פרק 1:
אינדיה
"הגעתם לגרנט קלר. בבקשה השאירו הודעה, ואחזור אליכם בהקדם האפשרי. תודה."
הצפצוף שנשמע לאחר הקול של אבא הדהד בחלל המכונית שלי.
"היי, אבא. רק רציתי שתדע שהגעתי." טוב... כמעט.
במשך ארבעת הימים האחרונים, רחש הצמיגים על האספלט היה בן הלוויה החרישי שלי. מטקסס עד מונטנה, הקילומטרים שהביטו בי מאחור מבעד למראה נראו אינסופיים, ונותרו לי רק עוד שלושים קילומטר עד היעד שלי.
רק שעוד לא הייתי מוכנה.
הייתי זקוקה לקילומטרים נוספים.
"אני אוהבת אותך," הוספתי לפני שסיימתי את השיחה.
תוכנת הניווט הלוויינית השמיעה צלצול מטלטל, מאותת על היציאה ההולכת וקרבה מהכביש המהיר. לא הייתי זקוקה להכוונה. השתמשתי בתוכנת הניווט מתוך הרגל בלבד.
לא נסעתי בכביש הזה שנים רבות, אבל הכרתי את הדרך היטב. וברגע שאעלה על כביש החצץ הקליטה תהיה רעועה, במקרה הטוב.
זה מה שאבא אהב במונטנה. איך שרגע אחד אתה מחובר לעולם, ורגע לאחר מכן, המקום הזה יחליט בשבילך שהגיע הזמן להניח את המכשירים בצד. כאילו מונטנה ידעה שאתה לא מתייחס ליופי שלה, מפני שאתה יותר מדי ממוקד במסך.
והיא באמת הייתה יפהפייה. היופי שלה היה ממש עוצר נשימה.
שדות ירוקים חלפו על פני החלונות שלי. ואז הם הפכו למרגלות הרים המכוסות בעצים המתנשאים אל על. מעבר להם ניצבו הרים בגוון אינדיגו, על ראשם מצנפת שלג.
הקיבה שלי טיפסה אל גרוני בזמן שהגעתי לפסגתה של גבעה והבחנתי בשלט.
אתר הנופש בחוות הבקר קרייזי מאונטיין
האותיות והחץ מתחתן היו דהויים, כך שכמעט היה בלתי אפשרי לקרוא את השלט ממרחק. הצבע הלבן נסדק והתקלף בעקבות יותר מדי קיצים לוהטים וחורפים קרים.
מה אם אעשה פניית פרסה? ביג טימבר נמצאת במרחק ארבעים וחמש דקות נסיעה מהחווה. בעיירה הקטנה היו יותר ברים מאשר רמזורים, אבל היה שם מלון נחמד. אוכל להזמין לעצמי חדר ולישון הרחק מהשטח של משפחת הייבן.
או שאוכל להמשיך לנסוע. מה יקרה אם אסע עוד ועוד ועוד?
יהיה כל כך קל לחלוף על פני היציאה בנסיעה. אוכל להישאר על הכביש המהיר הזה ולגלות איזו עיירה מחכה לי בהמשך. במשך כל השנים שביקרתי במונטנה, מעולם לא עברתי את השלט הזה. המקום הזה תמיד היה היעד הסופי שלי.
וגם הפעם הזאת לא הייתה יכולה להיות אחרת.
הכרחתי את כף רגלי לרדת מדוושת הגז ולעבור לדוושת הבלמים.
עצביי עמדו להתפקע בזמן שהאטתי לקראת הפנייה. בטני צנחה בקרבי ברגע שהגלגלים שלי עלו על כביש החצץ.
לאורך אלפי הקילומטרים שנסעתי השבוע יצא לי לחשוב לא מעט על מה שאני מתכוונת לעשות ולומר. כל רעיון, כל נאום מתוכנן בקפידה, זלגו ממוחי ונדדו הרחק ממני כמו ענני האבק הנישאים מאחורי המכונית שלי, מתפוגגים ונעלמים עם הרוח.
האם הייתה זאת משימה שנידונה לכישלון? האם הנחתי לאהבה שאבא רחש לחווה הזאת לטשטש את שיקול הדעת שלי? הסיכויים שבני משפחת הייבן יקבלו אותי אל חייהם שאפו לאפס.
וזה היה נכון במיוחד לגבי ווסט.
