פרק 1
אקסל
לוס אנג'לס, קליפורניה
הזין שלי רוטט. ולא בצורה מהנה, אלא בצורה המעצבנת שבה רוטט טלפון סלולרי.
אף פעם אין לי בעיה כזו כי כולם יודעים שאני שונא טלפונים. אני לא מקבל שיחות, אני לא איש כזה. אני מקבל הודעות טקסט שמבקשות ממני תגובה, ואני מחליט אם הן שוות את זה. הרטט הבלתי פוסק, שנמשך בזמן שאני נוסע מהמועדון ועד לפוסיקאט, לא גורם לי אושר. לעזאזל, בואו נדבר בכנות, שום דבר מזה לא גורם לי אושר.
"אלוהים אדירים." הרטט מתחיל שוב. אני מעיף מבט מעבר לכתף בזמן שאני מחנה את האופנוע במקום הקבוע.
דרק, המנהל שלנו בפוסיקאט, עובר ניתוח בברך. הוא אמור להיות מורדם ולא להתקשר אליי בלי הפסקה.
אני נושם עמוק ומנסה להיפטר מהשליליות שלי. זה אפילו לא דרק שמרגיז אותי, אלא פאקינג אדג'. הוא ודולי היו חייבים לבחור דווקא את השבוע הזה לצאת לירח דבש או משהו כזה? אדג' יודע איך דרק מתנהג...
אני מכבה את האופנוע ושולף את הנייד. "מה?"
"בבקשה, תגיד לי שאתה שם." קולו הרגוע והאחראי — אבל המעצבן — של דרק נשמע באוזני.
"השעה שמונה בבוקר. אתה לא אמור להיות בניתוח, גבר?"
"אני מחכה כבר שעתיים, מתברר שיש עיכוב. ורק שתדע, אני עובד בשעות האלה כבר שנים. עכשיו תקשיב —" מתחשק לי להיאנח בקול רם. כמה פעמים אני צריך לשמוע את דרק אומר את אותו דבר שוב ושוב? תסביך הקדוש המעונה שלו מתיש, במיוחד כשאני יודע שהוא אוהב את העבודה שלו. הוא אוהב לקום מוקדם ולעבוד כל הלילה. בלייד ואני משלמים לו הון והוא גם מקבל אחוזים. הבן אדם מרוויח יותר ממה שהרוויח כשהיה מתאבק מקצועני.
"אתה צריך להיכנס לשם ולוודא שקריסטל מתנהגת יפה. אתה יודע איך היא. השקעתי הרבה זמן בהקמת מועדון החשפנות הזה —"
"דרק, לך לניתוח שלך. אני כאן. אל תדאיג את הראש היפה שלך." אני מעביר את היד על הפנים שלי וכבר חושש מהשבועיים הבאים.
אהיה לגמרי לבד.
פאקינג אדג'.
אני מסתכל על מגרש החניה. הוא כמעט ריק, חוץ ממוסטנג אדומה מבריקה שחונה באחת החניות של ההנהלה. אני צריך להיאבק בדחף לעלות על האופנוע ולברוח.
אני לא לבד.
לא. קריסטל נמצאת כאן. אני לא סובל אותה, נכון שהיא מוצצת לי מדי פעם, אבל לעבוד איתה? אלוהים. אני תולה את הקסדה על הידית ומכניס את המפתחות לכיס. השמש כבר שורפת אותי וזיעה מטפטפת על גבי. חולצת הטי־שירט השחורה ומעליה וסט האופנוענים מעור מגבירים את החום.
"אל תדאג לגבי קריסטל. אני יכול להתמודד איתה." שתיקה משתררת בצידו השני של הקו ואני עומד לנתק כשלפתע דרק אומר, "אקסל, היא מתנהגת אחרת עם הבנות. יש לה מועדפות, ועכשיו שג'ורג'יה פיץ' ברחה, יש לנו מחסור."
"תירגע, גבר." אני מפיל את הראש לאחור, נותן לשמש הבוקר להכות לי בפנים וסופר עד שלוש. זה עוזר.
