"גם בשעות האפלות ביותר, האמונה בהיתכנות
של יצירת הבנה בין בני אדם אינה נכבית לחלוטין".
שטפן צווייג


האחדות הרוחנית של העולם


הרצאה פומבית שנשא שטפן צווייג בצרפתית ב־27 באוגוסט 1936 בבית הספר הלאומי למוזיקה בריו דה ז'ניירו. הוא כתב אותה על סיפון האונייה שהפליגה מסאות'המפטון, אנגליה, לברזיל בתאריכים 12–27 באוגוסט 1936. בהרצאה זו מגדיר צווייג באופן ברור את השקפת עולמו, הקוראת לאחדות רוחנית במקום לאוּמנות, ומציג את עצמו כחבר בספֵֵרה אינטלקטואלית שמעבר לגבולות, ולא כחלק מלאום מסוים.


צווייג כתב את הדברים בתקופה שמשטרים פשיסטיים ולאומניים הלכו והתחזקו באירופה, עשרים שנה אחרי מלחמת העולם הראשונה, שאותה חווה ככישלון האחדות הרוחנית של אירופה. באותה שנה, 1936, שרף המשטר הנאצי את ספריהם של צווייג ושל סופרים יהודים ומתנגדי משטר נוספים.


צווייג מציג את האחדות הרוחנית כחזון נדיר המתגשם לעיתים רחוקות. תחילה הוא מזכיר את סיפור מגדל בבל המקראי כהתגשמות של חלום זה, שבו האנושות מצליחה להגיע להישגים כבירים בזכות ההבנה ההדדית, כאשר דיברה בלשון אחת. לאחר מכן הוא מציג את האימפריה הרומית כביטוי מעשי ראשון של אחדות פוליטית, כלכלית ולשונית בעולם הידוע של אותה תקופה. את נפילת האימפריה הרומית הוא מתאר כאסון גדול. עם זאת, לדעתו הכנסייה הקתולית שמרה על אחדות מסוימת גם לאחר שחדלה האחדות הפוליטית — וזאת בזכות השימוש בשפה הלטינית. ההומניסטים של תקופת הרנסנס החזירו את תחושת האחדות באמצעות "הרפובליקה הספרותית", גם זאת באמצעות הלטינית. אולם הרפורמציה פילגה את העולם הנוצרי לפלג פרוטסטנטי ופלג קתולי. באותה תקופה צצו הספרויות הלאומיות — הספרדית, האנגלית, הצרפתית וכדומה. רק המוזיקה אפשרה אחדות במהלך המאות ה־16 וה־17.


בסיום הרצאתו קורא צווייג להבנה הדדית בין בני אדם ולהתעלמות מתעמולה לאומנית, ומציין את דרום אמריקה כ"ארץ העתיד" בעידן שבו "אירופה הורסת את עצמה".


במילים הראשונות שיהיה לי הכבוד לפנות אליכם תהיה קריאה לסלחנותכם. הייתי רוצה מאוד לדבר בשפתכם, שאת יופייה אני מעריץ כבר שנים רבות, אך למרבה הצער איני שולט בה; ואף השפה הצרפתית, שבחרתי בה כדי לשוחח איתכם, איננה לשון האֵם שלי. על כן אני נאלץ להישען על אותו טוב לב ברזילאי מפורסם. אם דבריי לא יזרמו ביתר קלות כפי שקורה כאשר אני משתמש בשפת האם שלי, ואם איאלץ לוותר על האפשרות להביע את מחשבותיי בברק ובדיוק הצורני שהייתי רוצה לעטוף אותן — הרי אני מתנצל על כך מראש, אך לא הייתה לי ברירה. או שהייתי צריך לדבר בגרמנית — ואז הייתי מסתכן בכך שחלק גדול מן המאזינים לא יבינו אותי; או שהייתי חייב לפנות אליכם בלשון זרה, בצורה בלתי מושלמת, בעודי מודה לכם על נדיבותכם לבוא ולהאזין לצרפתית הקלוקלת שלי. סלחו אפוא על פגמי לשוני מתוך הערכה לרצון הטוב שלי, והאמינו לי — לא האמון שלי בעצמי, אלא האמון שלי בנדיבותכם הוא שנסך בי את האומץ לדבר בפניכם בלשון שאיננה לשוני.


אני עובר ישירות לנושא הרצאתי: האחדות הרוחנית של העולם.


