בואי ננסה בגוף שני. תתרחקי קצת מהסיפור שלך. עכשיו שבי ותכתבי אותו.
אין לך ברירה, מרק השדים שבך מבעבע, את חייבת להרים את המכסה הרועד.
מתי התחיל הכול? מתי הגוף שלך הבין שהוא צריך לשמור עלייך, לדבר במקומך?
היית פעוטה חייכנית. לא הכבדת על הסביבה. אפילו מהחיתולים נגמלת בגיל שנה. כך סיפרו לך בגאווה והוסיפו — "את רצית."
במקביל התחילו דלקות הגרון. כל הילדוּת סבלת מהן. גדלת על הסיפורים איך כל דלקת כזו התחילה "דווקא" כשאבא יצא למילואים, או לכנס בחו"ל. או בכל זמן אחר שלא התאים. כל דלקת כזו כללה חום גבוה שנמשך עשרה ימים לפחות.
בכיתה ו' הדברים הסתבכו. הילדה הטובה שקיבלה תעודות מצוינות ומחמאות מהמורים וההורים הכבידה עלייך בחברת הילדים. אמנם לא היית דחויה, שיחקת גומי וקלאס בהפסקות עם מירה, מלכה ויעל, בשעות אחרי הצהריים נפגשת לפעמים עם ילדות מהכיתה או שיחקת למטה עם ילדי השכונה, אבל מחוך הנימוס וההיסוס לא אִפשר לך להתנהג בקלילות הראויה למועדון המקובלות שאליו נשאת עיניים. אחרי חנוכה אבא שלך חזר מהשתלמות ארוכה בארצות הברית והביא לך קלמר מג'ינס עם כיסים ורקמה של כוכבים נוצצים, עט מחליף צבעים, סט של מחקים ריחניים ותיק גב עם הדפס של סנופי — חפצים שהקפיצו לכמה ימים את המעמד החברתי שלך. בהפסקה הגדולה הלכת לברזייה אחרי מלכת הכיתה וסגניותיה, הן דיברו על גיורא מכיתה ז':
"ראית איך הוא הלך עם החולצה הפתוחה, כאילו הוא ג'ון טרבולטה?"
"הוא חתיך הורס. אשכרה דני זוקו, נכון, שרית?"
הנהנת בלחיים סמוקות. לא גילית להן שאין לך מושג מה זה אשכרה ומי זה דני זוקו.
כשהן קראו לוויקטור קוקסינל וחיקו את הקול הצפצפני שלו הצטרפת לצחוק שלהן, אפילו שלא הבנת מה זה. הרגשת שזו לא מילה שכדאי לך לשאול את המבוגרים.
בבית התאמצת להישאר ילדה טובה. לא פעם הזהויות התבלבלו ביניהן. צעקת על אחיך: "די כבר, יא דביל, אני לא פראיירית שלך," או "עוף ממני! אתה אשכרה מעצבן.״
ומיד ננזפת: "ילדות טובות לא צועקות ובטח לא מקללות. כן, דביל זו קללה. בטח כשאת בת. לא, זה לא אותו דבר. הוא בן."
פעם אחר פעם בלעת את הדמעות, כי "ילדות טובות לא בוכות בלי סיבה טובה". יצרת גבישי מלח גס בגרונך. אולי ככה זה התחיל? ביטויי כעס שהיציאה נאסרה עליהם תססו בתוכך. את שתקת. הגוף דיבר.
בתיכון גילית את התיאטרון. הלימודים התחילו כחוג העשרה והמשיכו למגמה. לדמויות שגילמת מותר היה לקלל, לצחוק, לבכות, לצעוק.
מלבד תלמה ילין הייתם מגמת התיאטרון היחידה בארץ. היית חלק מהחבורה הנבחרת של התיכון. צפיתם יחד בהצגות בתיאטראות שונים, נסעתם אפילו לפסטיבל עכו. לקראת שבוע ההפקות לבגרות נשארתם בבית הספר אחרי שעות הלימודים, חזרתם שוב ושוב על המונולוגים והדיאלוגים שלכם. החזרות המשיכו לפעמים בשבתות בביתה של זהבה, המורה לתיאטרון. הגיע ערב הבכורה. המונולוג שלך פתח את המופע. רגע לפני שעלית, הצצת מאחורי הקלעים. האולם היה גדוש בבני המשפחות, חברים, נציגי עירייה ואפילו עיתונאים שהגיעו לסקר את המופע.
