פרק 1:
ג'קס


הנהמה שהדהדה ברחבי מגרש החניה של המכולת נשמעה חייתית יותר מאשר אנושית. "אני מתקשרת למשטרה."


מה לעזאזל? דלתות המכולת הכפולות נסגרו מאחוריי בזמן שהבחנתי בקרלה, הבעלים, בעיצומו של עימות עם אישה אחרת. כל אחת מהן אחזה בקצה השני של עגלת קניות העולה על גדותיה משקיות נייר.


"אני לא גונבת." האישה השנייה ניסתה למשוך את העגלה לעברה. "אני נשבעת. בבקשה. אני פשוט צריכה לשאול את העגלה. אני אחזיר אותה."


קרלה נשפה בבוז. "את מצפה שאני אאמין לבלבולי השכל האלה?"


הטנדר שלי עמד בקצה השני של מגרש החניה, אבל במקום לחזור הביתה, החלטתי לגשת לראות על מה כל המהומה.


"תחזירי. את. העגלה." קרלה משכה את העגלה בחוזקה עם כל מילה שיצאה לה מהפה, מושכת כל כך חזק, שהאישה כמעט התעופפה באוויר.


"בבקשה. אלה המצרכים שלי. הרגע קניתי אותם. אני בסך הכול צריכה לקחת אותם הביתה." היא נופפה בזרוע שלה. "זה במרחק שלושה רחובות מפה. אני אחזור תוך פחות מרבע שעה."


"אני לא אתן לך לגנוב את העגלה שלי."


"אני לא גונבת —"


"בנות." דו־קרב המשיכה בעגלה נעצר ברגע שהנחתי את ידי על סלסלת המתכת של העגלה. "הכול בסדר?"


"לא, לא הכול בסדר." פניה של קרלה היו סמוקות כשהיא הסבה אליי את תשומת ליבה. לחייה היו אדומות כשערה הלוהט. "היא גונבת את העגלה שלי."


האישה השנייה פצתה את הפה שלה, ואז חתמה את שפתיה ונשמה נשימה עמוקה בעודה מנסה להירגע. ואז היא נשאה אליי את מבטה, וליבי החסיר פעימה.


עיניים חומות יפות. שיער ארוך וחלק בגוון שוקולדי בוהק, קווצותיו כל כך בורקות, שיכולתי לראות בהן את קרני השמש הבוהקות של שעות אחר הצוהריים. פנים בצורת לב עם תווים עדינים וקורטוב של נמשים הפזורים על פני האף החמוד שלה.


לעזאזל. מי זאת? בטוח לא מישהי שכבר יצא לי לראות ברחבי העיירה. אם הייתי רואה אותה, אין סיכוי שהייתי שוכח את הפנים האלה.


"הגעתי לחנות ברגל." היא הדגישה כל מילה בקול שלֵו וקטיפתי. כל הברה והברה נועדה לפוגג את המתח באוויר.


אם היה מדובר בכל אדם אחר, כנראה שהיא גם הייתה מצליחה. רק שקרלה הייתה... קרלה. רציונליות לא הייתה הצד החזק שלה.


"הנחתי שהשקיות בחנות יהיו מפלסטיק," אמרה האישה.


אה. פה הייתה הטעות שלה. קרלה שנאה פלסטיק.


"אני שונאת פלסטיק." קרלה רתחה מזעם. "זה מזהם את הסביבה."


האישה הרימה יד אחת, בעודה ממשיכה להחזיק בעגלה בידה השנייה. "אני לא מתווכחת איתך. פשוט הנחתי שבחנות יהיו שקיות פלסטיק, ושאוכל לסחוב אותן עד הבית שלי, שנמצא במרחק שלושה רחובות מפה. אני לא יכולה לסחוב את כל שקיות הנייר האלה."


העגלה הכילה לפחות שש שקיות, בנוסף לשלושה ליטרים של חלב.


"את העברת את המצרכים שלי בקופה," אמרה האישה, עיניה היפות מפצירות בקרלה. "קניתי גלידה בשביל לחגוג את המעבר שלי לפה. אני בסך הכול רוצה לקחת את הגלידה הביתה ולהכניס אותה למקפיא לפני שהיא תימס."


קרלה קפצה את שפתיה.


"טוב." הוצאתי את הארנק שלי ושלפתי מתוכו שטר של מאה דולר. "קרלה, כמה העגלות האלה עולות?"


