פרק 1
אני לא יודע איך להתחיל את הסיפור הזה.
בעצם, יותר נכון לנסח את זה ככה: אני בכלל לא בטוח שאני רוצה לכתוב את הסיפור הזה, כי הוא יותר מדי מסובך. החיים שלי הסתבכו מאוד, ואני לא בטוח שאני רוצה לספר על הסיבוך. מצד שני, משהו לוחץ עליי מבפנים דווקא כן לספר, בעיקר למען אלה שהרגישו כמוני, או שמרגישים כמוני, או שירגישו כמוני בעתיד. חברים טובים עזרו לי בדרך, אז אם אני לא אעזור לאחרים, מבחינתי זה יהיה לא הוגן. אם יש משהו שאני שונא זה להיות כפוי טובה.
בשלב הנוכחי, כלומר בתחילת הכתיבה, לא ברור מי ינצח, הדין הזה שרוצה לספר או זה שלא רוצה לספר, ולכן הכתיבה שלי מלווה בסקרנות, כי אין לי מושג לאן אגיע בפרק האחרון ומה יקרה.
טוב, אנסה להתחיל את הווידוי הזה ככה: עד לא מזמן היו לי חיים סבירים. בטעות אמנם חשבתי שיש לי חיים דפוקים, אבל היום אני יודע שזה לא היה ממש נכון. כי תחשבו שנייה לעומק. מה זה בעצם חיים דפוקים? מי קובע מה דפוק ומה לא? הרי הכול יחסי, ואצלי באופן יחסי הכול זרם בגבולות נורמליים. אפילו התחושה שאני דפוק זרמה בגבולות נורמליים, כי איכשהו כל מי שאני מכיר חושב שהוא קצת דפוק.
אבל במסגרת יציבה - אבא, אימא, שני ילדים - מה כבר יכול להיות נורא כל כך? לא הייתי יתום, ולא גדלתי במוסדות, ואני לא פליט סורי או משהו בסגנון, והבית שלי לא נהרס ברעידת אדמה. יש לי סבא וסבתא נחמדים מצד אבא, וסבא וסבתא אפילו מגניבים מצד אימא. אחי הקטן שון אמנם הוגדר על הספקטרום האוטיסטי והרס לי משחקים ואפילו גיטרה, אבל ביני לביניכם, זה לא סוף העולם. יש מצבים פי מיליון יותר גרועים, ואם תחזרו שניים־שלושה משפטים אחורה תבינו לאיזה מצבים אני מתכוון (להיות פליט, וכאלה).
בקיצור, אם הייתי זקוק לפיצוי על חוסר תשומת הלב שקיבלתי מהוריי בבית (כי הם התעסקו בעיקר בשון), קיבלתי אותו בשיכבה. בחטיבה לא היה אצלנו אחד, ואני מתכוון גם לבנים וגם לבנות, שלא רצה להיות חבר שלי. נחשבתי הכי מקובל, ואני לא אומר את זה בהתרברבות.
ועל זה סער אמר לי:
"אתה יודע מה הבעיה שלך? הבעיה שלך היא שאף פעם בחיים שלך לא ניסית להתאמץ כדי להתחיל עם בת. תמיד הן התחילו איתך."
אם אתם לא יודעים או לא זוכרים מיהו סער, אולי כי לא קראתם את הסיפור הראשון שלי ('להיות הכי מקובל'), עוד כמה רגעים אני כבר מסביר. כאן אציין רק שהוא צדק, אבל גם לא צדק. הוא צדק בזה שאף פעם לא הייתי צריך להתאמץ להתחיל עם בת, הן התחילו איתי; אבל הוא לא צדק בכך שהוא חשב שזאת הבעיה שלי, וזאת הסיבה שבגללה מעולם לא זכיתי להיות מאוהב.
