בכל סופ״ש, עשרות אלפי ישראלים יוצאים לרכיבות אופני הרים בכל רחבי הארץ. הם מאורגנים באלפי קבוצות רכיבה, שלכל אחת מהן יש מוביל או מובילה שבוחרים את מסלול הרכיבה השבועי ומארגנים את פרטיה. הקירבה האינטימית לנופי הארץ, ההתמודדות המתמשכת עם מאמצים פיזיים ואתגרים מנטליים, ההווי והחברותא – כל אלה הפכו את רכיבת אופני ההרים לאחד מבילויי הפנאי הפופולאריים בישראל. הספר ארץ זבת חלב ודווש, שנכתב בהשראת שלושים שנות רכיבה בארץ ובחו״ל, מבטא את התחושות הללו:
״ברכיבות האופניים שלנו יש רק שני כללים: (א) רוכבים כל יום ששי, בכל מזג אוויר; (ב) בכל רכיבה עוצרים להפסקת קפה שגילי מכין על הגָזִיָה שהוא גורר בתרמיל. חוץ מזה יש לנו מטרה, שאף פעם בעצם לא דיברנו עליה: לחרוש עם האופניים כל ואדי וכל שלוחה וכל פינה נידחת בארץ ישראל. ואחרי כאלפיים ימי רכיבה, שמונים אלף ק״מ, ומיליון מטר טיפוס, אנחנו כבר די קרובים לזה. ובכל רכיבה כזאת יש רגע קסום שבו אנחנו צופים על הנוף, מחליפים מבטים בשתיקה, ויודעים שאנחנו חווים את הרגעים הכי יפים בחיים״.
מה מניע בני אדם נורמליים לקום בחמש בבקר כדי לטפס על הכרמל בגשם שוטף, לדווש על הרי ירושלים בחום מתיש, או לנסוע לשבוע רכיבה מפרך בקירגיסטן? הספר ארץ זבת חלב וְדַוֶוש עונה על השאלות האלה דרך שלושים סיפורי רכיבה חווייתיים ועשרות צילומי טבע מרהיבים:
״ספר גדוש הרפתקאות של קבוצת רוכבי אופני הרים – אנשים רגילים באמצע החיים – שדרך האופניים מגלים מחדש את ארץ ישראל ואת תעצומות הגוף והנפש. אוסף רשמים, צילומים, ותובנות חיים בארץ שיפות ממנה יש, אבל יפה כמוה אין.״