האם אין הנושא הזה אבסורדי? האומנם איני מדבר אלא על רוח רפאים? האם אחדות זו קיימת? האם התקיימה אי פעם? האם תוכל להתממש אי פעם? אבוי, אני מודה — אחדות מוסרית זו של עולמנו איננה נראית כלל ברגע זה; להפך, לעיתים נדירות בלבד ידעה ההיסטוריה תקופות שבהן האטמוספרה של העולם, ובייחוד זו של אירופה הישנה שלנו, הייתה מורעלת כל כך בפילוג, במחלוקת ובחרדה. בחרדה פותח אדם את עיתון הבוקר, ובאנחת רווחה הוא סוגרו כאשר אינו מוצא בו כל בשורה מזעזעת; ולעיתים רבות, בטרם יעצום את עיניו לשינה, נדמה לו שהוא שומע מעל מיטתו את הזמזום המאיים של כנפיה השחורות של המלחמה הקרבה האורבת לנו.


חוסר האמון כלפי השכן נעשה כיום בהדרגה, בקרב עמים רבים — ובייחוד בקרב המפותחים שבהם — לתופעה פתולוגית של ממש. מכל עבר רואים גבולות נסגרים בחרדה, בפחדנות; יום ולילה פועלים באירופה המפעלים לייצור כלי ההרס המפלצתיים והמתוחכמים ביותר. במאה העשרים לספירה, לאחר עשרים מאות של הישגים מפוארים בכל תחומי התרבות, חלק ניכר מכוח ההמצאה האנושי מוקדש אך ורק למציאת אמצעים שיאפשרו, בבוא העת, לרצוח את מספר בני האדם הרב ביותר בזמן הקצר ביותר! חוסר אמון של כל עם כלפי זולתו, חרדה של כל אומה מפני כוונותיהן האפשריות של האחרות — כל האנושות שרויה בצללים, מאוימת במחשבה על מלחמה קרבה. איזו אכזבה מרה היא לנו, אנחנו המתעקשים — על אפן ועל חמתן של הרוחות הרעות — להחזיק בחלום האחווה בין העמים! איזה עצב נגרם לנפשנו, אנחנו השונאים את השנאה כאת האויב האיום ביותר של האנושות, ועומדים חסרי מגן וחסרי אונים מול השיגעון הזה של אחינו בכל מדינות העולם!


ואף על פי כן — לא! איננו רשאים להיכנע לפסימיות משתקת כי הפסימיות היא כוח הרס. היא מחלישה, מרדימה את האנרגיות משום שאינה יוצרת. אין לנו רשות, באמתלה שהזמן שלנו פועל כנגד חוקי התבונה, להטיל ספק בכוחה של התבונה. אין לנו רשות, גם כאשר אנו חרדים לגורלו של דורנו זה, לתת לאותה חרדה להיראות לעין. ההפך הוא הנכון. אנחנו, שתפקידנו לשמור על הנפש, עלינו לרכז את כל מאמצינו בחיזוק כושר האמונה בשעה זו של חולשה ושל ייאוש. אם בתוך הלילה הסובב אותנו אנו מבחינים בניצוץ הקטן ביותר של תקווה — חובה עלינו להצביע עליו בפני ידידינו. לכן, גבירותיי ורבותיי, אשתדל מצידי להראות לכם כעת, בכל יושר אמונתי, שמול הכוחות המפרידים פועלים כוחות אחרים — אלה המאחדים במקום לפלג — ושבמהלך ההיסטוריה, כנגד הנטיות ההרסניות, צמחה תמיד שאיפה לאחדות מוסרית של העולם. עוד על ספסל הלימודים למדנו שלצד הכוחות הצנטריפוגליים ישנם גם כוחות צנטריפטליים. אלה ואלה פעילים בכל אדם ובכל עם. כל אדם, משהתגבשה אישיותו, מבקש לשמרה ואף להעצימה ככל האפשר; כל עם מבקש לשמור על מה שייחודי לו כעם ולהעצימו. אך אף אדם אינו רוצה, ושום עם אינו יכול, להישאר מבודד לחלוטין; כל אחד נמשך לצאת ממעגל קיומו הפנימי כדי להתקשר עם אחרים. וכך מתמשך לו חלום האחדות של העולם כולו — כצורת הקשר העליונה ביותר — והוא נמשך לאורך כל הדורות, בזרימה מתמדת, עד לרגע שבו יתממש.