אתם בטח יודעים למה אני מתכוון. לחלום על בת, להשתגע מרוב הרצון להיות איתה. לקנא בכל מי שמדבר איתה, להסתובב בלילות ליד הבית שלה. לאבד שליטה לידה, להשתוקק לגעת בה. כאלה.
כשהייתי בכיתה ט' נפלה על המשפחה שלי תקופה מסוימת של מצב כלכלי קשה. אבא פוטר מהעבודה והיה מובטל. בזמן שהחברים שלי קיבלו דמי כיס מפה ועד לאילת, ויכלו לקנות לעצמם כל מה שהתחשק להם, אני הייתי חייב לעבוד כדי שיהיו לי כמה שטרות בארנק. להגיד לכם משהו: היום כשאני מסתכל אחורה, אני חושב שגם זה ממש לא היה אסון. לפעמים מה שנראה נורא בזמן מסוים, כבר לא נראה כזה נורא מאוחר יותר. עובדה, יצאנו, כמו שאומרים, מעבדות לחירות, ועכשיו אבא מצא עבודה, ובעיות נפתרו, והכול התחיל להיראות סבבה.
חוץ מזה, כשעבדתי הרווחתי לא רע, והצלחתי לקנות כמעט כל מה שרציתי, אפילו אופניים חשמליים.
וגם: היה לי המון סיפוק, כי מה שאתה מרוויח בכוחות עצמך, ממש לא דומה למה שאחרים מקבלים מההורים שלהם.
זכיתי אפילו להרוויח מהשירים שאני כותב ומלחין. הופעתי באיזה בית־קפה מגניב בירושלים, וכל כך הרבה חברים באו לשמוע אותי עד שדביר, הבעלים, שהוא בעצמו סוג של מפיק או מנהל או משהו כזה של איזושהי להקה, הזמין אותי שוב.
בן־אדם מיוחד הדביר הזה, עוד תשמעו עליו.
אם קראתם את הסיפור הקודם שלי, אתם אולי זוכרים שלפני התיכון עברנו דירה למעלה אדומים. בינינו, זה היה מהלך חכם של הוריי, שהוכיח לי שהם לא תבוסתנים ושהם מסוגלים לצאת ממשברים, וזו בהחלט דוגמה טובה בשבילי.
קודם כול יש לנו דירה הרבה יותר גדולה, ואפילו גינה, ואנחנו לא צריכים להרגיש כמו סרדינים בקופסה. חוץ מזה, אין לנו חובות, כי מכרנו את הדירה בירושלים. הבדלי המחיר בין ירושלים למעלה אדומים הם כאלה, שאם אתה מוכר דירה של שלושה חדרים במקום טוב בירושלים, תוכל לקנות קוטג' של שישה חדרים במעלה אדומים. כיוון שלא היינו זקוקים לקוטג' של שישה חדרים, והספיקה לנו דירת גן של ארבעה, ההורים שלי לא רק סגרו חובות, אלא נשארו עם עודף. פתאום שון קיבל חדר משלו ואני קיבלתי חדר משלי עם מפתח.
הייתם מאמינים? מפתח!
כשיש לך אח לא צפוי, אתה מעדיף לנעול את הדלת של החדר שלך. זה לא כי אתה חושש שהוא ייכנס למחשב ויגלה עליך סודות כמוסים, וברגע של טירוף יפיץ אותם ברשת. זה יותר כי אתה רוצה לשמור על הציוד שלך, בעיקר על הגיטרה. התקפי ההרס של שון תמיד הופנו אל חפצים שלי, ואני נאלצתי לשלם את המחיר. המפתח שההורים נתנו לי, מפתח שנועל את דלת החדר שלי, היה אחת המתנות הכי מתחשבות שקיבלתי בחיי ואני מעריך אותה מאוד. נראה לי שהם הבינו איזה מחיר שילמתי בגלל האח שלא אני הייתי אחראי לבואו לעולם. אולי יש להם רגשות אשמה.
ועל החדר הזה שלי סער אמר:
"יואו, איזה נוף מדהים יש לך מהחלון! שיחקת אותה, אחי."
