"מבלי להכחיש את האידיאל, אך גם מבלי לשכוח את מחירו"
ז'וליה קריסטבה, "סיפורי אהבה"
חלק 1
פרק 1
השיבה לנפאל, אנה 2018
אנה השתרעה על הספה האדומה בסלון והניחה רגליים על השולחן. היא ידעה שיש לה בערך חצי שעה כדי לעלות למעלה, לארוז מזוודה וגם להכין לרומי משהו לאכול. לא היה לה ממש נוח לרבוץ כך. היא עברה לישיבה זקופה והסתכלה הצידה. על כוננית הספרים היו תמונות שלה עם ירון ורומי מהמדבר, מהחופשה לפני שלוש שנים. היא נראתה קורנת בתמונות האלה, לבושה בגלבייה לבנה, השיער שלה היה שם חלק יותר וארוך במיוחד בגלל היובש של המדבר, ראו אותו מבצבץ מעבר למותניים. היא זוכרת שהיה לה חם, אבל רומי אמרה לה לא לאסוף, כי ככה היא יותר יפה בתמונה. רומי נראתה בדיוק כמו אבא שלה, עיניים גדולות וכחולות ושיער חלק באמת, לא כזה שצריך מדבר. גם ירון לא היה צריך מדבר.
מכל המטלות הספיקה רק להוציא בגדים מהארון למיטה, אפילו לא לבחור מה היא לוקחת. "אמא?"
רומי פרצה אל החדר, אנה דחפה במהירות את המזוודה מתחת למיטה.
"עכשיו את אורזת?" רומי התיישבה על הרצפה. "אני ממש רעבה, היה לי יום חרא בבית ספר, למדנו שברים."
"שברים זה די חרא," הסכימה אנה. רומי קמה, הושיטה לה יד ומשכה אותה לעמידה בקלות. למרות הגובה הלא מבוטל של אנה, היא שקלה מעט, ורומי היתה חזקה. חזקה ומתוקה, אבא שלה קרא לה. הן ירדו יחד למטבח, להכין אוכל. אנה לא ממש ידעה להכין אוכל במובן הרחב של המילה. היא הציצה בעצמה במראה שבתחתית המדרגות וראתה שוב את העיגולים השחורים שאיכשהו הצליחה להסתיר כשקמה. בבוקר כשהסתכלה על עצמה במראה העיניים שלה נראו קטנות וחומות יותר מבדרך כלל.
היא פתחה את קופסת הקציצות וקופסת האורז שאמא שלה הביאה יומיים לפני כן, שפכה את האוכל על הצלחת, חיממה במיקרו, הניחה אותה מול רומי וביקשה רשות לחזור למעלה. רומי לא הביעה מחאה. אנה חזרה לחדר השינה ונשכבה שוב על הבגדים שהוציאה. היא נוסעת בסך הכול לשבועיים, כל מה שצריך זה בגדים נוחים, בגדים חמים, נעליים נוחות, כלי רחצה. מקסימום, אם תשכח משהו, אפשר לקנות בנפאל. הן נוחתות בקטמנדו, יש שם הכול ויש להן יומיים עד הנסיעה לפוקרה. הפעם הזמינו אוטובוס תיירים ממוזג מראש. הן כבר לא בנות עשרים וחמש. הן בנות כפול מעשרים וחמש.
"אמא?" רומי עלתה במדרגות בשקט הפעם, והפתיעה את אנה. "את נוסעת שוב לצלם סרט? באוסטרליה?"
"אני מתלבטת," אמרה אנה והתהפכה על הצד, להתבונן בילדה המקסימה שלהם.
"מה זה, את מחליטה מתי מצלמים?" שאלה רומי ושלפה את המזוודה מתחת למיטה.
"אני מתלבטת מה להגיד לך," אמרה אנה.
רומי פתחה את המזוודה ולא הרימה את המבט לאימה. "אין לך פה הרבה מקום, אמא," היא אמרה. "אם זה חודש כמו אז כשנסעת, נראה לי שאת צריכה מזוודה אחרת או נסיעה אחרת." היא מצאה באחד הכיסים חזייה מהנסיעה הקודמת, שלפה אותה ומדדה על עצמה מעל החולצה.
אנה צחקה. "זה כמעט בגודל שלך ככה כשאת עם חולצה ואפילו שאין לך עוד ציצי," אמרה.
רומי הסתכלה במראה. "אני מקווה שיהיה לי ציצי קטן כמו לך," אמרה והורידה את החזייה.
"את נראית בול כמו אבא, אז בטח יהיה לך את הציצי של סבתא."
"על מה הסרט שאת נוסעת לצלם?" רומי כבר התחילה לברור מתוך הבגדים שאנה הכניסה למזוודה. "ולמה כאלו חמים? זה לא באוסטרליה, הסרט שאת משחקת בו?"
אנה לא ידעה מה להגיד. עם רומי היא רצתה להיות אמא אחרת, יותר מדויקת, פחות זורמת מהאמא שהיא היתה לגלעד. בין רומי לגלעד הפרידו שלוש־עשרה שנה, והאבות שלהם היו בערך שני האנשים הכי שונים שהיא הכירה.