הפה שלך התייבש. הטקסטים נעלמו לך מהראש. היית בטוחה שתכף יגלו את האמת — את לא שחקנית, את סתם מתחזה שלא שייכת.
כמו שזהבה הבטיחה לך, ברגע שבו נפתח המסך, האורות באולם כבו והזרקור הופנה לעברך, כל הטקסטים חזרו. הקול שלך נשמע חזק וברור. המילים קלחו מתוכך. לא היית שרית. היית שורדת השואה שעליה כתבה נולה צ'לטון, בהמשך הערב היית שפרה מ"ליל העשרים" של יהושע סובול.
מחיאות הכפיים ותשואות הקהל עטפו אותך ונשאו אותך מעלה. רצית שהערב יימשך עוד ועוד. כשהשתחררת מהצבא, מילאת את הטפסים ושילמת דמי רישום ללימודי משחק ב"בית צבי". כשהגיע תאריך האודישנים קיבלת רגליים קרות. "אלה לא חיים שמתאימים לחיי משפחה," הסברת למעטים שאותם שיתפת בחלום שלך. את הפחד האמיתי שמרת לעצמך.
נרשמת ללימודי החינוך לגיל הרך בסמינר הקיבוצים. השנים הראשונות היו טובות. חינכת ב"גולדה", בית ספר ניסויי חדשני. היצירתיות שלך קיבלה מקום רב. הביטוי העצמי שלך התאפשר וזכה לעידוד מהמנהלת ומהפיקוח.
מאוחר יותר לימדת בבתי ספר רגילים. מבחני המיצ"ב נכנסו למערכת ועד מהרה הפכו למטרה קדושה. על מזבח הציונים הוקרב החינוך. הטבלאות דרסו את החשיבה האישית. הקול שלך נאלם. שוב הגוף שלך נאלץ לדבר במקומך.
כשלא ידעת לשמור על עצמך, הוא התגייס.
עליו חוקי הנימוס לא חלו. כשלא הקשבת לו, הוא צעק, צרח ובסוף הוא תקף אותך. כעסת עליו, נלחמת בו. כמו ילד קטן שמעדיף תשומת לב מכל סוג שהוא על התעלמות, הוא המשיך.
כשהוא קרס לגמרי והסתכלת למוות בעיניים, התחיל משהו אחר.
***
כל השנים התעלמת מאותות המצוקה של הגוף. לא היה לך זמן אליו. היית אמא לתאומים, עבדת כמורה ומדריכת מורות במשרה מלאה. שכחת לאכול לא פעם. החלפת שעות שינה בקפה חזק. בימים שבהם היית תורנית לא יכולת לגשת לשירותים במשך שש שעות. לכן מיעטת לשתות, וכך הצלחת להתעלם בכל תורנות גם מהצימאון וגם משלפוחית השתן.
ככל שחלפו השנים העמיקו הפערים בין העקרונות החינוכיים שלך ובין מה שהתאפשר לך ליישם. כמחנכת רצית לחצוץ בין הילדים לעוולות המערכת, כמדריכה נמחצת בין החידושים שאגף ההדרכה ביקש להטמיע ובין התנגדות המנהלת. נלחמת בטחנות רוח. בתגובה לפרויקט למידה שערכת עם תלמידייך, זומנת לשיחת נזיפה. פעמיים ניסית להסביר את שיקול הדעת שלך. בכל אחת מהן נענית במשפט: "יש המסבירים ויש המצליחים," אליו נלווה נפנוף מבטל משל היית זבוב טורדני. שתקת. לא אמרת שהתלמידים שלך דווקא כן מצליחים גם בכל המדדים האובייקטיביים. לא הזכרת שצילמו אותך עבור מט״ח (מרכז לטכנולוגיה חינוכית) לסרט הדרכה בנושא דרכים חדשניות לעידוד קריאה. לא היה טעם לומר שום דבר. באופן רשמי זומנת לשיחה. למעשה היה זה מונולוג בריוני. למחרת איבדת את קולך למשך שבועיים. רופא אף אוזן גרון לא הבין מה הבעיה.