ליבי התכווץ רק מעצם המחשבה על שמו. האם הוא שנא אותי על זה? קרוב לוודאי שכן.
כל החופשות שלי במונטנה החלו להתנגן על מסך תודעתי, חוזרות לרדוף אותי. מדורות וסמורס בגיל שמונה. ליקוט פרחי בר בגיל תשע. מטוסי נייר בגיל אחת־עשרה. לב שבור בגיל עשרים ושלוש.
מה עשיתי פה לכל השדים והרוחות?
זאת הייתה עבודה בשביל אבא, לא בשבילי. על כל קמצוץ מהחרדה שלי, הוא היה חווה התרגשות כפולה ומכופלת. היה זה חודש יוני. הוא אהב את מונטנה, ותמיד אמר שאין מקום טוב יותר מאשר מונטנה בחודש יוני. הוא אמר שההרים בקיץ — עם פסגותיהם הגאות והמשוננות — קראו אל נשמתו.
הוא אמור להיות פה. הוא היה האדם המתאים לעבודה הזו. במקום זאת, אני הייתי פה, חומקת מהבורות הפזורים ברחבי הכביש מעורר הרחמים הזה.
"אלוהים אדירים," מלמלתי, שיניי נוקשות בגולגולת שלי בעודי עולה עם רכבי על קטע רעוע במיוחד בכביש.
מתי הייתה הפעם האחרונה שהם שיפצו את הכביש הזה? האטתי את הלנד רובר דיפנדר שלי עד לכדי קצב זחילה, תוך כדי שאני סוטה מצד לצד בניסיון למצוא אזור בכביש המתאים לנסיעה. כשלתי במשימה, אז הידקתי את אגרופיי סביב ההגה ושעטתי קדימה.
לעבר ההרים.
לעבר החווה.
הכביש נשזר בין חורשות עצים. הוא עלה וירד עם שיפוע האדמה, במעלה ובמורד גבעות וערוצים, עד שהגיע אל נהר הייבן.
מאותה נקודה ואילך, הנסיעה התקדמה לאורך המים הצלולים והקרירים. הנהר היה רדוד מכדי שיהיה ניתן לצוף עליו עם משהו חוץ מאבוב, אבל הוא היה מושלם לדיג באמצעות פיתיון זבובים.
רשמתי לעצמי לבדוק אילו פעילויות מוצעות במסגרת החווה. לא זכרתי שראיתי דיג ברשימה — אולי הם הפסיקו להציע למבקרים את הפעילות הזאת.
מעבר מקושת שנמתח מעל הכביש ציין את הנקודה שבה חציתי את הגבול אל השטח של משפחת הייבן. קורות העץ של המעבר נראו בלויות לא פחות מהשלט בכביש המהיר. מתישהו במהלך ארבע השנים האחרונות, הצבע החום התפוגג ונעלם לטובת האפור שהסתתר מתחתיו.
קורות העץ האלה נראו עייפות כפי שהרגשתי. יהיה צריך לחפות אותן מחדש. המשימה צורפה אל רשימת המשימות שלי, לאחר שהחלטתי שגם כדאי שאתקשר לשירותי התחזוקה של המחוז ואבקש מהם ליישר את הכביש.
עדרי בקר רעו בשדות משני עברי הכביש. הגדרות שאירחו להם חברה היו עשויות מחוטי תיל ישרים והדוקים ועמודי ברזל ירוקים.
הגדרות היו נטולות כל פגם — לא מפתיע. ווסט תמיד דאג להבהיר מה הם סדרי העדיפויות שלו בכל הנוגע לאתר הנופש.
אם אחת מהפרות שלו תזדקק לחדר, הוא גם יהיה מוכן לסלק אורח למענה.
הדיפנדר היטלטלה בזמן שנסעתי על גבי תוחם הבקר, נקודת הציון שהפרידה בין החווה לאתר הנופש.
בקתת העץ הראשונה שחלפתי על פניה נראתה בודדה. ריקה. הדשא מסביבה גדל פרא, וכמו המעבר המקושת, גם כאן היה צריך להוסיף שכבת צבע טרייה. הבקתה השנייה נראתה אותו הדבר, פחות או יותר.
רשמתי לי לטפל בשתי הבקתות. היה נדמה שרשימת המשימות שלי הולכת ומתארכת עם כל סיבוב של גלגלי מכוניתי. אולי אלה רק שתי הבקתות האלה. אולי שאר המקום במצב טוב יותר.