"אנחנו צריכים לעבור על הלו"ז של היום?"
בעצם, אולי זה לא עוזר. אני שואף אוויר באיטיות ונושף. סבלנות היא לא הצד החזק שלי.
"אלו בסך הכול אודישנים, דרק. אני חושב שאני מסוגל לזהות ציצים ותחת יפים."
"זה בדיוק מה שמטריד אותי."
אני מאזין באדישות לדרק ולרשימה הטורדנית־כפייתית שלו, וצועד לכיוון הכניסה הצדדית של המועדון. מכאן נכנסים כל הווי־איי־פי והסלבס.
אני נדהם מאנשים שיש להם צורך בלתי נשלט לדבר. אני אפילו לא טורח להגיב לו. יכולתי להניח את הטלפון והוא לא היה שם לב שנעלמתי לחצי שעה או יותר.
אני מביט סביבי, סוקר את המקום פה במרכז לוס אנג'לס, ומתענג על המזל שהיה לבלייד ולי. קנינו את הפוסיקאט לפני שנים, בדיוק כשהתחילו לנקות כמה אזורים. המקום הזה היה חור, אבל הייתה לי תחושת בטן לגביו. קנינו אותו בזול, עשינו לו שיפוץ, ועכשיו הוא מכרה זהב חוקי לגמרי.
אני שולח יד לידית השחורה בדיוק כשמנואל, אחד מעובדי הבר במשמרת היום, פותח את הדלת.
הוא פוער את עיניו, נבהל וכמעט מכניס לי מכה בפנים. הלוואי שזה היה קורה, כי ככה לפחות היה לי תירוץ לסיים את השיחה.
"אקסל, סליחה." הוא קופא.
ריח של אלכוהול ואשפה נודף משני הפחים שהוא גורר החוצה. אני מהנהן אליו, מחזיק את הדלת ומסמן לו להמשיך. לאחר מכן אני נכנס פנימה ונותן לעיניים שלי רגע להסתגל לחושך אחרי השמש החזקה שבחוץ.
"אקסל, אתה מקשיב?" הוא ממשיך לפני שאני מספיק לענות. "אני מנהל את המקום כמו שצריך. בעיניי זה יותר מסתם מועדון חשפנות — זה מועדון החשפנות הכי טוב. הבנות שלנו יפהפיות וחושניות. הן יודעות לרקוד ונראות כאילו הן יכולות לצעוד על מסלול דוגמנות."
אני מגחך כי עכשיו הוא נסחף. הבנות שלנו חתיכות, אבל מסלול דוגמנות?
"מה פאקינג קורה פה?" המקום מסריח כמו בר, ועוד לא הספקתי להיכנס. זה לא מקובל עליי. אנחנו מועדון חשפנות. ריח האלכוהול בכניסה הוא מה שמצריך טיפול, לא הציצים והתחת. אם ייכנס לכאן שוטר, זה יצריך שוחד ענק. "אני צריך לטפל בכמה דברים. אני מנתק."
"רגע! מה קורה? אל תגיד פאקינג —" הוא אומר בקול רם.
נמאס לי ואני מנתק את השיחה. דרק מכיר אותי. ברגע שירדימו אותו, הוא יהיה בסדר גמור. סבלתי אותו מספיק. ראשים יתחילו לעוף אם המקום הזה לא יריח מאקונומיקה בקרוב מאוד. הפוסיקאט נראה אחרת לגמרי בבוקר. מושבי העור זקוקים להברקה. הצבע האדום שלהם נראה דהוי על אף שחידשנו אותם לא מזמן. הרצפה שהוצאנו עליה הון, כי דרק רצה שיש איטלקי, מטונפת ממשקאות שנשפכו עליה. המגפיים שלי נדבקים לרצפה ואני חושק שיניים.
הדבר היחיד שנראה נקי הוא הבמה. על האליפסה הגדולה ניצבים שלושה עמודים מבריקים ונוצצים. רחבת הריקודים השחורה גם היא מבהיקה מניקיון ומדיפה ניחוח אורנים של חומר ניקוי.
