הקרבת קורבנות לאל ''מולך'' הוא פולחן אלילי עתיק המופיע במקרא בהקשר לקורבן אדם הכרוך למרבה הזוועה בהעברת ילדים באש.
הערפד הגדול, מלך העטלפים שוכני המערות, הוא עובד ה''מולך'' הנורא, אשר מבקש להמשיך במסורת חסרת הרחמים. הוא גם שנוא נפשם של שדי השאול שאת ארצם כבש.
אז מי שלא האמין עד היום בשדים - כדאי שיתחיל להאמין... כי הם נמצאים ממש מתחת רגלינו.
ומי שלא פחד מערפדים - כדאי לו שיזהר בטרם ייקחו אותו אליהם אל מעבה האדמה.
ומי שלא שמע על '' המולך'' - מוטב שאפילו לא יזכיר את שמו.
*
היה היו ימים... ימים ללא מחשבים ואפילו ללא טלוויזיות. טלפונים ביתיים היו למעטים בלבד, ועל טלפונים ניידים, אייפונים, אייפודים - איש עדיין לא חלם. אפילו מכשיר רדיו לא היה בכל בית. את המקרר ציננו בעזרת "בלוקים" של קרח שקנו ממוכר הקרח שעבר עם עגלתו ברחובות, את האוכל בישלו עדיין על להבת ה"פתילייה",1 את הבגדים כיבסו בהרתחה ב"פרימוס"2 ואחר כך קרצפו אותם בגיגית בידיים חשופות... מטוסים כמעט שלא נראו בשחקים ורק מכוניות מעטות נסעו בדרכים, ובכבישים התנהלו עגלות, רתומות לסוסים ופְּרָדים, שריח גלליהם נישא באוויר.
אבל היו באותם ימים שכונות והרבה ילדים. והילדים היו מלאי חיים, מלאי שמחה וחופשיים כציפורים.
1 כירה ניידת ששימשה לצורכי בישול בבתים בארץ בתקופה שלפני קום המדינה. פתילייה -
2 פרימוס - כירה ניידת ששימשה לבישול ולהרתחת כביסה מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20.
פרק א'
משני עברי מגרש חפור באדמה ורחב ידיים, זרוע רגבי אדמה ושיחים דוקרניים, נאספו שתי חבורות של ילדים שהיו חמושים מכף רגל ועד ראש כמו לוחמי ''נינגָ'ה'' לכל דבר ועניין. בידי רבים מהם היו מָגִנִים עשויים פח, שלא היו אלא מכסים של דוּדֵי כביסה, ואחרים אחזו בידיהם ''רוּגַטְקוֹת''3 ורובי עץ, ענפים גזומים שקיבלו צורה של כידונים וּרְמָחים, ועוד כלי מלחמה כיד הדמיון הטובה עליהם. חלק מהילדים נשאו בחגורותיהם חרבות עץ שאותן יצרו במו ידיהם, כפי שיצרו את שאר כלי מלחמתם. רובם חבשו כובעים עשויים קרטון, בד, או אף פח (מקופסאות שימורים גדולות), שאולתרו כך שיגנו על הראש והעיניים מפני חפצים מסוכנים שעלולים להיזרק לעברם. הם עמדו בקבוצות וביחידים מאחורי ערמות של גושי עפר שהוכנו שם מבעוד מועד, וכיסיהם נפוחים עד להתפוצץ בפרי האִִזְדָרֶכֵת העגול, הלא הם ''הבּוּבְּקָלָך'', אשר שימשו אותם כתחמושת חוקית ובלעדית עבור ''הרוגטקות'' ורובי העץ כי אבנים וחפצי מתכת למיניהם היו אסורים לשימוש על פי חוקי השכונות.
שני מחנות היו שם. שתי שכונות אשר ניצבו זו מול זו, כמו היו מתאגרפים משני עברי הזירה, הממתינים לצלצול הגונג. מן הצד הצפוני, על שולי רחוב הירדן ולאורך מדרכותיו, ניצבו ילדי שכונת הארזים, שהשתייכו כמובן לרחוב הארזים הבנוי לכל אורכו, שהיה רחוב צדדי לרחוב הירדן, שהוא בעצם הרחוב הראשי הארוך והרחב ביותר בשכונה, לאורכו בנויים היו בתי רעפים ופה ושם אף בתי קומות, וביניהם מגרשים ריקים ושדות קוצים, שאחד מהם היה מגרש המלחמות.