חלום אחדות האנושות הוא הקדום ביותר בעולם, וכבר בספר הקדום והקדוש ביותר שבידינו — התנ"ך — אנו מוצאים אותו כתוב שחור על גבי לבן. זכרו את האגדה רבת המשמעות המופיעה כבר בעמודיו הראשונים של ספר נכבד זה — סיפור מגדל בבל. בקושי יצאו בני האדם מחשכת הלא־נודע, אך החלו להיות מודעים לכוחם, וכבר התכנסו ואמרו: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם".[1] זאת הייתה הפעם הראשונה שהתאחדה האנושות לשם מעשה משותף, ובזכות היותם מאוחדים, בזכות שהייתה להם לשון אחת ורוח אחת — הלך המגדל ועלה וגבה להפליא. סמל לא נשכח, המלמד אותנו שהאנושות, כל עוד היא מאוחדת ואינה מבזבזת את כוחותיה על מחלוקות טיפשיות, מסוגלת להגיע אל הנעלה ביותר.


והנה אומר התנ"ך כי אלוהים ראה את הבניין המפלצתי עולה אל השמיים והחליט למנוע את השלמתו, והאמצעי שמצא כדי למנוע מן האנושות לעלות השמיימה היה לגרום לה להתפלג. אתם זוכרים את נוסח התנ"ך: "וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנוֹת הָעִיר"[2] — הוא בלבל את שפותיהם עד שלא הבינו איש את רעהו, וכיוון שלא הבינו כעסו זה על זה, התקוטטו, והמעשה נותר בלתי גמור.


אני שואל את עצמי אם יש בספר הנפלא הזה אגדה יפה ממנה. כל גורלנו מרומז במילים הללו האומרות שכל מריבה מקורה בחוסר הבנה; ולפיכך משימתנו הנשגבה ביותר עלי אדמות, כדי למנוע מריבה, היא להבין ככל האפשר, ומתוך ההבנה — לנהוג בצדק במידה המרבית כלפי כל אדם וכל עם.


הרי אתם רואים: כבר מילדותה הרכה חלמה האנושות על איחוד כל בני האדם לשם מטרה משותפת — ואיני חושש לומר זאת — גם בתקופות האפלות ביותר של מלחמות ומריבות לא נשכח חלום זה לגמרי. במהלך הדורות תמיד נמצא מישהו שהוסיף אבן למגדל בבל הבלתי נראה, שמלאכת בנייתו ננטשה בידי בני האדם השרויים בסכסוך. תמיד התגלתה אותה שאיפה לאחדות, ובאה לידי ביטוי בצורות שונות. לעיתים בצורות רוחניות ונעלות מאוד, ולעיתים במופעים פרימיטיביים ואלימים. גם ג'ינגיס־חאן, אָטילָה, טימור לנג, אותם מנהיגים שחילותיהם שטפו את אסיה ואת אירופה — גם הם חלמו, במוחותיהם החשוכים, את חלום האימפריה העולמית, חלום של איחוד עמים — אומנם בעול שלטונם, אך עדיין — של איחודם. אולם האימפריות של הכובשים הברבריים הללו לא היו יציבות כלל ולא יכלו להיות יציבות כי לעולם מה שנוסד על כוח בלבד, לא יכול היה לשרוד בהיסטוריה ולא יכול היה להיות פורה.


ההיסטוריה האמיתית של רעיון האחדות ושל גיבושה של תפיסה עולמית אחדותית מתחילה ברומא. אתם יודעים כיצד, בתוך כמה מאות שנים בלבד כבש אותו כפר קטן במרכז איטליה תחילה את חצי האי האיטלקי, ולאחר מכן השתלט על אפריקה ואסיה כפי שהיו מוכרות אז, ובהמשך על גאליה ועל גרמניה, על אנגליה. בראשית עוצמתה רומא ראתה את עצמה כאילו הייתה היקום כולו כפי שהיה מוכר באותה עת. אולם אין אלה הכיבושים עצמם ואיחוד הארצות הכבושות שבהן טמונה חשיבותה האדירה של השליטה הלטינית לתולדות התרבות, אלא בעובדה שרומא העניקה לעולם חוק רוחני אחיד, תרבות משותפת; היא לא הניחה לפרובינציות שלה לשקוע תחת עול דיכוי וברבריות, אלא העלתה אותן לדרגה גבוהה יותר של תרבות. היא לימדה אותן את שפתה, את משפטה, את אדריכלותה, את מדעיה ואת ספרותה.