"פיט?" הקול שלי מהדהד ברחבי המועדון.
אני לא מתכוון להשלים עם הדרמות של הבנות. אני לא דרק. הוא מפחד להרגיז ולאבד אחת מהן, אז הוא מפנק אותן. אם זה מתאים לו — מצוין.
לי לא.
הן יכולות לבכות לקריסטל שאני מניאק או להתקשר לדרק. לא אכפת לי, כל עוד הן מגיעות בזמן, מסתחררות סביב העמוד ומחככות את התחת במי שיכול להרשות לעצמו. נסתדר מצוין. מוזיקה מתחילה ונעצרת. די־ג'יי מק כנראה מתחמם.
פיטר מגיח מעבר לפינה עם דלי ומגב. ריח האקונומיקה כל כך חזק שאני נאלץ למצמץ לרגע. אבא שלו הוא דיסייפל, אבל פיטר לא רצה ללכת בדרכו. זה טוב. הוא לא מתאים לסגנון החיים הזה.
"היי, אחי." אנחנו חובטים אגרופים.
"אני עושה שינויים. אני צריך שאתה והצוות שלך תגיעו לכאן מוקדם יותר ותישארו עד מאוחר יותר. תעסיק עוד אנשים, לא אכפת לי. המשטחים האלה צריכים שטיפה וחיטוי, והרצפה צריכה להיות נקייה לפני שסוגרים בלילה." אני מסמן לעבר משטחי הגומי השחורים שעל הרצפה. "אני מריח אלכוהול, גבר. זה לא יכול להיות ככה."
הוא מכחכח בגרונו. "דרק פיטר את אחד העובדים שלי. כששאלתי אותו אם אני יכול לשכור מישהו אחר, הוא אמר לי לחכות עד שהוא יחזור מהניתוח."
"תשכור עוד היום ותודיע לי כמה אתה צריך. אני אתמודד עם דרק."
הוא מנגב את המצח ומהנהן. "בסדר, אקסל."
"טוב, ותן לעצמך העלאה," אני מסנן מעבר לכתפי וכבר צועד לעבר המדרגות.
"אתה בטוח?"
אני עוצר על המדרגה הראשונה ומסתובב אליו. "לגמרי. אני מעדיף לשלם לך ולצוות מאשר לרפד את הכיסים של השוטרים המחורבנים. תדאג שאני אריח רק אקונומיקה בסגירה ובפתיחה."
"בסדר, בוס." פיטר שולף את הטלפון שלו.
אני עולה במדרגות שתיים־שתיים ועוצר למעלה. "אלוהים." אני כמעט מרכיב שוב את משקפי השמש שלי. כל הקומה מוארת כאילו עכשיו חופשת חג המולד.
"למה כל האורות דולקים, לעזאזל?" אני צועק מעבר למוזיקה שממשיכה להישמע מהרמקולים, כשהיא מופעלת ונכבית לסירוגין.
"היי, אקסל." דידי מתקרבת אליי ונראית כאילו עדיין לא הלכה לישון.
"אני צריך קפה. קריסטל פה?" אני נובח עליה ומתעצבן יותר ויותר בכל שנייה שעוברת. למה נראה שאף אחד פה לא עושה את העבודה שלו כמו שצריך?
"הממ, כן." היא מפהקת, אפילו בלי לטרוח לכסות את פיה.
"תקראי לה."
היא ממהרת לסגור את הפה. "היא מסיימת שיחת מוטיבציה עם הבנות החדשות... אה, הטאלנט... ה —" אני זוקף גבה לעברה ולמרבה המזל היא מפסיקה לקשקש.
"ותגידי למק להשאיר את אורות הבמה דולקים ולעמעם את השאר. תכף אצטרך למרוח קרם הגנה מרוב שהאורות פה חזקים." אני צונח לתוך כיסא.
"אני על זה." היא מסתובבת כל כך מהר שהיא כמעט נופלת. זה מה שחסר לי, שאחת הבנות תיפצע ביום הראשון שלי. לעולם לא יפסיקו להזכיר לי את זה.