בראש החבורה של שכונת הארזים עמד באותם ימים ילד גבה קומה, רזה ובעל שיער זהוב ומתולתל, שענה לשם גבי. גבי אמנם גר ברחוב התאנה הסמוך אך ראה עצמו שייך לשכונת הארזים. הוא לא היה זז בלי סוכריית-מקל בין שיניו וללא חבורת ילדים קטנה אך נאמנה שהשתרכה תמיד מאחוריו וחיכתה בהכנעה למוצא פיו.
חבורה זו הייתה שחצנית למדי ולא אהודה ביותר, אך די היה בנוכחותה כדי להשפיע ולהשתלט על רוב ילדי השכונה.
מלבד חבורתו של גבי הייתה שם עוד קבוצה של ילדים וילדות מתושבי הרחוב, שהיו חברים בעיקר מבית הספר והתגבשו סביב ילד אחד גאוני ואהוב ששמו היה אפרים, והיוו גם הם חלק משכונת הארזים. לקבוצה זו השתייכו משה, תמר, אהוד ורותי.
מן העבר השני, מדרום, לאורך רחוב המגל, שהוא רחוב מקביל לרחוב הירדן, ניצבו ילדי שכונת החרמשים הסמוכה, שגרו ברחוב החרמש וברחובות הסמוכים לו. כמו יריביהם היו גם ילדי החרמשים חמושים למדי, אולם כלי נשקם היו מסוכנים יותר, חדים, נוקשים ומתוחכמים והם התפרסמו במיוחד בגלל אכזריותם וזעקת הקרב הנודעת שלהם. הם היו מאוחדים תחת מנהיגות אחת ששלטה בהם ביד רמה. את מנהיגם הבלתי מעורער, צבי, ואת סגניו הידועים לשמצה, מאיר ואריה, לא ניתן היה לראות באותה שעה בין חבורות הילדים.
וביניהם היה שדה הקרב. אותו מגרש מלא מכשולים שעליו נערכו מרבית המלחמות מאז פרצו אי-שם בעבר הרחוק. עתה שרוע היה המגרש הזה בעצלתיים, מחכה לבאות. יש לציין כי היו כללים למלחמה הזו והייתה חובה לקיימם. חוקים ברורים שעל פיהם קבעו מי המנצח בקרב. למרבה הפלא גם חבורת שכונת החרמשים, שבדרך כלל קשה היה לסמוך על יושרה, שמרה על הכללים, לפחות עד עתה.
ואלו היו החוקים: בכל קרב השתדלה כל קבוצה להתקדם כמה שיותר קרוב לעבר יריבתה, והנקודה הרחוקה ביותר אליה היא הגיעה, סומנה על ידה בתקיעת מקל. מקל צבוע ירוק של שכונת הארזים, ומקל צהוב של שכונת החרמשים. מטרת הקרב הייתה להגיע לדגלי השכונות שהיו תקועים משני צִדי שדה המערכה. שכונה שהצליחה להשתלט על דגל יריבתה ניצחה. במקרה והדגל לא נכבש, נקבע הניצחון על פי סימוני המקלות במגרש וכן לפי כמות השלל שנלקחה. מותר היה לרגום זה את זה ברגבי עפר, שקיות מלאות חול ומים וכל דבר אחר, בתנאי שזה לא יגרום לנזק של ממש. ניתן היה לירות ב''רוגטקות'' וברובי הגומיות רק ''בּוּבְּקָלָך'' או כל דבר דומה, ובלבד שאין הדבר גורם לפציעות אנושות או פגיעה בנפש חס ושלום. ואגב, היו מקרים שבהם רגמו זה את זה גם בפירות רקובים ואפילו בביצים סרוחות, וזה היה באמת מעורר בחילה אך חוקי לחלוטין.