כל תקוותיי נגוזו כשהגעתי לבקתה השלישית, שככל הנראה הייתה במצב גרוע אף יותר מקודמותיה. אחד מהמרזבים נפל ונתלה מהגג כמו אטרייה רופסת. ערוגות הפרחים היו גדושות בדרדרים גבוהים.
שלוש הבקתות הללו היו הבקתות הכי ותיקות והכי קטנות בחווה. הן תמיד היו מיושנות מעט. אבל הן יצרו אצל המבקרים את הרושם הראשוני שלהם, ואם אני הייתי אורחת המשלמת ממיטב כספי, הייתי שוקלת לבטל בהתראה קצרה.
המצב לא תמיד היה גרוע כל כך נכון? האם הזיכרון שלי תעתע בי? כשהיינו בחופשה, בדרך כלל בשלב הזה אבא היה רוטט מהתרגשות נוכח העובדה שסוף כל סוף הגענו הנה. אימא ואני היינו מאושרות לא פחות ממנו.
האם ההתרגשות שלנו טשטשה את יכולתנו לתפוס את המציאות? האם היא הציגה בפנינו גרסה משופרת של המציאות?
היום לא הייתה בי שום התלהבות. החרדה הכבידה עליי, כמו מאה אלף לבנים הממלאות את בטני.
אנחת הרווחה שלי הדהדה בחלל הרכב בזמן שחלפתי על פני הבקתה הבאה. היא ניצבה בנפרד משלושת הבקתות הראשונות, ולמראית עין היא הייתה חפה מבעיות. המרפסת אפילו הייתה מקושטת בסלסלה הגדושה בפטוניות ורודות וסגולות.
לאחר מכן הגיעה הגדולה מבין הבקתות הפרטיות. פרט לשליחת מבט חטוף בכיוונה, לא הרשיתי לעצמי לבחון את מצבה. עדיין לא.
עוד לא הייתי מוכנה להתמודד עם הבקתה הזאת.
אז השארתי את עיניי מקובעות על בית ההארחה ועל גג הרעפים האדומים שלו. עצבים געשו בבטני כמו צרעות, עוקצות ומזמזמות כשנעצרתי בחניית החצץ.
בית ההארחה נראה נטוש. בחוץ עמדו רק עוד שני רכבים נוספים. בזמן שפתחתי את דלת המכונית שלי, לא הגיעו אל אוזניי שום צלילים פרט לצלילי שירת הציפורים ואוושת העלים ברוח. לא נשמע שום צחוק. לא נשמעה שום שיחה.
איפה היו כל האורחים?
הסתובבתי במעגל איטי, גומעת את הסביבה במבטי. אולי המקום היה מעט רעוע. אולי הוא היה מעט שקט. אבל השלד של המקום נותר זהה, והוא לווה במבול של זיכרונות. זיכרונות עמומים שגזלו ממני את האנרגיה שלי. זיכרונות חדים שפצעו ושיסעו את נפשי.
הצמדתי את כף ידי אל עצם החזה שלי, משפשפת את הכאב בניסיון להעלימו.
לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. לא הייתי מסוגלת להישאר פה. לגור פה. מה חשבתי לעצמי?
זמני. זה זמני בלבד. אני קיבלתי את ההחלטה הזאת. אני סגרתי את העסקה הזאת.
לא הייתה כל דרך חזרה.
עשיתי את דרכי אל בית ההארחה, עקבי נעליי ננעצים באדמה כשחציתי את מגרש החניה. הרוח הצליפה בחולצה ובמכנסיים שלי. היא העיפה תלתל בלונדיני שסירב להישאר נעוץ בפקעת שסידרתי על ראשי הבוקר.
חמש מדרגות הובילו אל המרפסת של בית ההארחה. הרגשתי שרגליי כבדות בעודי עולה בהן. כמה פעמים התרוצצתי במעלה המדרגות האלה? כמה פעמים נחפזתי לתוך הלובי, מחייכת וצוחקת ונרגשת פשוט מעצם זה... שאני פה.
היה עליי לאזור את כל כוחותיי כדי לעבור את המדרגה העליונה.
ברגע שאיכנס, הכול ישתנה. כבר לא תהיה שום דרך חזרה.