"את בסדר?"
"סליחה," היא לוחשת, מתיישבת ליד השולחן ומניחה עליו את הפנקס שלה. היא משלבת את הרגליים ומשפשפת את הקרסול. הציצים המלאכותיים הענקיים שלה כמעט מתפרצים משמלתה הזעירה.
"קריסטל?" אני צועק וסורק בעיניי את אזור הווי־איי־פי. תודה לאל שהוא נראה נקי, וריח האלכוהול מהקומה התחתונה לא מורגש כאן. הקומה העליונה היא מקור הכנסה עצום. היא מעוצבת כך שמכל תא רואים את הבמה וגם את הבמה שבקומה התחתונה.
מישהו סידר שולחן כאילו אנחנו עומדים לשפוט בתחרות יופי, ושורה של כיסאות אלומיניום פונים אל הבמה.
"אני באה, תירגע." קריסטל יוצאת מתוך חדר הלבשה צדדי, והבנות נגררות מאחוריה.
"אני רק בן אדם אחד. אני לא יכולה להיות בעשרה מקומות בבת אחת," היא עוקצת ומתיישבת לידי. ריח הבושם שלה היה בסדר אם היא לא הייתה שופכת על עצמה כל כך הרבה ממנו.
אני כמעט צוחק. קריסטל נסבלת במקרה הטוב. במקרה הרע, היא יכולה להיות ממש כלבה, אבל אני מניח שהיא משתדלת, ובשלב הזה אני צריך אותה.
אני מטה את ראשי אליה. "תביאי לי קפה."
היא מתעלמת ממני ומוציאה את הטלפון שלה. היא נראית כמו המלכה האם של כל החשפניות, לבושה בבגד גוף מנומר ועקבים שחורים גבוהים. "אני כאן משש בבוקר." היא זורקת אליי מבט זועף כאילו זה מסביר הכול.
"זה אומר שאת לא מביאה לי קפה?"
"אלוהים, אקסל." היא מגלגלת את העיניים כאילו אני כזה מניאק, ונוקשת באצבעותיה לעבר דידי.
קריסטל הייתה פעם החברה של צ'אקי והזונה של בלייד. היא החשפנית הכי מבוגרת שלנו, ובמקום להוריד אותה בדרגה — הפכנו אותה למנהלת כדי שתאמן את הבנות, תכין את לוחות הזמנים ותטפל בכל החרא שאין לי כוח או רצון להתמודד איתו.
"קפה," אני דורש. "מי תביא לי קפה גדול, לעזאזל?"
"אני כאן," דסטיני ממהרת במעלה המדרגות, מתנשפת כאילו היא רצה מרתון. היא מחזיקה ביד אחת קופסה גדולה מהקפה של פיט וספל שכתוב עליו הבוס הכי טוב בעולם בידה השנייה.
"אני כל כך מצטערת. הייתי צריכה ללכת הביתה כי שכחתי את זה." היא מרימה את הספל הלבן. "קניתי אותו בשבילך." היא נעצרת מולי ועיניה החומות מלאות הערצה.
אני מחייך ולוקח אותו מידיה. היא צעירה מכדי לדעת שהיא קנתה לי ספל כמו זה שסטיב קארל השתמש בו בסדרה המשרד. דסטיני המסכנה. אם היא רק הייתה יודעת שהטיפוס שהשתמש בספל כזה היה חתיכת אידיוט.
"תודה. אני מת על זה, מותק." היא פולטת צחקוק נרגש ומוזגת קפה לספל.
אני מהנהן ושואל, "כמה זמן זה ייקח? יש לי דברים לעשות לפני שאני חוזר בלילה." דסטיני וקריסטל מחליפות ביניהן מבטים.
"מה?" אני לוגם את הקפה המר ומדליק סיגריה. אחרי סקס, זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות בבוקר.
"אקסל, אין לנו מושג כמה זמן זה ייקח. אי אפשר לזרז את הדברים האלה." קריסטל מניחה את המרפק על השולחן ומפנה אליי את פניה. הבושם הפרחוני שלה חזק מדי ואפילו עשן הסיגריה לא מצליח להתגבר עליו.