השמש עלתה אט-אט אל רום השמים והזמן נמתח לאִִטו כמו גומי לעיסה, אך דבר לא זז. אף אחד לא הבין מה הסיבה לעיכוב. הילדים התחילו להזיע מתחת לכובעיהם המאולתרים. גם מגִִני הפח הגדולים החלו להתחמם ולצרוב בזרועות ובכפות הידיים.
"איפה אפרים?" קרע לפתע קולו של גבי את הדממה.
"קפץ למצרים!" נשמעה תשובה שגררה גלי צחוק בקרב הילדים. זה היה אהוד משכונת הארזים, ילד ממושקף שכיפה סרוגה מהודקת לראשו בסיכה.
אהוד היה הליצן של הכיתה ואהב להשיב תשובות מחוכמות שלא תמיד היו לעניין.
"אל תתחיל איתי עם הבדיחות שלך", התקרב אליו גבי באיום, ואהוד נרתע לאחור והצטרף לקבוצת הילדים שישבה על גל של אבנים. "ותמצאו את אפרים מהר!" הוסיף גבי בכעס ותקע לפיו את סוכריית-המקל שהחזיק בידו. הוא התרחק במהירות מהחבורה שעל גל האבנים, ומרחוק עוד הצליחו לשמוע אותו מסנן מבין שיניו: "בלי אפרים אני לא מתחיל את הקרב".
"באמת איפה אפרים?" שאלה רותי, ילדה בהירת שיער וקטנה, שתכשיט בצורת פרח תלתן בן ארבעה עלים היה תלוי בשרשרת על צווארה, סגולה למזל טוב. "לא מתאים לו לאחר ככה", הוסיפה בפליאה.
"זה משונה מאוד", ענה משה בדאגה ונגס נגיסה עסיסית בפיסת קנה הסוכר המתקתקה שבידו, "אולי קרה לו משהו...?"
משה, ילד מתולתל ושחור שיער, בנם של אליהו ושושנה בעלי חנות המכולת, קם על רגליו ועלה על גל האבנים כדי לצפות לעבר רחוב הארזים.
משה היה ילד אמיץ, שרירי וחזק, שראוי היה להיות מנהיג השכונה לא פחות מגבי. "אין זכר לאפרים", אמר, ירד מגל האבנים והתיישב ליד אהוד ורותי. כולם ידעו על מה ולמה גבי השחצן מחכה לאפרים, הילד המנומש, הצנוע והשקט, שנראה מעט מרושל ופרוע שיער, כאילו מעולם לא עבר בו מסרק, ואשר אף פעם לא ניסה להרשים, אבל היה אמיץ ללא חת ומוכן לעזור תמיד. ובנוסף, הוא היה גם גאון, ומוכשר מאין כמוהו, וכשהתעוררו בעיות, והעניינים הסתבכו, הוא תמיד מצא פתרון גם כשהמצב היה קשה ביותר. על כן לא רצה גבי להכריז מלחמה בלעדיו.
הזמן המשיך לזחול בעצלתיים ודבר לא קורה. הילדים החלו לאבד את שלוותם. גבי הופיע בריצה: "נו, הוא הגיע?" נהם בעצבנות ונראה כי גם סבלנותו פקעה.
"עוד לא", ענו משה, אהוד ורותי במקהלה, והפנו שוב מבטי ייאוש ודאגה לעבר הרחוב שממנו אמור היה אפרים להגיע.
"לא צריך", צרח גבי והטיח את סוכריית המקל שהייתה בפיו לעבר גל האבנים שעליו ישבו הילדים ונראה כאילו כיוון אותה לעבר משה, דבר שלא הפתיע לנוכח היריבות ששררה ביניהם מזה זמן רב.
באותו רגע ממש השתרר שקט פתאומי מעברו השני של המגרש. כולם הפנו מבטים לעבר רחוב המגל, והנה מבין חבורות הילדים שהצטופפו שם כמו נמלים רוחשות, יצאו כמה ילדים מגודלים ופינו דרך לנער גבוה, בעל רעמת שיער שחורה ומתנשאת שגרמה לו שיראה גבוה עוד יותר. זה היה צבי.