"אני לא נוסעת לצלם סרט, בובה," אמרה אנה. היא אף פעם לא הצליחה למצוא את האיזון בין שקר לאי־אמירת האמת, אבל הרגישה שעם השנים היא התקדמה בעניין הזה, ולפחות התקדמה עם ההבנה שלא חייבים להגיד הכול, בטח לא לילדים. אבל היא עדיין לא הבינה מה כן אפשר להגיד להם.
"אני יודעת שביקשתי ללכת לישון אצל אבא היום," אמרה רומי, " אבל אולי אני אישאר איתך במקום? אם את נוסעת. מתי את נוסעת? עם מי אני נשארת בכלל כשאת נוסעת? עם סבתא?"
"עם ירון," ענתה אנה. זה היה קל. מאז הפרידה ביניהם דווקא חלוקת הזמן עם רומי היתה החלק הקל. הם הסכימו שזה יהיה גמיש, ובעיקר נתון להחלטתה של רומי בשלב ראשון. כבר עברו שלושה חודשים, אבל זה עדיין עבד.
"למה את לא קוראת לו אבא?" רומי המשיכה למיין את הבגדים עבור אנה. לא שהיה המון למיין: רוב הבגדים של אנה היו דומים. חולצות טריקו ארוכות בשחור, אפור ולבן, כמה סריגים גדולים וקצת יותר צבעוניים, ג'ינסים צמודים וכמה חולצות כפתורים לבנות ארוכות שהשאירה הפעם בארון, כי הן לא התאימו לטרק בנפאל.
"סליחה, אבא. סתם נפלט לי ירון."
"את חושבת שאבא יחזור עכשיו לגור עם ענת וכולם?" שאלה רומי. היא הפנתה את הגב לאנה כשאמרה את זה.
אנה ניגשה אל רומי, הניחה ידיים על כתפיה וסובבה אותה אליה. "מצחיקולה קטנה, ענת וכולם? ככה את קוראת לאחים שלך?"
"חצי אחים שלי, אמא," תיקנה רומי. "ובכלל מה ששאלתי היה על אבא, אם הוא יחזור להיות הבעל של ענת עכשיו. כי את והוא נפרדתם." היא הביטה באנה בפה קפוץ ובידיים משולבות. לרגע אף אחת מהן לא זזה, אנה הרגישה איך הדופק שלה מאיץ.
"בואי, בובה. נרד למטה, אני אארוז אחר כך."
"לא ענית לי."
"רומיק, אפשר לעשות איתך הסכם?" אמרה אנה וכבר הושיטה יד ללחיצה.
"איזה הסכם?"
"הסכם בינינו. קטן כזה, שאומר שאת לא תשאלי אותי שאלות קשות ובתמורה אני לא אצטרך לשקר לך," אמרה אנה. בתוך הראש שמעה את ענת — שוב את מפילה את זה על הילדה?! היא רק בת עשר! אבל מה זה חשוב, ענת, הן כבר מזמן לא מדברות ממש. לא כמו חברות. ובטח שהיא לא תגיד לה כלום על איך להיות אמא של רומי.
"זה מוזר, מה שאת מבקשת," ענתה רומי.
רומי לא הספיקה לארוז תיק ללילה כשירון דפק שתי דפיקות ונכנס בלי לחכות לתשובה. רומי קפצה עליו לחיבוק ורצה למעלה לארוז, כאילו לא ביקשה להישאר עם אנה רק לפני רגע.
"היא ראתה שאני אורזת," אמרה אנה והשפילה מבט.
"נו, אז?" ירון התיישב על אחד מכיסאות הבר במטבח. אנה התקרבה והניחה את כף ידה על ירכו. "אתה רוצה לאכול משהו?" שאלה.
ירון אחז בקצה כף ידה והזיז אותה. אנה פנתה אל המקרר.
"יש אוכל של אמא שלך?"
"כן," ענתה. ירון בהה בה מתרחקת אל המקרר.
"אני לא יודעת מה להגיד לה על הנסיעה," אמרה אנה.
ירון הסתכל עליה בעיניים מכווצות. "היא גם ככה שומעת אותך עכשיו, זה ברור לך, נכון?" הוא התנשף.
"לא אמרתי כלום," אמרה אנה והתיישבה על הבר במרחק שני כיסאות.
"אני לא יודע, תחשבי על משהו. יש לך בדיוק חמישה ימים. רומי צריכה לדעת לאן את נוסעת ולכמה זמן. אל תוסיפי יותר מדי פרטים לא רלוונטיים. היא עדיין ילדה קטנה, אני מזכיר לך. היא לא צריכה להבין את הקשר בין הנסיעה הדפוקה שלך לפרידה שלנו," אמר בטון שקט וקטוע. אנה חשבה שזה לא הוגן שהוא מבלבל אותה עוד יותר.
הצעדים של רומי נשמעו מהמדרגות וירון השתתק. היא נכנסה אל המטבח. "אתה בסדר, אבא?" בדקה.
"רומיק, את יכולה לתת לנו עוד כמה דקות לדבר?" ביקשה אנה. ירון שחרר אנחה.