אלא שלא יכולתי להסתובב, ולא יכולתי לחזור הביתה.
לא היה בית לחזור אליו.
אז זקפתי את גבי ופסעתי לעבר הדלת, מוסיפה סעיפים נוספים לרשימת המשימות שלי.
צריך לטאטא ולקרצף את המרפסת. צריך לשים פה כיסאות, כך שיהיה לאנשים מקום לשבת וליהנות מהנוף. מה שהכי יתאים לפה זה כיסאות נדנדה אדומים, כמו הגג. ייתכן שגם הדלתות הכפולות ייראו טוב יותר בצבע אדום.
אולי כדאי שאדום יהיה הצבע העיקרי במקום הזה.
אדום עז, בגוון של דם.
מפני שאתר הנופש בחוות הבקר קרייזי מאונטיין יקבל את הדם שלי. את הזיעה שלי.
כבר נתתי לו יותר מדי דמעות.
מעל לדלת ניצב שלט עם השם של אתר הנופש חקוק בעץ.
אתר הנופש בחוות הבקר קרייזי מאונטיין
אלוהים אדירים. השם הזה היה מזעזע. איך לא קלטתי את זה עד עכשיו? זה נשמע כמו אתר נופש לבקר. מקום אליו אנשים מביאים את הפרות שלהם, ליהנות מסוף שבוע של פינוקים.
עלה בדעתי שם מוצלח יותר. אך ידעתי שאם אשנה את השם, זה יעורר מחלוקת רצינית. הראשונה מיני רבות, ללא ספק. קרוב לוודאי שתוך פחות משעה כבר אעלה למישהו על העצבים.
הדלת חרקה, הצירים שלה זקוקים נואשות לשימון, בזמן שמשכתי בידית. ניחוח עוצמתי של וניל קיבל את פניי כשנכנסתי ללובי.
אף אחד לא אייש את דלפק הקבלה, אז צלצלתי בפעמון הכסוף. בזמן שהפעמון צלצל, רכנתי לעבר הנר הבוער לצד ערמה של עלונים וכיביתי אותו.
לא עוד נרות זולים, החל מעכשיו.
הרגשתי שהלובי קטן יותר מכפי שזכרתי אותו. האם הוא תמיד היה ישן כל כך? הוא לא היה... מבריק יותר? מואר יותר?
אולי הוא, למעשה, לא היה נורא עד כדי כך. אולי זאת פשוט הייתה הגישה שלי.
הגישה החיובית והעליזה שלי ספגה מכה קשה בארבע השנים האחרונות.
טוב, לפחות הלובי היה אפוף קסם בסגנון של פעם. אבל הוא היה זקוק לעוד אור. לוחות העץ היו כהים, והנברשת המעוצבת בסגנון קרניים התלויה מעל לראשי הייתה מקור האור היחידי במקום. הנורות שלה היו קטנות מדי וצהובות מדי לחלל הזה.
איפה הייתה פקידת הקבלה? צלצלתי בפעמון פעם נוספת.
"אני באה!" נשמעה הצעקה ממסדרון מרוחק. חלפה דקה תמימה לפני שיצאה אליי אישה צעירה. הפנים שלה היו תחומות בקארה שחור. "שלום. איך אני יכולה לעזור לך?"
החזרתי לה חיוך, בעודי קוראת את תג השם הנעוץ בחולצתה התכולה. "היי, דב. אני אינדיה קלר."
"ברוכה הבאה לחוות הבקר קרייזי מאונטיין."
חוות. הבקר. קרייזי. מאונטיין.
התכווצתי ברתיעה. אין ספק שאני חייבת להחליף את השם.
דב עיינה בניירת מאחורי הדלפק, ככל הנראה מחפשת אחר מסמך כלשהו עם השם שלי. האם היה לה מחשב או אייפד? האם כל התיעוד התבצע עם ניירת? כשלא מצאה את מבוקשה, היא נעצה בי עיניים כחולות מבולבלות. "הממ... הזמנת מקום?"
"לא, אני מחפשת את קרטיס."
"אה." שפת הגוף שלה נרגעה. "בדיוק ראיתי אותו במטבח. אני אלך לאתר אותו ואודיע לו שאת כאן. מיס..."
"קלר. אינדיה קלר."
"נכון. מצטערת." היא קימטה את מצחה בהגזמה. "אני גרועה בשמות. כבר חוזרת."