וכדי שאחר כך לא תתבלבלו, חשוב לי לציין שסער בא איתי לראות את הדירה לפני שנכנסנו אליה, אבל אחרי שעברנו הוא כבר לא ביקר בחדר שלי.
אוקיי. אז כמו שאתם כבר מבינים, יש לי חדר משלי עם נוף מדהים מהחלון, ויש לי מפתח לחדר, ויש לי אבא עובד ומתפרנס ומפרנס, ומצבים שהיו גרועים השתפרו. אז למה בכל זאת אני לא בטוח שאני רוצה לכתוב את הסיפור הזה, וטוען שהחיים שלי דפוקים?
אפילו התשובה על השאלה הזאת מסובכת, מסבכת ומסתבכת. אני לא יכול להביא אותה פה על רגל אחת ובכמה משפטים מנומקים, כמו שהמורה ללשון דורשת. כנראה בכל זאת אצטרך לכתוב הכול, ורק בסוף להחליט אם אני מרשה לעצמי להיות אמיתי ומשחרר את מה שאני כותב, או משמיד. אם אנסח במשפט אחד מה עובר עליי, זה כנראה לא יהיה מדויק וגם לא ייצא טוב, ואתם לא תבינו. איכשהו, ממש חשוב לי שתבינו. אם לא תבינו, עדיף כבר שלא תדעו כלום.
שנייה, אני חייב לתקן משהו: אולי החיים שלי לא הסתבכו אלא היו מסובכים מהתחלה, אבל אני התעלמתי מהסיבוכים?
סיבכתי אתכם?
תבינו, אני לא גאון כמו אבנר רימון המחונן מהחטיבה, שאתם אולי כבר מכירים, ולא יודע להתנסח כמו אביתר שנלר שכותב ספרים, ולא מבין את עצמי כמו הבנות האלה שמתעמקות בעולם הפנימי שלהן וחופרות וחופרות עד שהן מוצאות נפט. אני בסך הכול בן־אדם רגיל, בן ולא בת, ואם היו מחלקים את התכונות של בני־אדם לתכונות נשיות ולתכונות גבריות, הייתי אומר בביטחון מוחלט שהתכונות שלי הן בעיקר גבריות.
בואו שנייה, תתקרבו. ס'תכלו על הקוביות האלה בבטן. מה נראה לכם, שזה כל כך קל לתחזק אותן?
תקשיבו, אני אוהב להיות קשוח. אני הולך לחדר כושר כדי לשמור על הקוביות האלה, אני מרים משקולות. אני רוצה להתגייס לקורס טיס, או לאחת הסיירות הכי הכי. ואני כמובן אוהב לנגן ולשיר. ואם עצבנתי אתכם או אתכן בתיאור הזה, והתכוונתם להגיד לי שכל התכונות האלה הן גם של בנות ושאני סתם איזה שובניסט חצוף ודוחה, יאללה בסדר. אני לא מתווכח. מובן שיש בנות יוצאות דופן, כמו מאיה למשל, שמשחקות כדורגל - אבל רוב הבנות לא. רוב הבנות (לפחות אלה שאני מכיר) לא הולכות לחדר כושר, ואם הן כבר הולכות, הן מעדיפות זומבה ולאו דווקא הרמת משקולות.
אוף, איפה היינו?
לא משנה, בואו נזרום עם המחשבות שלי.
אם קראתם את הסיפור הראשון שלי (אני יודע שזו כבר הפעם הרביעית שאני מזכיר אותו), אתם אמורים לדעת מי זאת אלינור. אלינור הייתה חברה טובה של מאיה יניב. מאיה למדה איתי בחטיבה בירושלים, אבל כמוני, לא המשיכה עם כולם לתיכון, אלא עברה לתיכון אחר. אלינור הייתה שוערת בקבוצת הכדורגל־בנות של מאיה. אני לא רוצה להישמע שחצן, אבל כמו הרבה בנות, איך שהיא ראתה אותי בפעם הראשונה, היא נדלקה עליי, וזה קרה לפני שהיה לה מושג מי אני. כאילו, היא נדלקה עליי לפי המראה החיצוני בלבד. ראתה אותי, בום טראח - וזהו. זה קרה עוד לפני שהיא בכלל ידעה איך קוראים לי.
