פענוח מרהיב של החיים


אחד האתגרים המעניינים ביותר בקריאת האגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן, הוא הניסיון להדוף הצדה את סרט האנימציה של "דיסני" המבוסס על הסיפור "בת הים הקטנה". נסו לוותר על הדימויים המוכרים כל כך: אריאל, בת הים שנכספת אל היבשה ואל הנסיך יפה הבלורית שהצילה מטביעה, מושיטה יד אל הפתח העליון במערת האוצרות שלה; אורסולה, מכשפת הים הפתיינית, שואבת את קולה של אריאל אל קונכייה זוהרת, רק כדי להתל בה לאחר מכן ולסכל את התאהבותו של הנסיך בבת הים; קרב הענקים בין טריטון, אביה של אריאל, לאורסולה שמוביל אל הסוף הטוב והחתונה שנחתמת בנשיקה. עלינו לוותר על הדימויים הללו משום שהם אינם מופיעים בסיפור המקורי; אך מאחר שאלו מקובעים עמוק בגנום התרבותי שלנו, חסרונם מערער על המציאות כפי שהכרנו אותה, במיוחד נוכח סוף הסיפור: לא איחוד רומנטי מלבב אלא כליה של בת הים כקצף גלים והצטרפותה אל בנות האוויר כהטרמה נוצרית של הכאה על חטא. גם ביטויים כואבים נוספים, ברוטליים באכזריותם הנפשית או הממשית, נמחקו כשעובדו מהפנטזיה המלנכולית של אנדרסן - סאגה של כמיהה והקרבה, שבה הגיבורה מאבדת עוד ועוד מעצמה לאורך הסיפור - לפנטזיה האופטימית של דיסני, שכולה אומרת "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".


כדאי להיענות לאתגר הזה, משום שהוא מציב שני כוחות אדירים זה מול זה; יצירות של שני מספרי סיפורים כבירים, אנדרסן ודיסני, שהשפיעו עמוקות על התרבות המערבית, על תפיסת הילדוּת ועל האופן שבו סיפורים מעצבים את הווייתנו הרבה מעבר לתקופת ההיכרות המוקדמת שלנו עם העולם. לא רק סיפור "בת הים הקטנה" זכה לעיבוד מוכר; גם "הברווזון המכוער", "אצבעונית", "בגדי המלך החדשים" (שכאן תורגם מדנית בצורה מדויקת כקיסר), ועוד אגדות ומעשיות מרהיבות בעיצובן הלירי והפרוזאי גם יחד, היוו יסודות איתנים של מלאכת הסיפור, עיצבו ארכיטיפים עוצמתיים, והשפיעו על יוצרות ויוצרים רבים לאורך ההיסטוריה. בשונה מהאחים גרים, למשל, מרבית יצירתו של אנדרסן היא מקורית לגמרי ומתאפיינת בפולקלור ייחודי של דימויים חדים ובהירים, ונרטיבים המפלחים בבשר הנפש, כמו תחושת הסכין החותכת בכל פסיעה של בת הים הקטנה על פני האדמה.


ומהו הסיפור שאנדרסן מבקש לספר לנו? איך ניתן לקרוא אותו כיום, בעידן שבו סרטי "תור הזהב של דיסני" עברו בעצמם ביקורת פומבית סביב סוגיות מגדריות ותבניות חברתיות? אם אריאל היא כבר לא מודל לגיטימי לחיקוי, אם ההקרבה הרומנטית אינה מושא להערצה — כיצד נקרא אגדות שבהן אהובתו של חייל הבדיל נשרפת בשגגה יחד איתו בסוף המר של "חייל הבדיל האיתן"; ילדה ענייה מחממת את נפשה בדימויים אידיליים של תנאי קיום בסיסיים ומוצאת את מותה לבדה ברחוב, עת נפשה מתאחדת במרומים עם סבתה המתה, ב"מוכרת הגפרורים הקטנה"; ילדה קטנטונת נמסרת ונחטפת שוב ושוב לצורך נישואין כאנטי-גיבורה קלאסית ב"אצבעונית"; ואחות נאמנה סובלת ייסורי תופת באלם כפוי עבור האפשרות להציל את אחיה המכושפים ב"ברבורי הבר"? כיצד ניתן לתפוס את היצירות הללו מעבר לאיכותן הספרותית המובהקת: על עושר התיאורים הנוצצים — באכזריותם כמו ביופיים, על התנועה הטבעית ומעוררת ההשתאות בין הריאליזם הטמון בפנטזיה לפנטזיה הגלומה בריאליזם, ועל העולמות המומצאים שדמויות בלתי נשכחות מאכלסות אותם?