"מאתיים ושבעים דולר, לא כולל דמי משלוח."


כמובן שהיא זכרה את הסכום בעל פה. קרלה אומנם לא האדם הכי רגוע והגיוני בעולם, אבל היא יודעת לנהל את העסק שלה ביד רמה.


"קחי את זה." שלפתי מאתיים דולר נוספים והרמתי את השטרות לנגד עיניה. "זה דמי פיקדון. אני אלווה את העגלה עד לבית של האישה הזאת ובחזרה. אם לעולם לא אחזור, יהיה לך מספיק כסף בשביל לקנות עגלה חדשה."


"בסדר." קרלה חטפה את השטרות בכזאת מהירות, שכמעט נחתכתי מהם. ואז היא נעצה באישה מבט קטלני, הסתובבה והתרחקה משם בזעם.


"אלוהים אדירים." האישה סוף כל סוף הרפתה מהעגלה, ותפסה את ראשה בשתי ידיה. "אני לא יודעת אם אני צריכה לרתוח מזעם או להתכווץ ממבוכה."


גיחכתי. "לקרלה יש נטייה קלה להתעצבן."


"וואו." היא שחררה אוויר בנשיפה ארוכה. "אני צריכה לצפות לזה בכל פעם שאגיע לקנות בחנות?"


"לא. הפעם היחידה שראיתי אותה עצבנית כל כך הייתה כשהיא תפסה את הבן שלה גונב קונדומים, כשהיינו בגיל ההתבגרות. היא עדיין אוהבת להטיח את זה בפניו, אבל חלפו מאז רק חמש־עשרה שנה."


"רק חמש־עשרה?" זווית פיה התעקלה מעלה. אלוהים אדירים, היא הייתה מרהיבה ביופייה.


"קרלה תשחרר מזה בסופו של דבר. ייתכן שזה יקרה בעוד כמה עשורים, אבל לא הייתי מאבד תקווה."


היא הרכינה את מבטה אל עגלת הקניות, אותו חיוך קלוש עדיין נסוך על שפתיה. "תודה."


"אין בעד מה."


"אתה לא צריך ללוות את העגלה עד הבית שלי. אני מבטיחה שאחזיר אותה."


"אני מוכן להמר שקרלה משקיפה עלינו מהחלון. אני לא מתכוון להסתכן בכך שהיא תנטור לי טינה, אז או שתיתני לי להסיע אותך הביתה או שנלך לשם ברגל. רק שתדעי שאם תבחרי לנסוע איתי, אני מייד אתחיל להרצות לך למה זה מסוכן להיכנס לרכב עם אדם זר."


"אין צורך בשום הרצאה. אלך ברגל, תודה. אבל אני גם לא בטוחה שאני רוצה שאדם זר שפגשתי במגרש חניה של מכולת יֵדע איפה אני גרה."


"נקודה טובה." גיחכתי. "אני יכול לספק לך מכתבי המלצה. השריף הוא חבר טוב שלי. אני יכול להתקשר אליו ולבקש ממנו לבוא ולספר לך על כל המעלות שלי. על אף שקרוב לוודאי שהגלידה שלך לא תשרוד עד אז."


"אם ככה, אני מניחה שלמען הגלידה עם שברי העוגיות שלי אהיה מוכנה להסתכן וללכת איתך ברגל עד הבית שלי." היא אחזה בעגלה והחלה להתקדם לעבר המדרכה. "אני מצטערת על כל הסיפור הזה. בגללי אפילו עוד לא הספקת להיכנס לחנות ולקנות מה שרצית."


"הכול טוב. כבר קניתי את מה שהייתי צריך." שלפתי מתוך כיס מכנסי הג'ינס שלי את כרטיסי הגירוד שקניתי בחנות, והרמתי אותם לנגד עיניה לפני שהחזרתי אותם למקומם. "אני צריך לדאוג לסבא שלי. כל שבוע אני קונה לו כרטיסי הגרלה משתי תחנות הדלק שבעיירה ומהמכולת. בתמורה לכך, סבתא שלי מכינה לי ארוחת ערב פעם או פעמיים בשבוע."


"אז סבא שלך זוכה בהזדמנות להרוויח כסף, ואתה נהנה מארוחות בחינם. מה לגבי סבתא שלך? נשמע שלה לא יוצא כלום מההסדר הזה שלכם."