"יש בנות שקל לזהות. הן טורפות את העמוד."
"על מה את פאקינג מדברת?" היא פותחת את הפה כדי להגיב, אבל אני קוטע אותה. "עזבי, לא חשוב. פשוט תתחילי." אני מניח את הקפה ונושך את הסיגריה בשיניי.
היא נאנחת ומסדרת את לוח הכתיבה שבידה. "אני רוצה שתדע שאני לוקחת ברצינות את התפקיד הניהולי במקום הנפלא הזה." היא נועצת בי מבט נוזף כאילו אני לא.
"לא אכפת לי, קריסטל. אם את לא —" היא נאנחת וחוטפת את הסיגריה שלי.
הסיגריה שלי.
אף אחד לא מעשן את הסיגריה שלי. אני לא בחור שחולק.
"מה?" היא לוקחת שאיפה עמוקה. "אוי, בחייך." עשן נפלט מנחיריה, היא מגלגלת את העיניים ומחזירה לי את הסיגריה שמכוסה כעת בליפסטיק אדום דביק.
"תשאירי אותה אצלך." אני מוציא עוד אחת מהכיס. "ריפר כבר כאן?"
"כן, אני חושבת שהוא עם פורשה." דסטיני מתיישבת בשקט מימיני ומחליקה בידיה על החצאית השחורה והקצרה שלה. אני מתבונן בה, נשען לאחור בכיסאי ומניח את הרגליים על השולחן.
"ריפר?!" אני שואג.
"יו." זה לא נשמע רחוק. אני מפנה את ראשי ימינה ומזהה את הראש הבלונדיני שלו בפינה חשוכה של המועדון.
"בוא כבר, לעזאזל. יש לי הרגשה שזה יהיה יום ארוך."
קריסטל מכווצת את מצחה. "אתה גס רוח."
"שיהיה. בואו נעשה את זה." אני מסמן עם האצבע.
"אקסל?" דסטיני מלטפת את זרועי כאילו אני סוג של מלך. "אתה רוצה שאמצוץ לך?" היא יורדת לרצפה ומשפשפת באגרסיביות את הזין שלי מבעד לג'ינס. "אני אכניס את הזין הגדול שלך עד אמצע הגרון." היא מלקקת את שפתיה.
"תפעיל את המוזיקה, מק," אני נוהם.
פרק 2
אקסל
"בדיקה, אחת, שתיים." קולו של די־ג'יי מק מהדהד בחדר. אני עוקב בעיניי אחרי ידיה של דסטיני כשהן עוזבות את הזקפה שלי ומוחצות את הציצים המלאכותיים שלה. אסור היה לי לתת לה לעשות את זה. דסטיני מתחילה להיקשר אליי. היא חשפנית מעולה, אבל אני אף פעם לא אהיה עם אישה אחת, והדרך שבה היא מסתכלת עליי אומרת שהיא מפתחת תקווה.
"תצבטי את הפטמות שלך," אני נאנח.
היא מצייתת לי, והציפורניים הארוכות שלה צובטות אותן וגורמות להן להזדקר מבעד לשמלה הצמודה. פאק, אף אחד לא מושלם, ומגיע לי פורקן.
"מק," אני לא מזיז את העיניים מהפטמות שלה. "אם תשמיע את Pour Some Sugar on Me, כל כך מוקדם בבוקר, אני לא אהיה אחראי למעשיי." המוזיקה נעצרת כשדסטיני פותחת לי את הרוכסן.
"תן לי לעזור לך להירגע, בייבי," היא ממלמלת.
"אל תדברי." אני אוחז בעורף שלה.
היא מחייכת כמו חתולה מסופקת ושפתיה מבריקות באור. אני תוחב את ידיי בשערה. הקווצות השחורות מרגישות יבשות ושבירות.
"אלוהים, באמת יש לך זין ענק," היא גונחת.