הוא עלה לאִטו על תלולית עפר, וכשניצב עליה הרים את שתי זרועותיו. גם ממרחק נראה בבירור כי דבר-מה מנצנץ בכפות ידיו, דבר-מה שלא ניתן היה לברר את טיבו ואשר החזיר את קרני השמש בגוונים ובצבעים מרהיבים. וזה היה האות.
לאורך רחובות המגל והחרמש נשמעה לפתע הקריאה הקצובה והמהדהדת, שעברה מקצה הרחוב ועד קצהו, והטילה פחד ופיק ברכיים בקרב הילדים שצפו מן העבר השני: "מלחמה! בלי רחמים! השדים הצהובים!"
קבוצות של ילדים החלו לרדת בריצה מרחוב המגל ונכנסו לתוך המגרש החפור באדמה תוך כדי הפרחת אבק רב, דרדור אבנים וצריחות אימים. ילדי הארזים תפסו עמדות והחלו ליידות גושי אדמה שהתנפצו לרגלי התוקפים והאטו את מרוצתם. כשהגיעו ילדי החרמשים למחצית המגרש ופגיעות הגושים נעשו מדויקות יותר, נעצרה המתקפה והילדים משני הצדדים החלו לרגום זה את זה מכול הבא ליד. אך החרמשים, אף על פי שתקפו, נמצאו במצב נחות וגם היו חשופים יותר לעומת ילדי הארזים, שניצבו בעמדות גבוהות בשולי המגרש, מוגנים מאחורי ערמות העפר וחומות הבלוקים אותם הביאו מבית החרושת ללבנים הסמוך. על כן מיהרו ילדי החרמשים לתקוע את מקל הסימון הצהוב כדי לציין את המרחק שאליו הגיעו, והחלו לסגת בעוד גושי האדמה ממשיכים להתנפץ על ראשיהם.
"קדימה!" נשמע קולו של גבי בחדוות ניצחון, "עם הרוגטקות!"
קבוצות-קבוצות גלשה חבורת ארזים אל תוך המגרש והמטירה ברד של ''בּוּבּקָלָך'' על הפולשים, כשמעל כולם בולטת דמותו של משה שהסתער בראש, יורה ''ברוגטקה'' שלו לכל עבר בזריזות בלתי רגילה ובדיוק מדהים. ילדי החרמשים הנסוגים פתחו בריצה, ועד מהרה הפכה הנסיגה למנוסה שלא נעצרה עד שהגיעו לקצה המגרש וחזרו לשכונתם, מנערים מעצמם את שאריות העפר ומרוצים שעצמותיהם נשארו שלמות פחות או יותר.
אך שמחתם לא ארכה זמן רב כי מיד הסתערו עליהם הסגנים המגודלים של צבי והחזירו אותם בדחיפוֹת ובמכות להסתתר מאחורי תילי העפר שנערמו בשולי המגרש.
"אל תעיזו לזוז מפה!" איימו עליהם באגרופים.
ילדי הארזים התארגנו עתה במרכז המגרש, יצרו כמה שורות של אוחזי מָגִנִים והחלו להתקדם בצעד קצוב, כמו שתרגל אותם משה, הלוך והתקדם לעבר רחוב המגל, שלאורכו התבצרו ילדי רחוב החרמש. למרבה הפלא הם לא נתקלו בשום התנגדות גם לאחר שעברו את מחצית המגרש והגיעו כמעט עד לקצהו. על כן הם עצרו במקומם, מיהרו לתקוע את מקל הסימון הירוק שלהם, ביודעם שלפחות עד כאן ידם על העליונה, וחיכו לפקודת ההסתערות.
שליח של גבי הגיע בריצה, והחל לצווח כאילו יצא מדעתו: "לְמה אתם מחכים? תִפסו את הדגל!"
"השקט הזה לא מוצא חן בעיני", ענה משה, שהיה למעשה המפקד בשדה הקרב.
'' אני חושב שהם מכינים לנו מלכודת...''
"תפסיק לבלבל את המוח", צרח השליח נחנק כמעט מכעס, "גבי רותח שנעצרתם ולא לקחתם את הדגל. הוא היה צריך להיות כבר ברשותכם!"