נשענתי על הדלפק בכבדות וצבטתי את גשר אפי בזמן שהיא התרחקה משם במהירות. ואז הצצתי בשעון שלי. ארבע וחצי. עדיין מוקדם. והייסורים האמיתיים אפילו עוד לא החלו.
השעה הייתה 4:39 כשדב חזרה, לחייה סמוקות ונשימתה מאומצת. "קרטיס בדרך. מצטערת. מתברר שהוא יצא בלי ששמתי לב, ככה שהייתי צריכה לרדוף אחריו אל החווה."
"אין בעיה. בזמן שנחכה, את יכולה בבקשה לשריין לי חדר?"
"אה. הממ..." היא מצמצה בעיניה, ואז פתחה מגירה ושלפה מתוכה מחשב נייד. אה, הינה הוא. "כן, כמובן. פה בבית ההארחה? או שתרצי בקתה פרטית?"
"בבית ההארחה. בבקשה." מאוחר יותר, אתפוס לעצמי בקתה. אבל קודם כול היה עליי לערוך כמה שיחות.
דב בדיוק סיימה לכתוב את הפרטים שלי כאשר נשמע כחכוח בגרון.
קרטיס נכנס ללובי עם מגפיים מלוכלכים, מכנסי ג'ינס בלויים וחולצה מכופתרת ירוקה עם לחצנים בצורת פנינה. שערו היה לבן יותר מאשר שחור, ותווי הפנים המשובחים שלו הפכו לקמטים עמוקים. הוא נראה רזה. תשוש. הוא צלע. למה הוא צלע?
ארבע השנים האחרונות הותירו את חותמן בקרטיס. יכולתי להזדהות. אומנם לא רואים את זה על הפנים שלי, כמו במקרה שלו, אבל הוא לא היה האדם היחידי שכל כוחותיו תשו.
"שלום, קרטיס."
"אינדיה." לרגע עיניו התרככו, כאילו שהוא פוגש חבר ותיק. ואז הוא כנראה נזכר מדוע הגעתי הנה, ואותה רכות התפוגגה ונעלמה. שפתיו נקפצו והוא החווה בסנטרו לעבר המסדרון. "נלך לשבת במשרד. דב, תשרייני למיס קלר חדר. על חשבון הבית."
"אני כבר עובדת על זה." היא הצדיעה לו במחווה מוגזמת, ואז ניגשה לעבודה, ציפורניה נוקשות על המקלדת בעודה מקלידה.
הוא לא אמור לתת לאנשים חדר על חשבון הבית, גם לא לי. אבל חתמתי את שפתיי והלכתי בעקבותיו, כשפסע בכיוון המסדרון. בצליעה.
חלפו עידני עידנים מאז הייתי בחלק הזה של בית ההארחה. הצצתי פנימה לתוך כל דלת פתוחה שעל פניה חלפנו. חדר אמבטיה שהיה צריך לנקות. משרד קטנטן המכוסה באבק. חדר אחסון הנתון בתוהו ובוהו מוחלט.
רשימת המשימות שלי הלכה והתארכה, וככל שהיא התארכה, ככה כאב הראש שלי התעצם.
קרטיס נכנס למשרד שבקצה המסדרון — המשרד הפינתי — והדליק את האור. האוויר היה מעופש. חלקיקי אבק ריחפו באור שבקע מבעד לזכוכית. החדר לא היה גדול, אבל החלונות שלו הקנו את האשליה של מרחב, שמשותיהם תוחמות את שדות המרעה המוריקים ואת היערות המשתרעים במרחק.
"שבי." הוא החווה בידו לעבר שולחן העשוי מעץ אגוז. "החבר'ה בדרך. אני אביא עוד כמה כיסאות. אפשר להביא לך משהו לשתות?"
"לא, תודה." חייכתי אליו חיוך לבבי.
הוא לא גמל לי בחיוך משלו כשיצא.
ליבי טיפס במעלה גרוני בזמן שפסעתי אל כיסא המנהלים שהוצמד לשולחן בקפידה. העור היה קריר ונוקשה כשהתיישבתי. כרית התמיכה המותנית הייתה בולטת מדי ומשענות היד מפלסטיק היו מחוספסות. או שזה היה כיסא משרד חדש מהניילונים, או שכבר עבר זמן מה מאז שמישהו ישב עליו.