בסופה של אותה שנה יצאת לשנת חופשה. דווקא אז הגוף שלך השתולל בהתקף זעם מתמשך. הכול כאב לך. הראש קיבל יחס מיוחד עם מיגרנות שנמשכו לעיתים שבוע. היית מותשת, אבל לא הצלחת לישון. הלילות היו לבנים. הימים היו מסויטי כאב.
רופאת המשפחה שלחה אותך לראומטולוג בחשד לפיברומיאלגיה.
"בואי נבדוק אותך. תעמדי כאן עם הגב אליי," אמר אחרי ששמע את התלונות שלך. הוא התחיל לגעת בכל מיני נקודות בגוף. בנקודה השלישית הפתעת את עצמך בצעקה חדה. הכאב החריף שהתלקח ביטל את כל מנגנוני האיפוק.
"מה אתה עושה? אני אבהיל את כל מי שבחדר ההמתנה," ניסית לחפות בהומור על המבוכה שלך. בנקודות הבאות כבר נשכת שפתיים והדמעות הבליחו. "או־קיי, עכשיו עם הפנים אליי. אני רוצה להראות לך משהו." הוא הראה לך שהנגיעה שלו ממש חלשה, לא קרובה אפילו ללחיצות שהרגשת. "את רואה איך אני נוגע כאן? כואב?"
"ממש לא."
"וכאן?" הוא רק הניח את היד שלו בנקודה החדשה. בדיוק כמו בקודמת.
"איי!" הגבת ליריית הכאב. הוא חזר על ההדגמה בשתי נקודות אחרות. אחרי שסיים לבדוק נקודות נוספות בחזית הגוף התיישבת ליד שוקי. הרופא הקליד, את הסדרת נשימה, שוקי ליטף לך את היד. חיכיתם למוצא פיו, שהגיע כעבור שניות אחדות.
"אני מצטער שהכאבתי לך, אבל זה חלק חשוב בבדיקה. יש שמונה־עשרה נקודות טריגר בגוף. אצל מי שסובל מפיברומיאלגיה לפחות אחת־עשרה מתוכן מגיבות בכאב למגע קל. אצלך כולן הגיבו כך. אין לי ספק — מה שיש לך זו פיברומיאלגיה קשה."
"פיברו מה?"
"פיברומיאלגיה. בעברית קוראים לזה דאבת השרירים."
"השרירים שלי באמת דואבים, אבל גם המפרקים. וכמו שסיפרתי לך קודם..."
"כל מה שתיארת לי נובע מהתסמונת הזו," קטע אותך הרופא. "גם המיגרנות, העייפות, בעיות השינה."
"איך מטפלים בזה?"
"זה כרוני. אין לזה ריפוי. זה לא יסכן לך את החיים, זה לא יקצר לך את החיים, רק ימרר לך אותם." אחרי משפט העידוד האמפתי הזה כבר לא רצית לשאול אותו כלום. בניגוד אלייך, שוקי בחר להמשיך לשאול. "ממה זה נובע?"
"בדרך כלל זה בעקבות טראומה גופנית, למשל תאונת דרכים, או בעקבות סטרס נפשי מתמשך." הבכי הקולני שבו פרצת הפתיע את הרופא. התייפחת, משכת באפך. קיבלת כוס מים וטישו.
"אבל מה קרה פתאום?" לא הצלחת להירגע ולענות לרופא.
"אני חושב שזה בגלל מה שאמרת על סטרס נפשי. זה בדיוק מה שהיא חווה בשנים האחרונות בבית הספר."
"רגע, את מורה?" הנהנת.
"אני בדיוק מסכם מחקר שערכתי. גיליתי שאחוז המורות שסובלות מפיברומיאלגיה גדול בהרבה מאחוז הסובלים ממנה באוכלוסייה הכללית."