משה הסתכל בדאגה אל עבר ערמות העפר שלפניו שהסתירו כליל כל מה שנמצא מאחוריהם. הוא הבין שמשהו אינו כשורה, אך לא הייתה לו ברירה - גבי הוא זה שקובע, הוא המנהיג. "קדימה לדגל!" צעק וזינק בראש, והילדים הסתערו אחריו בריצה, דבר שגרם לשורותיהם המלוכדות להתפרק לגמרי.
משה עלה ראשון מתוך המגרש לכביש רחוב המגל ומשם עוד הספיק לראות ממול את צבי עומד על תלולית העפר ללא נוע. עתה ראה כי הדברים שנצנצו בידיו של צבי לא היו אלא אבנים שקופות, אחת בצבע תכלת והשנייה אדמדמה, שהחזירו את קרני השמש בשלל צבעי הקשת. ''קריסטלים!'' חלפה המחשבה במוחו, אך לפני שהספיק לברר לעצמו מה פשר הדבר הניף צבי את שתי האבנים, ואז החל גיהינום של ממש. מאחורי ערמות העפר התרוממו עשרות ילדי החרמשים בצעקות אימים, ומטח אדיר של גושי עפר ירד על שורות ילדי ארזים המסתערים, שהיו מופתעים כל כך שלא הספיקו להגן על עצמם מפני ה"ברד" שנפל עליהם פתאום בצהרי היום.
לפתע חלף צל ממעל. משהו שהסתיר את עין השמש, שחור ורחב ממדים. אף אחד לא שם לב לכך כי כולם טרודים היו בשדה הקרב המתלהם. אך משה חד החושים הבחין בו והרים עיניו למעלה ועוד הספיק לראות את מה שדמה לעוף דורס או עטלף ענק ממדים חולף ביעף בכנפיים פרושות לרווחה ממש מעל למגרש, מעל לילדים המתכתשים. טפריו שלוחים לפנים כאילו מנסה לחטוף ולשאת עמו את אחד מלוחמי ה''נינג'ה'' המתכתשים תחתיו, וכהרף עין נעלם בין גגות הבתים. פרץ רוח אדיר חלף באוויר ומשה נהדף לאחור לתוך המגרש, הרחק מהדגל אותו רצה לקחת.
מטח גושי העפר, שהיה מעורב עתה למרבה האימה גם באבני חצץ חדות, הלך וגבר, ובגלל המרחק הקצר בין שני המחנות יכלו ילדי החרמשים להשליך גם גושי אדמה כבדים ביותר, שהעיפו את הכובעים מעל ראשי ילדי הארזים וגם את המגנים שבידיהם. כעת היו ילדי הארזים נחותים במערכה לעומת יריביהם המבוצרים במעלה הרחוב, ולא עבר זמן רב והם נאלצו לסגת לאחור.
הראשון שילדי הארזים נתקלו בו כאשר שבו מן המערכה היה גבי. הוא הסתובב עתה עם חבורתו והכריז באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע כי שכונת הארזים היא שניצחה, בראשותו כמובן, ואלמלא פחדנותו של משה היו לוקחים גם את הדגל. משה עשה עצמו כלא שומע ולא השיב להתגרות הזו. הוא היה עדיין המום ממראה העטלף הענק שראה קודם לכן חולף מעל לראשו, אך החליט לדחוק לפי שעה את הדבר ממחשבותיו. מה שעניין אותו עכשיו זה למצוא את אהוד ורותי ולראות איך הם עברו את היום הקשה הזה ואם לא נפגעו. עד מהרה הוא מצא את אהוד יושב על גל האבנים, ודומה שלא עזב אותו כלל. כשניגש אליו, נעמד אהוד והתחיל חוצב לגעור במשה הנדהם:
"אמרתי לכם כבר אלף פעמים שבלי ''אצטרובלים'' לא תנצחו".
"איזה אצטרובלים על ראשך?" איבד משה את סבלנותו והפסיק את הטענות בעודן באיבן.