אנדרסן מאתגר אותנו אז, וגם היום, ודווקא בשל כך חשוב לקרוא אותו ולהקריא אותו. הוא דורש מאיתנו לוותר — בראש ובראשונה עבורנו ואז עבור הילדות והילדים — על שכבת ההגנה של הסטריליות המסמאת. כפי שניסחה העורכת והמסאית נועה מנהיים בספרה הרשת הספרותית, "יצירותיו מצליחות להיות מכושפות ופלאיות בלי לאבד את הממד הריאלי שלהן. כנותן היא אולי סוד קסמן הגדול ביותר, והסיבה שבגללה הן פונות היישר אל ליבם של גלאי השקר הגדולים — הילדים." כנות זו היא אכן המפתח לא רק לאפקט העז של הסיפורים אלא גם לייחוד שלהם — בין אם הם נקראו בתקופה שבה ספרות הילדים טרם התגבשה לכדי סוגה מובחנת ובין אם הם נקראים עתה, כשעל הספרות הזו משפיעים גורמים חיצוניים רבים. ניתן לקרוא את אנדרסן דרך פריזמות שונות: חברתיות, תיאולוגיות, אוטוביוגרפיות וז'אנריסטיות. הוא מגיש סאטירה עוקצנית לצד סיפור מוסר נוצרי, מסעות אודיסאיות לצד תמונות אינטימיות; הוא עוסק שוב ושוב בכמיהה ליופי אך גם מצביע על האיוולת ואף על הסכנה הטמונה בתפיסות יופי; הוא חומל על דמויותיו ויחד עם זאת מעמיד אותן במבחני אומץ עתירי מכאובים; הוא מתעתע במוסכמת הסוף הטוב שהתקבעה שנים לאחר שסיפוריו פורסמו — למשל, מוכרת הגפרורים אמנם מתה, אך אין זה בהכרח סוף רע כי האיחוד עם סבתה הוא הגשמת משאלתה לחום ונחמה — וחושף בתוך כך את האופן שבו אנו תופסים סיפורי חיים במציאות ובין דפי הספר.


ילדות וילדים, כמו מבוגרים, זקוקים לאמת בסיפורים. אנו נוטים לחשוש מהאמת שמא היא תנפץ את בועת התום הילדי; אך אין זה כך. האמת הסיפורית של אנדרסן משמשת קרקע יציבה להתבוננות ילדית על המציאות, לנגיעה בסכנה מתוך מקום בטוח. נטועים בה רגשות עזים של השתוקקות, אהבה, השתייכות ועצב. זהו עולם של הזרה אך גם של קרבה לנפש, ומעל לכול — ניסיון עיקש, מלהיב ומרגש לפענוח החיים כפי שהם, עתירי סתירות ואי-הבנות — מהלך שמתחיל בילדות ומלווה אותנו כל חיינו.


יותם שווימר


הברווזון המכוער
(1843)


כמה נעים וטוב היה בכפר: הקיץ היה בעיצומו. השעורה הזהיבה, שיבולת השועל הוריקה, החציר נאסף בערימות בשדות הירוקים שבהם החסידה שוטטה על רגליה האדומות הארוכות ודיברה מִצְרית — כי זאת השפה שלמדה מאִמה. סְביב השדות המעובדים וכרי המרעה השתרעו יערות גדולים, ובלב היערות היו אגמים עמוקים. כן, באמת נעים וטוב בכפר! אחוזה עתיקה עמדה שטופה באור השמש, מוקפת בחֲפיר עמוק, ובמדרון שבין חומותיה לשפת המים צמחו שתילי חוּמעה גדולים, גבוהים כל כך שילדים קטנים יכלו לעמוד זקופים תחת העלים הגדולים ביותר. גבעולי החומעה צמחו פרא, צפופים כמו יער עבות, וביניהם היה קן שבו ישבה ברווזה. היא דגרה על ביציה וחיכתה לברווזונים הקטנים שיבקעו מהן, אבל ההמתנה, שהתארכה והתארכה, החלה להיות לה לזרא, מה גם שרק לעיתים נדירות באו ברווזים אחרים לבקרה. הם העדיפו לשחות בתעלה סביב האחוזה בִּמקום לרוץ אליה, לשבת תחת עלה חומעה ולגַעגֵע איתה.