גם ידו של שוקי שטיילה הלוך ושוב על הגב שלך לא הרגיעה את ההתייפחות.
כמה פעמים בשנים האחרונות הרגשת שהמקצוע הזה חונק אותך. רצית לברוח משדה הקרב. ביאטריס, חברתך מימי "גולדה" שבו פרחתן שתיכן, כבר מזמן עברה לבית הספר לאומנויות בתל אביב, הקימה מקהלות ויזמה פרויקטים מרגשים. כשנפגשתן לפני שנה, אמרה לך: "מותק, אל תיפגעי, אבל את נראית כבויה. תעזבי את העבודה הזו."
"הלוואי שיכולתי. אנחנו לא יכולים לחיות ממשכורת אחת בלי לפגוע באיכות החיים של הילדים, ולזה אני לא מוכנה." כשאמרה לך שאת יכולה להשתכר מדברים אחרים, ענית: "מורה זה כל מה שאני. מורה ואמא."
***
ועדה רפואית של משרד הבריאות קבעה, ומשרד החינוך אישר לך פרישה על רקע רפואי.
מצד אחד הרגשת כאסירה שהשתחררה מהכלא ומצד שני נכנסת לכלא חדש בשם פיברו.
עברת פתאום להיות אזרחית ב"ממלכת החולים" כפי שסוזן סונטג כתבה בספרה ״המחלה כמאטפורה"
כמו שהרופא "הבטיח", הפיברו אכן מירר לך את החיים. הגוף התייסר ונאנק. מלחציים ענקיים נדדו מהידיים אל הרגליים ודחסו אותן בעוצמה. בכל צעד הרגשת שאת דורכת יחפה על סבכת מתכת. הצוואר שלך היה מאובן. לפעמים אפילו מגע הבגדים הכאיב לך. המיגרנות היו בלתי נסבלות, במשך שעות ויותר לא הצלחת לתפקד. לא יכולת להתחייב לשום פעילות מחוץ לבית. גם פגישות חברתיות ומשפחתיות נאלצת לבטל לא פעם ברגע האחרון.
אף פעם לא ידעת מתי יגיעו הכאבים. בבקרים המעטים שקמת בלעדיהם, הם הגיחו בצהריים והכישו במפתיע. בעסקת חבילה עם הכאבים הגיעו הפרעות השינה. התקשית להירדם גם אחרי הכבש השש מאות, לילות לבנים היו שגרתיים. בלילות אחרים דמתה השינה שלך למעלית שבת העוצרת בכל קומה. היית מותשת. אפילו את לא זיהית את עצמך, האנרגיות שזיכו אותך בעבר בכינוי "גברת פלפלת" נשדדו ממך.
שוב ושוב הגוף אכזב אותך ונאלצת לבטל תוכניות ברגע האחרון. לא יכולת לסמוך עליו.
"אני עוד אראה לפיברו מה זה. אני ארקוד עם כאבים", כתבת בפייסבוק כמה חודשים אחרי האבחנה, לראשונה יצאת מארון התרופות. עד אז רק בני המשפחה הקרובה מאוד הכירו את תעודת הזהות החדשה שלך.
כמו רוקי בלבואה עלית שוב ושוב אל הזירה. קהל הצופים בקרב — משפחתך, חברותייך וכל העוקבים שלך ברשת, הריע לך כשהצלחת לחבוט בו מכה קשה.
כשנחַתְּ על הקרשים באפיסת כוחות, הם עצרו את נשימתם. עם כל ניסיון קימה שלך, הקהל עודד: "קדימה, אלופה!"
עוד לא הבנת שכל ניצחון שלך על הפיברו הוא ניצחון פירוס. המחיר ששילמת בגופך היה גבוה מדי. אחרי כל "ניצחון" כזה אבדת.
עם הזמן הצלחת להתנהל בחוכמה עם הפיברו. כמו שהבטחת לעצמך, רקדת בין הכאבים. עוד לא ידעת שזו רק אחת התחנות במסע הזוגיות שלך עם הגוף.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