רומא לא רק כבשה אלא גם חינכה לתרבות. האזרח שלה לא היה נתין חסר זכויות אלא — civis romanus — אזרח רומי; ומאחורי לגיונותיה צעדו הליקטורים,[3] שומרי החוק. עם רומא עולה לראשונה ניסיון לארגן את העולם מבחינה רוחנית על יסוד לשון אחידה, שהקרינה בהירות על כל תחומי החיים החברתיים — לשון שהעמים הלטיניים הם יורשיה, ועד ימינו, ועד לפינות המרוחקות ביותר של העולם, אפשר לראות בה זוהר ויופי שהעניקה הרומית לדיבור האנושי.


באמצעות ארגון גאוני כל הפרובינציות — כלומר אירופה, אפריקה ואסיה — הוסבו לאימפריה אחת המאורגנת בשלטון אחיד; המקום הזעיר ביותר, המחנה המבוצר הנידח ביותר, הקסטרום,[4] חובר אל הבירה באמצעות דרכים בנויות להפליא, באמצעות שירות סדיר של שליחים ודואר. כך קרה שכל העמים, שדיברו בלשונות שונות, אף שהיו מופרדים במנהגיהם ובדתותיהם, זכו ללשון עליונה המאחדת אותם, לאותם משקלות ומידות, למשפט ולחוקים שחיברו אותם לאחדות משותפת. לראשונה היה לעולם כולו מרכז רוחני, לב ומוח, שממנו יצאו כל הדחפים ושבו הם נאספו מחדש כמו זרם עצבי.


האימפריה הרומית הייתה הניסיון הראשון — ועד כה הצורה המושלמת ביותר — של תוכנית מאוחדת לבניית העולם. וככל שאנו מעמיקים בלימוד מוסדותיה כן מתברר לנו ביתר הערצה עד כמה כבר היינו קרובים, לפני כמעט אלפיים שנה, לאחדות חיצונית של העולם, ועד כמה אנו עדיין חבים את ליכודנו הרוחני הנוכחי לאותה תפיסה בת חזון. גם כיום נשענת שיטת המשפט שלנו על יסודות המשפט הרומי; גם כיום השפה הלטינית נלמדת בבתי הספר הגבוהים בכל רחבי העולם, והיא שנתנה לנו כמה מן היסודות לתפיסתנו המשותפת את היקום. גם כיום, גבירותיי ורבותיי, הלטינית נותרה היסוד לכל הבנה אינטלקטואלית. רומא העניקה לנו את הסקיצה הראשונה של ארגון עולמי משותף ועל־לאומי. וכך, לפני אלפיים שנה, כבר היינו קרובים מאוד להשגת אותו אידיאל של אחדות.


ולכן נפילתה של האימפריה הרומית הייתה אחת הקטסטרופות הגדולות ביותר שידעה האנושות מימיה. עם פלישת הברברים, עם החורבן וההתפוררות של האימפריה, לא זו בלבד שהסתיימה אותה תנופה אדירה — אלא שהחלה נסיגה, נסיגה שנמשכה מאות שנים. הדבר דמה לאולם שכבה בו לפתע האור, וכל הנוכחים, אשר עד אותו רגע ישבו שלווים מסביב לשולחן משותף שקועים במלאכה מועילה, החלו לפתע לגשש את דרכם באפלה, להתנגש זה בזה, ולשבור — מתוך מגושמות או מתוך רוע — את כל החפצים שנקלעו לידיהם. כמעט כל מה שרומא עשתה למען אחדות העולם נפל והתפורר. הדרכים המפוארות, שנבנו על פי תכנון מדוקדק ואשר קישרו בין הערים, התנוונו ונעלמו; אמות המים התמוטטו ונחרבו; הפסלים נותצו; הספרים נשרפו; הארכיונים הושמדו. שוב אין חוק אחיד, אין לשון משותפת, אין מידות ומשקלות קבועים. העולם התפצל ונסדק. לאחר שהגיע לצורתו המושלמת — הוא שב ונופל בייסורים של תסיסה אפלה ומבולבלת.