"אני יוצאת לדשא, אבל לא להרבה זמן כי אני עוד רוצה לראות את סבתא באור ולהספיק לטייל איתה."
"אתה לא חושב שהסיבה שנפרדנו היא בכל זאת עניינה?" אמרה אנה אחרי שרומי יצאה. "לא היינו צריכים להגיד לה עוד משהו חוץ מהבולשיט הזה שאמא ואבא ממשיכים לאהוב אותה גם אם אולי לא אחד את השני..."
היא קמה על רגליה וניגשה אל המיקרו.
"לא בא לי לפתוח את זה שוב," אמר ירון בפה מלא. "היא ילדה בת עשר וזה לא בולשיט, השיחה שעשינו לה כשנפרדנו. לא כל דבר שהוא לא האמת המוחלטת הוא בולשיט." הוא גיהק. אנה ניגשה לברז, מזגה כוס מים והגישה לו. היא נשארה קרובה אליו. זה עבר בשלום יחסית, חשבה.
"טוב, מה שתגיד, ולמה אתה לוקח אותה לאמא שלך? מה הקטע?"
"אני לא חושב שזה עניינך," ענה בקול שעל פניו נשמע מאופק.
הוא קם ופנה לכיוון הגינה, לקרוא לרומי.
"סבבה. תעצור רגע." היא התקרבה שוב בצעדים מהירים ונגעה בכתפו. "אפשר לבקש שתרגיע קצת? אין לך הרבה ברירות, יש לך ילדה לדאוג לה."
הוא עצר לכמה רגעים, אבל הזמן המשיך... הוא התנער וניגש אל דלת הכניסה. "רומי, את באה?" קרא בקול. "אני אחזיר אותה מחר בבוקר," אמר לאנה.
אנה חזרה לספה האדומה שלה, שקעה בה ובמחשבות על היום שבו נסעו יחד לשוק הפשפשים לקנות את הספה. היה חמסין והיא היתה לקראת סוף ההיריון. היא לא ממש ידעה אילו רהיטים היא רוצה לבית שלהם. נהיה להם בית יחד די מהר. המון דברים קרו יחד, היא כבר היתה בת ארבעים ואחת. ירון ניהל הכול, היא רק הלכה אחריו לחנויות רהיטים ולא ידעה איך מרהטים בית, איך קונים דברים קטנים כאלה לקישוט — אביזרים, אמא של ירון קראה לזה. בעיקר לא ידעה איך להיכנס לנעליים של ענת, שחוץ מלהיות אשתו הקודמת גם היתה פעם חברה שלה. הדירות שאנה שכרה היו בדרך כלל די מרוהטות. בטח בפריז, אבל גם בארץ, הקפידה לשכור דירות מאובזרות ומעוצבות כי לא היו לה עצבים להתעסק בזה. ביום של רכישת הספה האדומה היה לה כבד וחם, אבל היא לא התלוננה. קצת הפריע לה הצבע, האמת, נראה לה צעקני משהו, אף על פי שהיא מאוד אהבה למרוח אודם אדום. "אודם של גרושות", ענת קראה לו. ענת אף פעם לא תמרח אודם אדום של גרושות, גם עכשיו כשהיא גרושה כבר מעל עשר שנים. אנה עצמה לא היתה בדיוק הגרושה הטיפוסית, כי התגרשה מיריב כל כך צעירה וכל כך מהר, כשגלעד היה רק בן שלוש. אולי עכשיו, אם הפרידה מירון תהפוך לגירושים, היא תהפוך לגרושה של אודם אדום. אי אפשר לדעת.
את האודם האדום היא למדה למרוח בפריז. חברה טובה שלה אמרה לה שזה חובה בעיר הזאת, היא לא התווכחה, אף שהיה לה פה רחב היו לה שפתיים דקות למדי. אולי היא תגיד לרומי שהיא נוסעת קצת לברר עם עצמה דברים על העבר? לא, זה ממש מסתורי. לא מתחשק לה להיות מסתורית עם הבת שלה. היא תגיד לה שהיא נוסעת לחקור את נושא האהבה. זה מה שתגיד. שיש לה סרט גדול לצלם בעניין, והיא חייבת להבין שם עוד כמה סוגיות לעומק. "סוגיות לעומק"! ממש מילים מתאימות לילדה בת עשר. חוץ מזה, מה ההיגיון לנסוע לחו"ל בשביל לברר דבר כזה? אין סיכוי שרומי תבין את זה. אפשר סתם להגיד לרומי שהיא נוסעת לטיול עם מיכל. זה מה שמיכל היתה אומרת אילו היתה אמא של רומי. שזה טיול של חברות. מיכל היתה אומרת לבת שלה שהשנה, במקום לנסוע עם אבא, היא נוסעת עם חברה. זה הכול. אנה ידעה שזה לא יעבוד לה להגיד דבר כזה. היא חייכה לעצמה כשנזכרה באותו יום, לא מזמן, כששאלה את רומי מה זה אהבה בעיניה, כי באמת היה איזה סרט כזה ברקע, ורומי ענתה בפשטות: "אהבה זה מה שיש ביני לבינך."
