היו צריכים להסתדר ולעשות הכול ביחד, למצוא אוכל, מים, וכל מה שהיו צריכים. אם עברו את הימים האלו בשלום, היו רואים זה את זו והופכים לזוג.
***


החיים של השבטים היו שקטים יחסית, פרט לזמן הגאות, אז הים היה עולה על גדותיו – מים כיסו חלקים נרחבים מכל אי, והרסו שטחים חקלאיים ובתים. כשהים נסוג לאחור, היבשת חזרה לגודלה המקורי.


הגאות הביאה סכנה נוספת, יצורים מאיימים שיצאו מהמים ועלו ליבשה שנקראו קאקארה. הם היו טורפים את אנשי השבט שהצליחו לתפוס. מבנה גופם היה גמיש כמו נחש, הם היו חזקים כמו לטאת כוח, גדולים כמו דובי קוטב, עיניהם זהרו, ולשונם לבנה וארוכה. היו להם שתי ידיים וארבע רגליים, והם הלכו על שתיים, ארבע או שש (אם רצו לרוץ מהר). העור שלהם היה עבה מאוד, כמו שריון של צב, בצבע שחור.


האנשים באיים לא ידעו איך להבריח אותם ובזמן הגאות היו עולים למקום הגבוה ביותר על האי, וקיוו שהפעם יינצלו. הקאקארה היו טורפים את הגוף של האנשים שתפסו, ומשאירים את הראש לשליט שלהם. השליט שלהם היה בגובה של ארבעה מטר, ענק ומפחיד, עם טפרים שחורים בכל יד. הוא היה חזק והיה יכול לקפוץ למרחקים אדירים. כשהקאקארה עלו ליבשות הם תפסו הרבה אנשים והיה קשה לחמוק מידיהם.


באי האפור שרר ערפל והקאקארה לא ראו לאן הם הולכים. הם חיכו שהערפל יתפזר, אך גם אז לא מצאו את אנשי השבט, שנהגו להיכנס למחילותיהם בזמן זה. אחרי כמה פעמים הקאקארה התייאשו, ולא ביקרו באי האפור. אף אחד מאנשי השבט האפור לא נאכל, והם היו השבט הגדול ביותר.
***


ראשי השבטים לא ידעו מה יש מעבר לגבולות האי שלהם, ותמיד היו סקרנים לדעת מה יש שם. כל שבט החליט לשלוח זוג, גבר ואישה, בסירה בגוון של השבט שלהם, שייצאו למסע מסוכן מאוד, בין כל מפלצות הים, בשביל לבדוק מה יש בעולם הגדול.


רוב אנשי השבטים פחדו מאוד לצאת למסע הזה. כל ראש שבט הכריז שמי שייצא למסע, ויצליח לחזור בחיים, יהיה ראש או ראשת השבט הבאים לכל ימי חייו אך זה לא עזר – מה יעשו אם ייגמר האוכל? אם ייגמרו המים? וגרוע מכך, מה יקרה אם ייתקלו במפלצות? לאן יברחו מהן?


לאחר כמה ימים של מחשבה ראשי השבט החליטו שילדיהם יצאו למסע המטורף הזה, בן ובת.


ראשי השבטים קיוו שבמהלך המסע ילדיהם יגיעו אל גן העדן, ונתנו להם את היהלום שישמור עליהם בדרך.