"ובכן... אני כן מקפיד לחבק אותה בכל פעם שאני בא אליהם לארוחת ערב."


היא הרימה לעברי שתי גבות מקומרות עד לכדי שלמות.


רכנתי קרוב אליה. "אני ממש טוב בחיבוקים."


ניצוץ הבזיק בעיניה בזמן שהיא פלטה צחוק חרישי, ואז החלה לצעוד במהירות.


גלגלי העגלה שקשקו על גבי הבטון, מטביעים את הצליל העמום של מגפי הבוקרים שלי, בזמן שהרחוב הראשון נעלם מאחורינו מהר מדי.


"אני לא חושב שאי פעם יצא לי לפגוש מישהי שהולכת בקצב מהיר כל כך." בדרך כלל אני נאלץ להאט את צעדיי בזמן שאני הולך לצד אישה, אבל לא הפעם. "אני מניח שאין לזה שום קשר לגלידה, אה?"


"אני הולכת מהר." היא משכה בכתפיה בזמן שהגענו לפינת הרחוב, ושנינו הבטנו לשני הצדדים לפני שחצינו את הצומת. ואז עלינו שוב על המדרכה, כבר שועטים לאורך רחוב מספר שתיים.


רק שעוד לא ממש הרגשתי מוכן לסוף המסע שלנו. זה היה מהיר מדי בשבילי.


"תספרי לי שקר."


היא האטה את קצב הליכתה — המשימה הושלמה בהצלחה — והביטה בי בגבות מכווצות בבלבול. "אה?"


"שקר. תספרי לי שקר."


"למה?"


"למה לא? שקר יכול להיות הרבה יותר מעניין משיחת חולין."


"אף אחד מעולם לא ביקש ממני שאשקר לו." חיוך רפה עיקל את שפתיה. "בסדר. אני מתה על טוסט גבינה."


"מה?" נעצרתי בו במקום. "את לא אוהבת טוסט גבינה מותכת?"


"אפילו לא קצת."


הצמדתי את ידי לליבי בדרמטיות. "זה אחד משני הדברים היחידים שאני יודע להכין."


"מה הדבר השני?"


"ארוחת בוקר לארוחת ערב. אני ממש טוב בחיבוקים ובפנקייקים." ובלהביא נשים לאורגזמה, אבל זה משהו שהעדפתי להוכיח במעשים, ולא בדיבורים.


"מעולם לא אכלתי ארוחת בוקר לארוחת ערב," היא אמרה.


"סליחה?" הלסת שלי כמעט הוטחה במדרכה. "מעולם לא אכלת ארוחת בוקר לארוחת ערב. זה... פשוט לא בסדר."


"מצטערת לאכזב." חיוך נוסף עיקל את שפתיה, הפעם רחב יותר, בעודה ממשיכה ללכת.


"תספרי לי סוד."


"סודות ושקרים? כנראה שזאת השיחה הכי מוזרה שאי פעם יצא לי לנהל עם אדם זר."


מוזרה אבל בלתי נשכחת. זה מה שקיוויתי, בכל אופן.


למשך מספר רגעים היא הרהרה בשאלה שלי, ואז אמרה, "אני לא אוהבת חתולים."


"את פשוט מפלצת." העמדתי פנים שאני מזועזע, ושוב הצמדתי את ידי לליבי בדרמטיות. "קרלה צדקה. באמת התכוונת לגנוב את העגלה הזאת, נכון?"


היא פרצה בצחוק, והצחוק שלה פשוט שינה אותה מקצה לקצה, כאילו שהיא הדליקה אור והוא קרן מבעד לפנים שלה. עיניה החומות נצנצו, וחשפו כתמי זהב וקינמון. שיניה הלבנות הישרות בהקו כשוורוד צבע את לחייה.


ובכן, לעזאזל.


עכשיו כבר נקלעתי לבעיה רצינית.


"יש לומר להגנתי שאני אלרגית," היא אמרה. "אבל הייתי מעדיפה לגדל עכביש מחמד מאשר חתול, ואני גם פוחדת מעכבישים. לא שאני פוחדת מחתולים. אני פשוט לא אוהבת אותם. הם עצמאיים מדי."


"מה לגבי גורי חתולים?"


"הם חמודים. אבל לא כמו גורי כלבים."


"אז את בקטע של כלבים. מה דעתך על סוסים?"