ואולי, למרות שאני נראה כמו שאני נראה, אני שקרן וגנב ונצלן? אולי להתרשם ממראה חיצוני בלבד זו טעות גדולה?
תחשבו על זה.
טוב, כדי להיות הוגן, אגיד כאן שבהתחלה גם אני די התלהבתי ממנה (למרות שגם אני לא ידעתי עליה כלום, חוץ מזה שהיא שוערת ונראית לא רע). אף פעם לא הכרתי שוערת, והיא נראתה בהחלט מגניבה. כנראה, מה שלא נעשה, המראה החיצוני הוא הגורם הראשון למשיכה. אנחנו כאילו ממוגנטים לדברים מסוימים שעושים עלינו רושם.
חוץ מזה, היא הייתה החברה הטובה של מאיה, ואת מאיה אני מעריך ועל מאיה אני סומך, או יותר נכון לנסח את זה ככה: אז הערכתי את מאיה וסמכתי עליה, ולגבי מה שאני מרגיש כלפיה היום תהיו חייבים להמתין בסבלנות. באותה תקופה מאיה הייתה חברה של סער (הנה, אתם כבר יודעים מי זה סער) והאפשרות שנהיה רביעייה קסמה לי, ואפילו לא שאלתי את עצמי למה.
הבעיה שלי הייתה שהכול הלך חלק מדי. אלינור נדלקה עליי לפני שאני נדלקתי עליה, ולכן כשנפגשנו בפעם הראשונה, היא התלהבה מראש מכל מילה שאמרתי. זה היה כאילו היא סימנה לעצמה מטרה להשיג אותי. היא אמנם הקשיבה והתעמקה במה שסיפרתי לה, אבל אחרי כמה ימים, כששחזרתי את הפגישה הראשונה שלנו, הבנתי שגם אם הייתי אומר דברים אחרים, היא הייתה מתעמקת ומקשיבה וכאילו מזדהה.
אני זוכר שאחר כך, כלומר אחרי הפגישה איתה, כשחזרתי הביתה (עדיין גרתי בירושלים וחלקתי חדר עם שון), לא הצלחתי להירדם כי הייתה לי בחילה. בהתחלה חששתי שאכלתי משהו מקולקל. היום אני מבין שזאת לא הייתה בחילה מאוכל, אלא בחילה מההתנהלות של כל הבנות האלה שמתאהבות בי. הבעיה שלי איתן היא שהן כאילו חונקות אותי. הן דוחקות אותי למין פינה כזאת שממנה אין לי מוצא, ואני כאילו חייב לא לאכזב אותן ולהיענות להן, וככה קורה שאני נהיה חבר של בת למרות שאני בכלל לא אוהב אותה.
מה זה בכלל לאהוב?
איך בן־אדם יודע שהוא אוהב מישהו?
עכשיו, כדי להיות הוגן, אני חייב להודות במשהו. האמת היא שאני ביקשתי ממאיה להשיג לי את מספר הטלפון של אלינור, וכתוצאה מהבקשה הזאת שתיהן, ז'תומרת מאיה ואלינור, קיבלו את הרושם שהתאהבתי בה. זאת הייתה טעות שלי, אבל היא נעשתה בגלל סער. סער רמז לי שמבחינתו זה יהיה מגניב אם נהפוך לרביעייה, ואיכשהו עברה בי המחשבה שהנה קורה לי משהו ואני מתאהב. טעיתי. התאהבתי ברעיון הרביעייה ולא באלינור, והייתי מוכן לעשות הכול כדי להגשים אותו.