בהתחשב בסיבה שבגללה הייתי פה, הנחתי שמדובר באפשרות השנייה.
לא הרגשתי בנוח לשבת מאחורי השולחן הזה. לא הרגשתי בנוח להיות בחדר הזה.
לא הרגשתי בנוח להיות במונטנה.
קרטיס חזר למשרד עם שלושה כיסאות מתקפלים תחובים תחת זרועותיו. הוא פתח אותם וכמעט הטיח אותם ברצפה, כל אחד מהם נוחת בקול חבטה שכיווץ את גופי.
שלושה כיסאות. לשלושת הגברים של משפחת הייבן.
בצד הלא נכון של השולחן.
"אני, הממ..." הוא שזר יד בשערו, כך שהרים אותו לרגע. ואז הוא יצא מהחדר בלי לסיים את המשפט.
המבוכה הייתה צפויה. היה לי ברור שהמצב רק ילך ויחמיר.
בטני התכווצה בקרבי בזמן שהמתנתי, מבטי מקובע בשולחן המאובק. אם אביט סביב, ככל הנראה אמצא משימות נוספות לרשימה שלי, וגם ככה היא כבר הייתה ארוכה מדי.
אבא הוא זה שהיה צריך לבוא לטפל בזה, לא אני. הוא היה יודע מה לומר כדי לפוגג את המתח. הוא היה יודע כיצד להמתיק את הגלולה המרה הזאת.
קרטיס חזר עם ארבעה בקבוקי מים. הוא הניח אותם על השולחן, לקח בקבוק אחד לעצמו, ואחר כך התמקם על הכיסא המתקפל הרחוק ביותר מהדלת.
"תודה." לקחתי בקבוק, פתחתי את הפקק ולגמתי ממנו.
הוא לא היה מוכן להביט בי. הוא נעץ את מבטו בבקבוק שלו. הוא בחן את מגפיו המרופטים. הוא נשא את מבטו אל החלון, עיניו לא ממוקדות כשהוא בוהה אל המרחק.
הדממה נמתחה בינינו, לא נוחה כמו הכיסא עליו ישבתי.
"הבנים לא יודעים על זה." הצהרתו של קרטיס לא הייתה יותר ממלמול, אבל הרגשתי כאילו הוא צעק לי באוזן.
"מ־מה?"
"לא ידעתי איך לספר להם."
לסתי נשמטה בתדהמה. "אז פשוט... לא סיפרת להם?"
הוא הניד בראשו לשלילה.
אוי, לעזאזל. ברצינות? איך הוא היה יכול לשמור את זה בסוד? האם זה היה העונש שלי על הניסיון לעשות את הדבר הנכון? להיאלץ להסתכל מהצד בזמן שהוא מבשר להם את החדשות הרעות? או שאולי הוא ציפה שאני אעשה את העבודה בשבילו?
עם כל שאלה, הפעימות ברקות שלי הלכו וגברו. לפני שהיום הזה ייגמר, כאב הראש הזה כבר יהפוך למיגרנה.
"את תספרי להם." זקפתי את גבי ופרשתי את אצבעותיי על השולחן.
השולחן שלי.
זה היה השולחן שלי.
לא הייתי אורחת. לא הייתי פה על תקן משקיפה מהצד. באתי לפה בענייני עסקים.
באתי לפה כדי לעשות את מה שאבא לימד אותי לעשות.
מנקודה זו ואילך, אני אהיה זו שאפקד על העניינים. והתכוונתי להכריח את קרטיס לבשר לילדים שלו שעכשיו אני הבעלים של אתר הנופש בחוות הבקר קרייזי מאונטיין.
"אני אספר להם." קרטיס הנהן בראשו.
ליבי התכווץ, בזמן שהצבע התנקז מפניו.
היה לו למעלה מחודש לספר להם. אם היה מדובר בכל סיטואציה אחרת, לא הייתי מרחמת עליו כלל. הוא הציע את המיטה, עכשיו היה עליו לשכב בה.
אבל זה היה קרטיס. זה היה האדם שעזר לי לעלות על הסוס הראשון שלי. האדם שהתיידד עם אבא שלי. האדם שווידא שלמשפחה שלי תמיד יהיה מקום אליו היא תוכל לברוח.
אם הוא לא יכול לעשות את זה, אם הוא לא מסוגל לספר לווסט וג'קס, אני אעשה זאת בשבילו.