"תמצצי," אני דוחף את הראש שלה כלפי מטה והיא מקיימת את ההבטחה ומייד שואבת את כולו. "כן, ככה." אני מפיל את ראשי לאחור, וגניחותיה הרמות כשהיא משתנקת מעליי עם קולות המציצה שלה גורמים לזין שלי להתקשות עוד יותר.
היא לא משקרת.
אני, מיטשל אקסל פונטיין, בורכתי בזין ענק. אני נוהם באישור כשהיא ממשיכה להשתנק מעליי.
"וואו. פשוט וואו." קולה של קריסטל נשמע כמו זה של חמות מרגיזה. "אני מנסה לנהל פה מקום ברמה ותראה אותך. אלוהים, אקסל, כולם רואים." הנדנודים שלה גורמים לי לפקוח עין אחת.
"תלטפי לי את הביצים אם את רוצה שאגמור מהר יותר. ואם לא, תסתמי את הפה." אני מכוון את ראשה הכהה של דסטיני לעבוד מהר יותר.
"זהו, ככה... תמצצי —" שרירי הבטן שלי מתכווצים.
"אני עושה את זה רק כי אנחנו צריכים כבר להתחיל." קריסטל שולחת יד ומעסה לי את הביצים, וזה כל מה שאני צריך כדי להשפריץ לתוך הפה החמים של דסטיני.
"תבלעי הכול," אני אומר ומביט בדסטיני שמוצצת אותי עד הסוף. אחר כך היא מתרחקת ומחייכת חיוך גדול כשהיא מביטה בזין הקשה שלי. זו עוד אחת מהתכונות הנהדרות שלי. הזין שלי נשאר קשה אחרי שאני גומר. אם אכפת לי מספיק ממישהי, אני יכול לגרום לה לגמור הרבה פעמים.
אבל לא אכפת לי.
וזה גורם לכעס ולאכזבה. כמו עכשיו. דסטיני מרימה את השמלה שלה ורוצה לשבת עליי עם הכוס המשומש שלה. אבל במקום זה, אני סוגר את הרוכסן וסוטר על התחת החשוף שלה, והיא צווחת בהפתעה. "תביאי לי קפה חדש. אנחנו צריכים להתחיל בעבודה."
ריפ שוקע בכיסא שדסטיני ישבה בו קודם וחיוך מטופש מרוח על פניו. ניכר שהוא טעם מהמלאי האחרון שלנו לארוחת בוקר. פורשה, אחת הרקדניות הטובות ביותר שלנו, עומדת מאחוריו.
אני מניד בראשי לעברם. מזל שהיא עושה בשבילנו הרבה כסף ויש לה גישה מקצוענית. היא לא משתמשת בסמים קשים והיא הרקדנית הכי מרשימה שלנו. היא מוצצת מעולה והכוס שלה די נקי. אני מסתכל בהיסח הדעת כשהיא מורחת שפתון וחושב שהייתי צריך לחכות ולזיין אותה, במקום ללכת על דסטיני וקריסטל, אבל לא משנה.
"קיבלתי שיחה מהנשיא. הוא רוצה לדעת כמה זמן נראה לך שייקח לנו." ריפ מחזיר אליו את תשומת הלב שלי. הוא מחייך אליי כאילו הוא יכול לקרוא את המחשבות שלי וצוחק. אני מעביר יד בשערי ומסתכל עליו. עיניו החומות מעט אדומות ונראות משועשעות.
"אני מניח שעוד מעט נדע." קולי נוטף סרקזם. ריפר הוא כמו אח מאימא אחרת בשבילי. הכרתי אותו דרך אחותי הקטנה ג'יה, כשביקרתי אותה בשנה הראשונה שלה בברקלי. ריפ היה הבחור שסיפק גראס לה ולחברות שלה. עישנתי קצת והשאר היסטוריה. הוא התקבל למועדון לפני כמה שנים ומאז הפכנו לשותפים וחברים טובים. כל שאר החברים שלי נמצאים במערכות יחסים או נשואים... פאק, לרובם כבר יש ילדים.