סוף-סוף בקעו הביצים בזו אחר זו: "ציף! ציף!" נשמע מתוכן ציוץ. כל החלמונים היו ליצורים חיים, וראשיהם הציצו מתוך הקליפה.


"גע! גע!" אמרה אמא ברווזה, והם געגעו אחריה כמיטב יכולתם והביטו לכל עֵבר מתחת לעלים הירוקים. והיא הניחה להם להביט כאוות נפשם, כי ירוק טוב לעיניים.


"כמה העולם גדול!" אמרו כל האפרוחים, כי עתה היה להם מרחב תנועה גדול בהרבה לעומת חלל הביצה הצר.


"אתם חושבים שזה העולם כולו?" אמרה אִמם. "העולם משתרע למרחקים, מעברו האחר של הגן עד לאדמותיו של הכומר! אבל שם מעולם לא הייתי! כולכם כבר כאן?" שאלה וקמה, "לא, לא כולם. הביצה הגדולה עוד לא בקעה. כמה זמן עוד אחכה, עוד מעט יימאס לי!" והיא שבה לדגור עליה.


"נו, מה נשמע?" אמרה ברווזה זקנה שבאה לבקר.


"ביצה אחת מתעכבת ומתעכבת!" אמרה הברווזה הדוגרת, "היא מסרבת לבקוע! אבל ראי את האחרים! מיָמַי לא ראיתי ברווזונים מתוקים כמותם. הם דומים כולם לאבא שלהם המנוול, שלא בא לבקר אותי!"


"תני לי לראות את הביצה שמסרבת לבקוע," אמרה הזקנה. "הקשיבי לי, זאת ביצה של תרנגול הודו מצוי! גם אותי רימו ככה פעם, והיו לי צרות צרורות עם האפרוחים האלה, כי הם פוחדים ממים, רק שתדעי! לא הצלחתי לשכנע אותם לרדת לאגם. געגעתי ונזפתי, אבל לשווא. תני לי לראות את הביצה מקרוב. כן, זאת ביצת תרנגול הודו! השאירי אותה במקומה, ולַמדי את ילדייך האחרים לשחות."


"אדגור עליה רק עוד קצת," אמרה הברווזה. "הרי דגרתי זמן רב כל כך, אני יכולה לדגור עליה עוד זמן-מה."


"כרצונך," אמרה הברווזה הזקנה, והלכה לדרכה.


סוף כל סוף בקעה הביצה הגדולה. "ציף! ציף!" אמר האפרוח, וצץ מתוכה. הוא היה גדול ומכוער. הברווזה הביטה בו: "הברווזון הזה גדול להחריד!" אמרה. "אף אחד מהאפרוחים האחרים לא נראה כך. הייתכן שהוא באמת אפרוח תרנגול הודו? ובכן, בקרוב נדע. אכריח אותו להיכנס למים, גם אם אצטרך לבעוט אותו פנימה בעצמי."


למחרת שרר מזג אוויר נהדר, והשמש זרחה על כל עלי החומעה הירוקים. אמא ברווזה ירדה עם כל משפחתה לשפת התעלה: הוֹפְּס! היא קפצה למים: "גע! גע!" אמרה, והאפרוחים צנחו פנימה והתיזו סביבם. הם אמנם שקעו, אבל עד מהרה עלו לפני המים בתנועות חינניות. רגליהם חתרו מאליהן, והם שחו כולם. אפילו הברווזון האפור המכוער שחה איתם.


"לא, זה לא תרנגול הודו," אמרה הברווזה. "ראו כמה יפה הוא מניע את רגליו, כמה יציבתו זקופה. הוא גוזלי שלי! ואם מביטים בו היטב, רואים שהוא בעצם נאה למדי. גע! גע! בואו איתי, ואני אוביל אתכם לעולם הגדול ואציג אתכם בפני יושבי לול הברווזים. אבל היצמדו אלי כדי שלא ידרכו עליכם, והישמרו מפני החתולים."