"כאלו שצומחים על עצי האורן. אפשר לחשוב שאתה לא יודע. כבר הסברתי לכם שהאצטרובל מביא מזל", ענה אהוד.
"אז מה אתה רוצה שנעשה איתם?" שאל משה בכעס. לא די שנראה כי אהוד בסופו של דבר לא השתתף במלחמה, הוא גם נותן עצות ומבלבל את המוח.
"הייתם צריכים לזרוק אותם עליהם ואז הניצחון היה מובטח. זה בדוק. אבל אתם לא מאמינים לי", ענה אהוד, מיישר את הכיפה שנטתה על צידה, וקשה היה להחליט אם דבריו רציניים או שרק רצה לשנות נושא כדי להשכיח את העובדה שהשתמט מהמלחמה.
"על מה אתם מתווכחים?" נשמע לפתע קול של ילדה מאחוריהם. אהוד ומשה פנו לאחור בהפתעת מה, אך הם הכירו את הקול. זו הייתה תמר, ילדה דקת גזרה ונאה למדי, בעלת שיער שחור ומתולתל מעט, שכולם העריכו אותה בגלל העובדה שגם היא, כמו אפרים, הייתה אחת כזאת שמצטיינת כמעט בכל דבר: גם בלימודים, גם בספורט וגם בכל הפעילויות החברתיות. בעבר היא גרה בשכונה, אך לפני כשנה עברו הוריה דירה לקצה השני של רחוב הירדן, דבר שהרחיק אותה מעט מחבריה, אך זה לא מנע ממנה לבוא ולהיפגש איתם כמעט בכל יום.
"שמעתי שיש פה מלחמה אז באתי לעזור", הוסיפה, "אבל כנראה איחרתי".
"את לא הפסדת דבר", ענה אהוד ומיהר לרדת מגל האבנים, ואז הוסיף בחיוך, "כי ההצגה נגמרה וסופה היה מר ונמהר".
"תפסיק עם הבדיחות שלך!" התרגז משה, "בסופו של דבר אנחנו צברנו יותר נקודות, והניצחון שלנו. זהו!"
"בסדר", הרגיעה אותו תמר, "אני מאמינה לך. אבל איפה רותי?"
נראה שהשאלה באה בהפתעה ועוררה דאגה אצל כולם. ''מזמן לא ראיתי אותה ואני לא יודע מה קרה לה. אולי נחפש אותה עכשיו?" אמר משה.
"אולי נדחה זאת לעוד כמה דקות", ענתה תמר ונראתה עתה נרגשת מאוד. "היא בטח בסדר. אני סומכת עליה. אבל אני באתי גם כדי לספר לכם משהו מדאיג. יש שמועות שאפרים נעלם".
"מה?!" פרצו משה ואהוד בקריאת תדהמה.
"הוא לא חזר הביתה מאתמול. לא יודעים איפה הוא ולמה לא חזר", השיבה תמר. הילדים היו בהלם ובקושי הצליחו להוציא משפט מפיהם.
"ואנחנו לא הבנו למה הוא לא הגיע..."
"תקשיבו, אני צריכה לחזור עכשיו הביתה. רקסי, הכלבלב שלי חולה וצריך לקחת אותו לווטרינר", הפסיקה אותם תמר, "נפגש מחר ונחליט מה לעשות. להתראות".
"נקווה שעד מחר אפרים יחזור" קרא אהוד לעברה, שעה שהלכה והתרחקה במהירות. ''ורפואה שלמה לרקסי'' הוסיף בחיוך.
כאשר התפזרו הילדים לבתיהם, חפויי ראש וברגשות מעורבים, נזכר משה בעוף הטרף המוזר אשר הטיחו ארצה. למרבה הפלא, הילדים לא שמו לב בלהט הקרב בצל המאיים אשר חלף מעל ראשיהם. אך בליבו אחזה חרדה שלא ידע לתת לה הסבר.
3 רוגטקה - כלי עשוי רצועות גומי הקשורות לשתי "קרניים" שנוצרות מענף עץ מפוצל, ומשמש ליֶרי אבנים קטנות, בעיקר משמש משחק של ילדים ונערים.