תופעה מוזרה היא שהאנושות שכחה, במאות האפלות שבאו בעקבות חורבן האימפריה הרומית, חלק גדול ממה שכבר למדה. בעוד ברומא כל ילד שגדל במשפחה רומית למד את אומנות הדיבור והכתיבה הספרותית, חקר פילוסופיה והיסטוריה — הרי שמאותו זמן ואילך אנו נוכחים לדעת לא אחת שמלכים וקיסרים בקושי מסוגלים לחתום את שמם על מסמך רשמי, על אחת כמה וכמה אינם מסוגלים לשרבט בעצמם את המכתב הפשוט ביותר. המידות נעשות קשות וגסות, הפעילות האינטלקטואלית הולכת ודועכת עד שהיא שוקעת באפלה של בערות כללית, יסודות המדע פשוט נשכחים, והאמנות מתנוונת. הבה נתבונן בפסלים מן המאות השמינית, התשיעית, העשירית. לעומת יצירות האימפריה הרומית דומים הם לעבודות של ילדים מגושמים. יחלפו עוד מאות שנים עד שאירופה תשוב ותדע לכתוב איגרת במיומנותו של קִיקֵרוֹ או חיבור היסטורי בסגנון של טיטוס ליוויוס[5] או של טָקיטוס;[6] עד שהאנושות תחזור ותשיג במדעי הטבע ובאדריכלות את הידע שהיה ברשותה כבר בימי פליניוס[7] ווירטוביוס.[8]


כל העמים החדשים שקמו באירופה — כלומר בצרפת, בגרמניה, באנגליה, בספרד — נאלצו בתקופת ילדותם ההיסטורית ללמוד מחדש, אט אט, את מה שכבר ידעו בעבר, בהיותם חלק מן הקהילה הגדולה של האימפריה הרומית. עם חורבן האימפריה כבתה התרבות האוניברסלית עד כדי כך, שניתן להשוות זאת לאדם שראשו ספג מכה כה קשה עד שאיבד את זיכרונו לזמן מה.


לא בלא כוונה מסוימת, גבירותיי ורבותיי, התעכבתי במקצת על התקופה הקודרת ההיא. רציתי להזכיר כי בהתפתחות האנושות מתחוללות לא פעם מהלומות איומות ונפילות שמסיגות את ההישגים לאחור. גם אנו עצמנו כבר חווינו באירופה תקופה מעין זו, וכל ההפרעות והבלבולים המוסריים של זמננו אינם אלא תולָדות אותו זעזוע. התפתחותו של כל רעיון אינה מתקדמת כלל בקצב של צעד אחר צעד, בעלייה סדירה; אחרי התקדמות עזה באות לא אחת נפילות רעות. אך גם אם הן קשות עד מאוד, אין לראות בהן דבר קבוע. שכן תמיד אחרי המשברים המסוכנים ביותר באות ההחלמות המכריעות. החוט לעולם אינו נקרע כליל, ולעולם אין העבודה הרוחנית של התרוממות האנושות מופסקת לגמרי. כאשר ארץ כלשהי מוותרת על שליחותה התרבותית נמצאות תמיד ארצות אחרות שימשיכו בכך; ובזמן שאזור אחד מחשיך, אחר מתבהר.


*המשך הפרק זמין בספר המלא*


[1] בראשית יא, ד. [כל ההערות הן של העורך].
[2] בראשית יא, ח.
[3] בלטינית Lictor, חבר במעמד מיוחד של משרתי ציבור בתקופת הרפובליקה הרומית.
[4] בלטינית Castrum, מחנה מבוצר או מצודה שבהם חנתה בימי קדם באופן קבוע או זמני יחידה של הצבא הרומי, כגון לגיון.
[5] טיטוס ליוויוס, Titus Livius (59 לפנה"ס–17 לספירה), היסטוריון רומי, מן הבולטים בתור הזהב בתרבות הרומית.
[6] קוֹרנליוּס טקיטוּס, Cornelius Tacitus (56–117). סנטור רומי והיסטוריון באימפריה הרומית. נחשב לאחד מגדולי ההיסטוריונים בעת העתיקה.
[7] גאיוס פליניוס סקונדוס, Gaius Plinius Secundus (23–79), מוכר בשם פליניוס הזקן. סופר, היסטוריון, חוקר טבע ומפקד צבא וצי רומי.
[8] מרקוס ויטרוביוס פוליו, Marcus Vitruvius Pollio (80 לפנה"ס–15 לספירה), סופר, אדריכל ומהנדס אזרחי וצבאי רומי.