חוץ מזה, ממאיה ומסער קיבלתי את הרושם שלאלינור יש חבר, ואז התרוצצו בי שני "דינים". דין הראשון קיווה בסתר ליבו שאלינור תדחה אותו, כי הרי יש לה חבר, ואז אמנם לא תהיה רביעייה, אבל לא באשמתו, כי הוא עשה הכול כדי שכן תהיה. דין השני, השוויצר ואהוב הבנות, קיווה לנצח את החבר ולזכות באלינור שבשבילו תעזוב את החבר שלה. אם מיהרתי ועשיתי מעשה פזיז, והתנהגתי כאילו אני חבר שלה (כי בכלל לא היה לה חבר), זה היה בעיקר, כמו שכבר ציינתי קודם, כדי שנהיה רביעייה עם סער ומאיה. הרביעייה הזאת הייתה כיף גדול, נהניתי מכל רגע.
אתם חושדים בי שעמוק בסתר ליבי בעצם הייתי מאוהב במאיה?
תעשו טובה, ואל תהיו כמו סער.
שלא תבינו אותי לא נכון. באותה תקופה היה לי ברור שמאיה מדהימה, שאין עליה. שהיא הבת הכי יקרה לי בעולם, שהיא ישרה וישירה, שהיא עצמאית ולא נגררת. שהיא נאמנה, שהיא טובת לב ברמות. שאם אי־פעם אהיה זקוק לעזרה, מאיה תהיה הראשונה שאפנה אליה. ועוד משהו: שאם אספר לה סוד ואבקש ממנה לשמור אותו, אין מצב שתצליחו להוציא ממנה אפילו מילה. הייתי בטוח שמאיה היא שומרת הסודות הכי הכי בעולם.
יואו, כמה התאכזבתי...
אבל בואו נעזוב את זה עכשיו.
מי שזכה במאיה היה סער, ואני חשבתי שזה הגיע לו. סער היה בעיניי בן־אדם גדול מהחיים, אחד כזה שלא פוגשים כל יום. הוא היה בא למגרש שבו התאמנה קבוצת הבנות רק כדי לראות את מאיה. היא התעלמה ממנו, אבל הוא היה נחוש. לא ויתר, התמיד, לא החמיץ אף אימון, עד שבסוף זה השתלם לו.
אני שמחתי להיות איתו בקשר, כי נמאס לי מכל החברים שלי מהשיכבה. כשאתה יודע שאתה עומד לעבור דירה, כבר אין לך כוח להשקיע בקשרים שבין כך לא יימשכו הרבה זמן. חוץ מזה ההיכרות עם סער הגיעה בדיוק כשהחברות שלי עם תומר מהכיתה התפרקה. תומר העריץ אותי, ואני זלזלתי בו. עד היום אני חושב שהוא אחד הבנים הכי ילדותיים שאני מכיר. לעומתו, את סער הערצתי, אבל הוא לא זלזל בי. הוא נתן לי להרגיש שאנחנו אחים.
סער גם נראה מדהים. אולי לא מתאים לבן לתת מחמאה כזאת לבן אחר, אבל איכשהו, בכל פגישה איתו הרגשתי מין שמחה כזאת שזכיתי להיות חבר של בן־אדם שנראה ככה. הוא כאילו היה ההשראה שלי לאיך בן־אדם אמור להתנהל: התנועות שלו, הבגדים, החיוך שהאיר את עיניו. ה־כול.
אפילו עכשיו, כשאני נזכר בו, יש לי מין צריבה כזאת בגרון והתרגשות מציפה את כל הגוף שלי.
סער...
איזה שם יפה.
ביום הגיוס שלו, סער הופיע אחרי שהוא גילח את כל הראסטות, ומכאן אתם יכולים לדמיין אותו עם הראסטות שהיו לו כשהכרתי אותו.
אני לא חסיד של ראסטות.