לכולם פרט לריפר ולי. הוא גאון כשמדובר בצמחים ואני גאון כי זיהיתי את זה. אתם מבינים, כוח וחולשה, ככה אתה הופך להיות זה שקובע את החוקים בעולם שלך.
בלייד החליט שנפסיק למכור סמים, ערכנו הצבעה וזה התקבל. עכשיו אנחנו בתהליך של הפיכת רוב העסקים שלנו לחוקיים, אחרי הבלגן של דייוויד.
זה השאיר את השוק פתוח לגמרי, וככה ריפר ואני שדרגנו את העסק שלנו. אנחנו מגדלים את האספקה שלנו ויש לנו שני זנים מבוקשים במיוחד. אנחנו הבעלים של חמישה בתי מרקחת לקנאביס רפואי שרק בהם אפשר למצוא את הזנים שלנו.
זה עסק טוב. התעשרתי, על אף שאני לא בטוח שזה מוצא חן בעיניי. תמיד התכוונתי להיות רק אני והאופנוע שלי — הכביש הפתוח עם האחים שלי והגיטרה.
פשטות, זה מה שמושך אותי. עם כמה שפחות דרמה. זו הסיבה שאני מטפל בעניינים שאחרים לא מצליחים. המוטו שלי הוא, שמור תמיד על ריחוק ושום דבר לא יוכל לדפוק אותך. זה נותן לי יתרון שלתשעים ותשעה אחוזים מהאנשים אין, והם גם לא מבינים אותו. אני לא מאפשר לדברים מיותרים להיכנס לחיי.
כסף זה כנראה הדבר היחיד שרודף אותי. כמו קללה שהופכת אנשים לחמדנים, רשלנים ולמשהו שהם לא חלמו שיהפכו להיות. ולמרות זאת הם נופלים לתוך החור השחור הזה.
"קח." ריפ מעביר לי ג'וינט. שערו הבלונדיני הדהוי נופל על עיניו. הנשים משתגעות עליו כי יש לו אישיות נינוחה של גולש, אבל אם הן היו יודעות שהוא קטלני כמו כולנו, הן כנראה היו בורחות. ואולי לא. נשים הן טיפשות כשמדובר בלהשיג דיסייפל. אף אחד מאיתנו לא נחמד, זה בטוח.
בחרנו בקפידה את החברים במועדון, וזו הסיבה שאנחנו שולטים בחוף המערבי. אנחנו מועדון האופנועים הכי מסוכן... כי בשורה התחתונה, כוח הוא מה שקובע בעולם שלנו.
במיוחד בעולם שלי.
לכל האחים יש מה להפסיד. לי לא. זה נותן לי את החוזק שהמועדון צריך. אני סגן הנשיא ואני נהנה מכל רגע. חוץ מאשר היום, כשאני צריך להתעסק עם הפוסיקאט. נכון, זה הכרחי, אבל זה לא אומר שאני מרוצה מזה. פאקינג אדג' ודולי.
"תודה, אחי." אני מדליק את הג'וינט ומשתדל להתעלם מהמוזיקה האיומה שמתפוצצת ברמקולים.
אני שואף, וריפ רוכן לעברי.
"זה פליין ג'יין. אני חושב שזה בדיוק מה שאתה צריך היום." הוא מחייך.
אני נוהם, מחזיק את הקסם בתוכי ומרגיש שהוא שורף לי בגרון ובוושט. הוא מניד בראשו הזהוב וצוחק עליי.
"תירגע, אקסל. בעוד שתי דקות תהיה מאושר." הוא צוחק ומטה את הראש לאחור כדי לקרוץ לכיוון פורשה.
אני מתנשף וצועק לחלל החדר, "איזה יום מחורבן! אנחנו מתחילים?"
"כן, אקסל. אני בודקת רק עוד דבר אחד." קריסטל רוכנת אליי, ואני נושף את שאריות העשן היישר בפניה וגורם לה לגלגל את העיניים ולנופף בלוח הכתיבה שאני כבר מתחיל לשנוא.
"אני מתרגש." ריפ מחייך, משלב את זרועותיו ונשען לאחור בכיסאו.