"מעולם לא יצא לי להיות בקרבת סוסים."


היא מעולם לא אכלה ארוחת בוקר לארוחת ערב. מעולם לא יצא לה להיות בקרבת סוסים. אלה היו שתי בעיות שרציתי לפתור.


רק שלפני שהספקתי להזמין אותה לחווה לרכיבה וארוחת ערב, היא הצביעה על מבנה דו־משפחתי עם חיפוי חום בהמשך הרחוב. איכשהו הרחוב השני והשלישי עברו הרבה יותר מהר מהרחוב הראשון. "זה הבית שלי."


היה זה בית ישן, אבל נראה שהדשא בחצר כוסח לא מזמן, ופרט למכונית הגרוטאה שעמדה בכביש הגישה לבית השכנים, הרחוב נראה שקט למדי. מעבר לכביש, השכנים האחרים שלה מילאו את החצר שלהם בקישוטים מתנפחים לליל כל הקדושים.


"ארוץ רגע להכניס את המצרכים הביתה," היא אמרה, עוצרת בתחילת השביל שהוביל אל דלת ביתה.


"את צריכה עזרה?"


"לא, אני מסתדרת."


"בסדר גמור." אולי ביום מן הימים היא תזמין אותי להיכנס. אבל עד שהיום הזה יגיע, לא הייתה לי שום כוונה ללחוץ עליה.


היא עשתה שתי נגלות עם השקיות, נחפזת להכניס אותן פנימה, עד שהיא סיימה להכניס את כל המצרכים והצטרפה אליי על המדרכה בשנית.


"אני יכול להחזיר את העגלה," אמרתי לה, מסובב את העגלה.


"אכפת לך אם אצטרף? אני מרגישה שבשלב זה הכבוד שלי מונח על כף המאזניים."


ברור שכן. "מי אני שאמנע ממך הזדמנות להגן על כבודך?" חייכתי אליה בעליזות, בזמן שהיא החלה ללכת לצידי, מניחה לי לדחוף את העגלה בדרכנו חזרה אל המכולת.


"תורך. ספר לי שקר," היא אמרה.


"אני אף פעם לא משקר."


"זה השקר? או שאתה טוען שאתה לא יכול לספר לי שקר מפני שאתה אף פעם לא משקר?"


קרצתי אליה.


"זאת לא תשובה." היא גלגלה את עיניה. "שיהיה. מה לגבי סוד?"


"אין לי שום סודות."


"לכולם יש סודות."


"לא לי." בהחלט לא בעיירה הקטנה בה נולדתי. פה בסביבה, הכביסה המלוכלכת של כולם תלויה בחוץ, כולל הכביסה שלי.


היא נעצה בי מבט בוחן כשהמשכנו ללכת. "אתה באמת לא מתכוון לשתף פעולה?"


"אמרתי לך. אני לא יכול לשקר, ואין לי שום סודות." המשכתי לקבע את מבטי לפנים, נאבק לכבוש את חיוכי הזחוח.


מתי הייתה הפעם האחרונה שפלרטטתי ככה עם אישה? בקולג', אולי? הבחורות בסביבת העיירה היו מתוקות, אבל מעולם לא ממש היה לי צורך לפלרטט איתן. בדרך כלל היה די במראה החיצוני שלי בשביל לשכנע אישה להיכנס איתי למיטה. או בשם המשפחה שלי.


אבל לכל הרוחות, זה היה כיף. מרענן. היה באישה הזאת משהו שונה. היא תאתגר אותי, נכון?


באותו רגע, לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר שהייתי מעדיף לעשות חוץ מאשר לעבוד בשביל זה. לעזאזל, אפילו לא היה לי מושג איך קוראים לה.


"את מתכננת לאכול גלידה הערב. מה דעתך על ארוחת ערב לפני זה?" שאלתי. "לא מגישים שם פנקייקים, אבל בת'רסטי טרטל מכינים המבורגרים מעולים."


היא שתקה והמשיכה ללכת.


עם כל צעד, הלב שלי טיפס גבוה יותר ויותר לעבר גרוני. הרגשתי שהעצבים שלי עומדים להתפקע. האם היא ניסתה לתכנן איך לדחות אותי? עמדתי להיתקל בסירוב בפעם הראשונה מזה זמן רב, אה?


היא הניחה לי להמתין, ההזמנה שלי לארוחת ערב מרחפת באוויר בינינו בעודנו חוצים את הצומת האחרונה ועושים את הדרך אל מגרש החניה של המכולת.