צלילי צעדים נשמעו מכיוון המסדרון.
הדופק שלי האיץ, הזדקפתי עוד יותר. תנשמי. אוויר פנימה, אוויר החוצה.
ארבעה ימים בדרכים, במהלכם ניסיתי להתכונן לרגע הזה, ועדיין לא הייתי מוכנה. לא הייתי מוכנה להתמודד איתו.
"אבא?" קרא ג'קס.
פיווו. שחררתי את האוויר מריאותיי. ידעתי שתחושת ההקלה שלי תיעלם בקרוב, אבל הייתי נחושה בדעתי ליהנות ממנה כל זמן שאני יכולה.
"פה." קרטיס המשיך לקבע את מבטו בחלון.
ג'קס נכנס למשרד במרץ, ונעצר בפתאומיות ברגע שהוא קלט אותי מאחורי השולחן. "היי. סליחה. חשבתי שאבא לבד פה."
"היי." קמתי ממקומי והושטתי את ידי. "אינדיה קלר."
"נעים להכיר אותך, גבירתי." הוא בחן את פניי בעודו לוחץ את ידי. "או שכבר יצא לנו להכיר?"
"יצא לנו להכיר." הנהנתי בראשי. "אבל זה היה מזמן."
בפעם האחרונה שראיתי את ג'קס, הוא היה נער, ובדיוק סיים את השנה הראשונה שלו בתיכון. האם הוא למד בקולג'? או שמא היה פה בארבע השנים האחרונות?
מבנה גופו הרחב התמלא והוא איבד את הרכות האופיינית לגיל הנערות. זיפים בגוון בלונדיני כהה עיטרו את הלסת שלו. חיוכו היה קליל. מקסים. לא תכונה שהוא חלק עם אחיו.
החיוכים של ווסט תמיד היו מקסימים, אך הם אף פעם לא באו בקלות.
ג'קס התיישב לצד אבא שלו והניח את קרסולו על ברכו. שפת גופו הייתה נינוחה, אך הוא הצר את מבטו, ללא כל צל של ספק תוהה מה אני עושה בצד הלא נכון של השולחן. "מה פשר כל זה?"
"אנחנו נחכה לווסט," אמר קרטיס.
ג'קס המהם, לקח לעצמו בקבוק מים וגמע כבר חצי מתכולתו כאשר לפתע נשמע קול צעדים נוספים מכיוון המסדרון.
כתפיי הזדקרו לעבר האוזניים שלי, אבל כפיתי עליהן לחזור למקומן. עטיתי את ההבעה האדישה שסיגלתי לאחרונה עד לכדי שלמות. הבעת הפנים שבליין שנא. אירוני, מפני שהנישואים שלנו היו הסיבה שבגללה למדתי לפתח את ההבעה הזאת מלכתחילה.
אבל למרות הבעת הפנים הניטרלית שעטיתי, ליבי החל להלום בקצב מסחרר. ואז הוא עצר מלכת. ברגע שווסט הופיע, הכול עצר מלכת.
העולם התעמעם לכדי כתם מטושטש, ושכחתי כיצד לנשום.
אלוהים, הוא נראה טוב. מחוספס ונאה כמו ביום שבו נשבעתי שלעולם לא אחזור לבקר בחווה הזאת. שערו הכהה היה פרוע. הוא היה מכותר במעין טבעת, כאילו שהוא חבש היום כובע במשך שעות ארוכות והוא השתמש באצבעותיו כדי לסרק אותו. לסתו המסותתת הייתה מכוסה בזיפים שחורים ועבים.
גופו הרחב תפס את פתח החדר. שני הכפתורים העליונים בחולצת הג'ינס שלו היו פתוחים, העור שמתחתיה שזוף ומיוזע. זוג כפפות עור היה תחוב בכיס האחורי של ג'ינס הרנגלר שלו.
"מה —" ברגע שהוא הבחין בי מאחורי השולחן, הוא נעצר בפתאומיות מחוץ לדלת. "אינדיה?"
הייתה תקופה שבה חייתי בשביל לשמוע את הקול העמוק והמחוספס הזה. "היי, ווסט."
עיני האגוז שלו סקרו את פניי, בוחנות כל פרט ופרט. ואז הן ירדו אל כפות ידיי המונחות על השולחן. אל האצבע שפעם הייתה מעוטרת בטבעת יהלום.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