אני זוכר שהבטתי בו והייתי המום. בלי הראסטות הוא נראה כל כך שונה, עד שהייתי חייב לנסות לחפש בו את סער הקודם. פתאום הוא היה הרבה יותר עדין, פתאום הוא היה אפילו עוד יותר יפה ממה שהוא היה קודם. והוא לבש טישרט לבנה שהבליטה את הכתפיים הרחבות שלו, ופתאום העיניים שלו היו הרבה יותר גדולות. זה היה כאילו הראסטות הסתירו המון פרטים חשובים.
אני זוכר שאחרי שהתחבקנו חיבוק פרידה, סער אמר לי:
"אל תשכח לסגור עניינים עם אלינור."
אני זוכר שזה היה מין חיבוק כזה שגרם לי פעימות לב מואצות. אני זוכר שכאילו לא רציתי לשחרר אותו ממני, כי הרגשתי כל כך מוגן, כאילו אין בעולם מישהו שיכול לפגוע בי כשסער חבר שלי. אני זוכר שאפילו הקול שלו היה שונה, ולכן התרכזתי בקול שלו יותר מאשר במה שהוא אמר. אני זוכר שהוא לחש לי דברים באוזן והשפתיים שלו נגעו בה. אני זוכר שהוא הסביר לי שאחרי שביקשתי ממאיה את מספר הטלפון של אלינור, אלינור מצפה שאתקשר אליה ונתחיל לנוע קדימה בכיוון רומנטי. אני זוכר שלרגע לא הבנתי על מה הוא מדבר, כי הייתי מבולבל לגמרי. אני זוכר שאחרי שהוא אמר את הדברים האלה, הוא עלה לאוטובוס ושלח לי נשיקה באוויר מבעד לחלון הפתוח.
היינו שם אבא של סער, מאיה, אלינור ואני. סער הוציא יד מהאוטובוס והצביע עליי וצעק למאיה:
"אל תוותרי לו!"
רק יותר מאוחר הצלחתי להבין שמבחינתו הקשר שלי עם אלינור היה דחוף, לא למען אלינור וגם לא למעני, אלא למען עצמו, כי באיזשהו מקום הוא חשד בי שבעצם אני מאוהב במאיה, ושבזמן היעדרו אני עלול לקחת אותה ממנו.
בחיים לא הייתי עושה למישהו תרגיל כזה מגעיל.
בדרך הביתה, במושב האחורי של המכונית של אבא של סער, הלב שלי כמעט התפוצץ מהתרגשות. לא היה לי שמץ של מושג מה הדליק את ההתרגשות הזאת, ולכן בטעות חשבתי שהיא קשורה באלינור. אלינור ישבה לידי, ובגלל ההתרגשות שילבתי את האצבעות שלי באצבעות שלה. נשבע לכם שזה היה מהלך תמים לגמרי.
נורא נורא רציתי לעשות מה שסער קיווה שאעשה. נשבע לכם שזו לא הייתה הונאה וגם לא הטעיה, ושזה לא היה קטע מתוכנן. אבל מי שבאמת היה בראש שלי לא הייתה אלינור אלא סער. המראה הזה שלו בלי הראסטות, העיניים שגדלו. הייתי כל כך גאה בו, הוא היה כמו אחי הבוגר.
הייתה לי תחושה מוזרה כזאת שסער מביט בידיים השלובות שלי ושל אלינור, ומחייך מין חיוך של שביעות רצון. היה לי חשוב להרגיע אותו שלא יפחד שיקרה משהו ביני לבין מאיה. הנה עובדה, אני מניע קדימה את הקטע עם אלינור. לכן הרגשתי מאוד טוב עם מה שעשיתי, כי ידעתי שהוא מרוצה ממני שככה פתאום נתתי לה יד. מבחינתי הוא היה האדם הכי יקר. אם הייתם מכירים אותו, בטוח הייתם מתלהבים ממנו.