"אתה מסכן את שמך הטוב בזה שאתה מתרועע עם חשודה בגניבה," היא אמרה לבסוף.


פאק, כן. התשובה שלה הייתה חיובית. פירשתי את התשובה שלה כחיובית.


"זה סיכון שאני מוכן לקחת." הושטתי אליה את ידי. "אני ג'קס הייבן."


"הייבן." משהו כמו אימה הבזיק בפניה, עיניה נפערות לרווחה. "הייבן כמו חוות הייבן ריבר?"


"כן," אמרתי לאיטי. רוב הזמן שם המשפחה שלי עבד לטובתי. אם ככה, למה כל הצבע התנקז מהפנים שלה?


"אה. הממ." היא נעצה את שיניה בשפתה התחתונה כשפסעה צעד אחד לאחור, ובעקבותיו צעד נוסף. "תודה. אבל נראה לי שעדיף שאסתפק בגלידה שלי. היה נעים להכיר אותך."


רגע. מה? לפני שהייתה לי הזדמנות לבקש ממנה הסברים, היא הסתובבה והחלה להתרחק.


עמדתי שם, ידי לופתת את עגלת הקניות ולסתי מתרפה, עד שהיא נעלמה משדה הראייה שלי. "מה לעזאזל קרה עכשיו?"


לא. היא אמרה לי לא?


האם קראתי את הסיטואציה לא נכון? פלרטטנו, נכון? מה לכל הרוחות קרה עכשיו?


מצב רוחי הטוב התהפך בזמן שדחפתי את העגלה בחזרה למקומה ונכנסתי לתוך המכולת, ואז הושטתי את ידי אל קרלה שתחזיר לי את הכסף שלי. ברגע שהיא הניחה את השטרות בידי, הסתלקתי בלי לומר מילה וצעדתי בזעם לעבר הטנדר שלי.


נסעתי אל החווה, אני והאגו החבול והמדמם שלי. ואז הכנתי לעצמי פנקייקים לארוחת ערב ועשיתי כמיטב יכולתי לא לחשוב על היפהפייה שחורת השיער שהייתה אמורה לחלוק אותם איתי.
***


"כמה זמן זה ייקח?" שאלתי את ווסט.


"לא יודע. עשר דקות."


נאנחתי בכבדות. "למה בכלל אני פה?"


"כי אתה הבעלים של אתר הנופש הזה." הוא הביט בי מזווית העין. "מה עובר עליך היום?"


"שום דבר," שיקרתי.


אח שלי הזעיף אליי פנים. "אם ככה, תפסיק להיות זעוף כל כך."


"עכשיו אתה נשמע כמו אבא," רטנתי.


אהבתי את ווסט, אבל הבעיה עם היותי צעיר ממנו בתשע שנים הייתה שלפעמים הוא התייחס אליי כמו אל בן יותר מאשר אח.


עמדנו בלובי של בית ההארחה, מתחת לנברשת הקרניים הבוהקת. אורחים מחייכים הלכו אנה ואנה, לוגמים קפה וסיידר חם. ליד דלפק הקבלה עמדה משפחה בת ארבע נפשות, המזוודות שלהם לרגליהם בעודם מסדירים את עזיבתם.


כולם היו כל כך פאקינג מאושרים הבוקר. כולם, חוץ ממני.


"בוא פשוט נסיים עם הפגישה הזאת." ואז אוכל להיעלם אל האורוות כדי להניח אוכף על הסוס שלי ולצאת לרכיבה ארוכה. אולי יום בחוץ, הזדמנות ליהנות מהאוויר הצח של הסתיו, יעזור לי לשכוח מהאישה שפגשתי אתמול בחנות.


הדחייה שחוויתי מצידה נעצה בי את טפריה עמוק יותר הבוקר. איכשהו זה היה גרוע יותר מאתמול בלילה, כשהסתובבתי והתהפכתי במיטה, כשאני משחזר במוחי כל דקה ודקה מההליכה שלנו. אפילו לא יכולתי לקלל את שמה, מפני שלא היה לי מושג מה השם המזוין שלה.


אבל היא ידעה מה השם שלי. ומתברר שזה כל מה שהיא הייתה צריכה לדעת בשביל לברוח לכיוון השני.