הם נכנסו ללול הברווזים. בִּפנים שרר רעש מחריד, כי שתי משפחות רבו על ראש של צלופח, אך לבסוף החתול חטף אותו לעצמו.


"אתם רואים, כך מתנהל העולם," אמרה אֵם הברווזונים, וליקקה את מקורה, כי גם היא חשקה בראשו של הצלופח. "קדימה, הולכים," אמרה, "הַראו לכולם שאתם יודעים לגעגע, וקודו קידה בפני הברווזה הזקנה! היא הכי מכובדת מכל הברווזים כאן, יש לה דם ספרדי, ולכן היא שמנה. ותִראו, סמרטוט אדום קשור לה על הרגל! זהו אות הצטיינות מהמעלה הראשונה, אף ברווז לא יקבל גבוה ממנו, ופירושו שאיש אינו רוצה להיפטר ממנה, ולכן על בעלי החיים ובני האדם לזהות אותה. קדימה, לגעגע! לא להצמיד רגליים! ברווזון מחונך עומד בפישוק רחב, כמו אבא ואמא. ככה! עכשיו קודו קידה ואִמרו: גע!"


וכך עשו; אבל הברווזים האחרים סביבם הביטו בהם ואמרו בקול רם למדי, "תראו, הנה באה עוד חבורה. ואנחנו גם ככה רבּים מדי. ופוּיה, איך שהברווזון הזה נראה! אותו אנחנו לא רוצים פה!" ובאותו רגע התעופף ברווז אחד ונשך אותו בצווארו.


"עזוב אותו!" אמרה האם, "הוא לא מזיק לאף אחד."


"כן, אבל הוא גדול מדי ושונה מדי," אמר הברווז שנשך, "ולכן צריך להענישו."


"יש לך ילדים יפים, אמא," אמרה הזקנה שסמרטוט מלופף על רגלה. "כולם יפים, חוץ מאחד, שלא יצא מוצלח. חבל שאת לא יכולה ליצור אותו מחדש."


"זה בלתי אפשרי, הוד חסדך," אמרה אמא ברווזה, "אמנם אינו יפה, אבל יש לו מזג טוב להפליא, והוא שׂוחה בחן כמו כל האחרים, הייתי אפילו אומרת שקצת יותר מהם. אני חושבת שהוא יגדל ויהיה יפה, או שעם הזמן יהיה קטן יותר. הוא שכב בתוך הבֵּיצה זמן רב מדי, לכן צורתו מעוותת." היא ניקרה אותו בעדינות בצווארו והחליקה את נוצותיו. "חוץ מזה הוא זכר," אמרה, "ולכן המראה לא חשוב כל כך. אני מאמינה שהוא יגדל להיות חזק וחסון, וכך יצליח בחיים."


"הברווזונים האחרים מקסימים," אמרה הזקנה, "תרגישו בבית. ואם תמצאו ראש צלופח, הביאו לי אותו."


והם באמת התחילו להרגיש בבית.


אבל הברווזים והתרנגולות נשכו ודחפו ושמו ללעג את הברווזון המסכן, שבקע אחרון מביצתו ונראה מכוער ביותר. "הוא גדול מדי," אמרו כולם, ותרנגול ההודו, שבא לעולם עם דורבָּנוֹת ולכן חשב שהוא קיסר, ניפח את עצמו כמו אוניית מִפרשׂים, הסתער על הברווזון בקרקור קולני, וסומק עז הציף את פניו. הברווזון המסכן לא ידע לאן ללכת או איפה לעמוד. הוא היה אומלל על היותו מכוער כל כך, עד שכל יושבי לול הברווזים בזו לו.


כך עבר עליו היום הראשון, ואחריו מצבו רק החמיר. כולם רדפו את הברווזון המסכן, אפילו אחיו ואחיותיו נהגו בו ברשעות, ותמיד אמרו, "הלוואי שהחתול יתפוס אותך, יצור מכוער שכמותך!" ואפילו אמו כבר אמרה, "לוּ רק היית רחוק מפה!" והברווזים נשכו אותו, והתרנגולות ניקרו בו במקוריהן, והנערה שהביאה מזון לעופות בעטה בו ברגלה.


*המשך העלילה זמין בספר המלא*