אני מביט בו וצוחק כי הוא אכן נראה נרגש. הוא שולח אליי מבט ומסמן בראשו לעבר הג'וינט.
"תמשיך לעשן, סמוך עליי."
אני לוקח עוד שכטה, ותודה לאל, זה אושר מתוק. אני אוהב להיות מסטול. אני משעין את ראשי לאחור, מטה אותו ימינה ורואה את קריסטל ודסטיני שקועות בשיחה.
"מה העיכוב?"
קריסטל מרימה את היד ומציגה את הציפורניים הארוכות והמחודדות שלה. "חלק מהבנות מתחמקות ממסירת הפרטים שלהן," היא אומרת בנימת האשמה.
"את מי זה מעניין? תטפלי בזה אחר כך. בואי נתחיל." אני מסמן לעבר הבמה הריקה.
"בסדר," היא נוהמת בכעס. "מק, אתה מוכן?" היא צועקת אליו ומביטה בלוח שלה כאילו אנחנו עורכים אודישנים להצגה בברודווי.
"אני מוכן מזמן, כלבה," הוא רוטן בקול רם לתוך המיקרופון. היא מניפה את שערה האדום הצבוע וזוקפת לעברו אצבע משולשת.
"ברור שאני המקצוענית היחידה פה," היא מסננת ושולחת אל מק ואליי מבטים קטלניים.
"ג'ול, תורך." בלונדינית ממוצעת קומה ממהרת אל הבמה ונעמדת ליד העמוד.
"סוף־סוף." אני מצית את הג'וינט שוב ומתפלל שזה יעזור לי לשרוד את השעתיים הקרובות. פאק, בעצם אני צריך לשרוד את השבועיים הקרובים.
שיר אחרי שיר, רגליים וישבנים מסתחררים סביב העמוד. ציצים וישבנים מתערבבים זה בזה. קריסטל רוכנת לעברי ואני מחייך כי אני עדיין מסטול ואנחנו כבר בטח מתקרבים לסוף.
"טוב, זו האחרונה והיא בספק. הפרטים שלה לא נכונים."
אני מהנהן כי לא אכפת לי. "שיהיה, בואי נגמור עם זה."
הא מגלגלת עיניים שוב ומנופפת בידה לדי־ג'יי.
מה שמתחיל להישמע מהרמקולים ולחדור לי לאוזניים הוא שום דבר לעומת המחזה שמולי.
"מה לעזאזל?"
קריסטל מתכוונת לקום, אבל אני אוחז בידה ומושך אותה בחזרה לישיבה. אין לי מושג למה. או שבעצם אולי יש לי, כי על הבמה עומדת בחורה... אישה שגוזלת ממני את היכולת לדבר. ואולי אפילו לחשוב בצלילות.
אני פונה לריפ כדי להתלונן שנתן לי לעשן גראס מחורבן. "אני בהזיות, מניאק."
הוא אפילו לא מסתכל עליי. המניאק מזדקף בכיסאו כאילו הוא מהופנט.
"מה נסגר איתך, גבר?" אני אומר.
היא עומדת במרכז הבמה, לבושה רק בחולצה שחורה הדוקה שנגמרת מתחת לשדיים הקטנים שלה וחושפת בטן שטוחה ושרירית, ומתחתיה יש אולי מכנסוני ריקוד? אני לא בטוח כי הם בקושי מכסים לה את התחת. שיער הבלונד פלטינה שלה אסוף בפקעת הדוקה אשר חושפת את צווארה הארוך ואת גופה הדקיק.
"אלוהים, היא לובשת חותלות?" אני רוטן לחלל האוויר.
"לגמרי," ריפ מהנהן ועדיין לא מביט בי. "ונעלי בלט, נעלי פוינט."
"כאילו זה אומר לי משהו."
בא לי להכניס לו אגרוף. לפחות זה ימנע ממנו לנעוץ בה עיניים. להיט האייטיז המפורסם Maniac בוקע מהרמקולים. אני אפילו לא בטוח שהיא אמיתית... אבל היא רוקדת אז היא חייבת להיות אמיתית.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