האם היא הייתה חברה של אישה ששכבתי איתה בעבר? אולי היא ידעה שיש לי חיבה מובהקת לסטוצים, ולכן העדיפה לשמור מרחק. אבל איך? היא הייתה חדשה בעיירה, נכון? אלא אם כן הייתי ידוע לשמצה בחוג הרווקות יותר מכפי שחשבתי.


"תפסיק." ווסט חבט בזרועי.


"מה?" נבחתי.


"תפסיק להזעיף פנים. תדביק חיוך על הפנים, למען השם. זה חשוב לאינדיה."


חייכתי אליו חיוך מלא שיניים.


"טמבל," הוא רטן.


הרפיתי את שפתיי הקפוצות ועשיתי מאמצים עילאיים לרכך את ההבעה הזועפת שאפפה את פניי מאז אתמול. "אני לא מבין למה אנחנו צריכים לשכור לעבודה מנהל. אמרתי לך שאני אתפוס פיקוד בזמן שאינדיה תהיה בחופשת לידה."


"יש לך מספיק עניינים על הראש. ולי יש מספיק משלי. בהתחשב בקצב הצמיחה שלנו, אנחנו נזדקק לעזרה. אם יהיה פה מישהו שינהל את בית ההארחה ואת אתר הנופש, החיים של כולנו יהיו קלים יותר."


"טוב." שילבתי את זרועותיי על החזה שלי. "אני מקווה שהוא או היא לא ירדו בי."


"היא. ואני בטוח שהיא לא תעשה את זה."


"אינדיה כל הזמן רודה בי."


הוא גיחך. "גם בי."


האישה היחידה בעולם שממנה ווסט היה שמח לקבל פקודות הייתה אשתו. ואולי הבת שלהם, לאחר שהיא תיוולד.


קולות נישאו מכיוון המסדרון שהוביל אל משרדי ההנהלה. ווסט הסתובב, חיוך מותח את שפתיו כשהבחין בשערה הבלונדיני של אינדיה.


בדרך כלל, הייתי מקניט אותו על זה שהוא מתנהג כמו טיפש גמור בכל פעם שאשתו בחדר.


רק שהלסת שלי נשמטה אל הרצפה, ככה שלא הייתי מסוגל להגות את המילים.


לצד אינדיה עמדה הבחורה מהמכולת.


יפה. מרשימה. מושלמת כפי שהייתה אתמול.


אלוהים תעזור לי.


החיוך של אינדיה התרחב כשניגשה לעמוד לצד ווסט. "חבר'ה, אני רוצה שתכירו את סאשה ווהן, המנהלת החדשה שלנו. סאשה, זה בעלי, ווסט, וגיסי, ג'קס. שלושתנו מחזיקים בבעלות המשותפת על החווה ואתר הנופש."


זה היה מעט מוגזם לומר שמדובר בבעלות משותפת. בהשוואה לווסט ואינדיה, החזקתי בבעלותי חלק קטנטן בלבד מהמקום הזה. אבל הפרטים האלה לא ממש היו חשובים היום. לא בזמן שבהיתי בעיניה החומות המדהימות ובאותו קורטוב של נמשים המעטר את עורה הקטיפתי.


סאשה. קוראים לה סאשה.


"נעים להכיר אותך." ווסט לחץ את ידה. "אני שמח שאת פה."


"גם אני, מר הייבן."


"ווסט. פשוט ווסט," הוא תיקן.


"ווסט." סאשה חייכה אליי חיוך מנומס, בעודה פונה להביט בי. לא היה בפניה ולו שמץ של הפתעה. לא שהייתה סיבה שיהיה. היא ידעה את מי היא עומדת לפגוש הבוקר. ואני?


לעזאזל, לא היה לי שמץ של מושג.


"נעים להכיר אותך." היא הושיטה אליי את ידה.


אז ככה את רוצה לשחק, אה? להעמיד פנים שאתמול לא קרה?


אין בעיה. אני אשחק במשחק הזה. לעת עתה.


"נעים גם לי." ברגע שהידיים שלנו נפגשו, חשתי בעקצוצים הרוחשים תחת עורי. התרחבות אישוניה העידה על כך שגם היא הרגישה את זה. חייכתי בעליזות בזמן שאחזתי באצבעותיה העדינות למשך רגע אחד יותר מדי, ואז הרפיתי מהן. "ברוכה הבאה לחוות הייבן ריבר, סאשה."