1
בבוקר קיצי חם של שנת 1900 יוצאת מתחנת קוּרְסְקי רכבת מהירה. רגע לפני היציאה ניגש אל החלון מבחוץ מישהו בחולצת מעטפת טירולית שחורה. לצידו אישה גבוהה. ככל הנראה, היא אִמו או אחותו הבכורה. הם מדברים עם אבי על משהו ששלושתם מעורבים בו במידה זהה של חמימות הלב, אולם האישה מחליפה עם אִמי לסירוגין מילים ברוסית, ואילו האיש הלא־מוכר מדבר על טהרת הגרמנית. אף על פי שאני שולט בשפה זו שליטה מושלמת, מעולם לא שמעתי אותה כך. על כן כאן, ברציף ההומה, בין שני צלצולים, הזר הזה נדמֶה בעיניי כצללית בין גופים, כבדיה במעבֶה העולם הלא־בדוי.
בדרך, קרוב יותר לטוּלָה, הצמד הזה שוב מופיע בתא שלנו. מדברים על כך שהרכבת המהירה לא אמורה לעצור בקוֹזלוֹבָה זאסֵקָה, והם אינם בטוחים אם הכרטיסן הראשי יורה לנהג לבלום בַּזמן בתחנה של משפחת טולסטוי. מהשיחה המתפתחת לאחר מכן אני מסיק שהם אורחיה של סופיה אנדרייבנה,* מפני שהיא נוהגת להגיע למוסקבה לקונצרטים של התזמורת הסימפונית ורק לאחרונה ביקרה בביתנו. ואילו הדבר החשוב לבלי סוף, שמסומן בראשי התיבות ״הרוזן ל. נ.״** ומשחק במשפחתנו תפקיד סמוי אך מעושן עד כדי חידה, אינו מתמסר לשום התגלמות. הוא נצפה בינקות מוקדמת מדי. את שיער השיבה שלו, שרוּעְנַן בהמשך ברישומים של אבי***, של רֶפּין**** ושל אחרים, העניק זה כבר הדמיון הילדי לקשיש אחר שנצפה לעיתים קרובות יותר וכנראה מאוחר יותר — ניקולאי ניקולאייביץ' גֶה.*****
לאחר מכן הם נפרדים לשלום והולכים לקרון שלהם. כעבור זמן־מה הסוללה הטסה נשבית באחת בידי הבלמים. עצי לִבנֶה מרצדים. לרוחב המסילה כולה נושפים ומתנגשים לוחות המַצמְדים. מתוך נחשול החול הרונן נחלצים בהקלה שמי קוּמוּלוּס. בחצי סיבוב מהחורשה, תוך כדי השתטחות כמו בריקוד עַם רוסי, מתעופף אל היורדים מהרכבת צמד סוסים רתום לכרכרה ריקה. שקט מסעיר כהרף עין, כמו ירייה, של מסעף שאינו יודע עלינו דבר. לא נעמוד כאן. מנפנפים לנו לשלום במטפחות. אנחנו משיבים. עדיין אפשר לראות איך העגלון עוזר להם לעלות. הנה הוא מסר לגברת את היריעה לכיסוי הכרכרה והתרומם, אדום שרוולים, כדי להיטיב את חגורתו ולאסוף תחתיו את כנפי מעילו הארוך. תכף יֵצא לדרך. באותה עת עיקול אוחז בנו, ותוך התהפכות איטית, כמו עמוד שנקרא, נעלמת התחנה הקטנה משדה הראייה. הפנים והמקרה נשכחים, וכפי שאפשר להניח, לתמיד.
הערות
* אשתו של הסופר לב טולסטוי (הערות השוליים הן של המתרגמת, אלא אם כן צוין אחרת. הערות של עורכת התרגום סומנו בראשי תיבות ד. מ.).
** כלומר, הסופר עצמו — הרוזן לב ניקולאייביץ' טולסטוי.
*** אביו של בוריס פסטרנק, לֵיאוֹניד (יצחק־לייב) פסטרנק (1862–1945), היה צייר דגול, ובין היתר הרבָּה לצייר דיוקנאות של טולסטוי ולאייר את ספריו. יחסיו עם טולסטוי היו ידידותיים ביותר.
**** אילְיָה רפין (1844–1930), צייר רוסי־אוקראיני דגול.
***** ניקוֹלַאי גה (1831–1894), צייר רוסי דגול.
2
חולפות שלוש שנים, חורף בחוץ. הדמדומים ומעילי הפרווה קיצרו את הרחוב בשליש. קוביות של כרכרות ופנסים מתרוצצות בו ללא קול. הורשת הנימוסים, שנקטעה לא פעם גם קודם לכן, הגיעה אל סוֹפהּ. הם נשטפו בגל של המשכיות עוצמתית יותר — המשכיות הפָּנים.
לא אתאר בפירוט מה קדם לה. איך בתחושה שהזכירה את ״החוש השישי״ של גומיליוב,****** נגלה לבן העשר הטבע. איך הייתה הבוטניקה לתשוקתו הראשונה בתגובה ללופתנוּתו מחומשת העלעלים של הצמח. איך השמות שאותרו במגדיר הצמחים הרגיעו את האישונים הריחניים שהשתוקקו ללא שאלות אל ליניאוּס,******* כמו מתוך נידָחוּת אל התהילה.
איך באביב אלף תשע־מאות ואחת הציגו בגן החיות יחידה של אמזונות מדָהוֹמֵיי.******** איך תחושת האישה הראשונה נכרכה אצלי בתחושת המִסדר המעורטל, הסֵבל שצופף שורות, המצעד הטרופי לקול תופים. איך נפלתי בטרם עת בשִׁבְייהּ של דמות האישה, מפני שראיתי בטרם עת נשים בדמות שבויות. איך בקיץ אלף תשע־מאות ושלוש בכפר אוֹבּוֹלֶנסקויֶה, שם התגוררה בשכנות אלינו משפחת סקריאבּין, טבעה בשעת רחצה צעירה שהתחנכה בבית מכרינו אשר התגוררו מעבר לנהר פּרוֹטבָה. איך מצא את מותו הסטודנט שזינק להציל אותה, ולאחר מכן היא יצאה מדעתה, אחרי ניסיונות התאבדות אחדים מאותו צוק. איך אחר כך, כששברתי רגל וכך נגרעתי בערב אחד משתי מלחמות עתידיות, שכבתי בגבס ללא תזוזה, וביתם של המכרים ההם עלה באש מעבר לנהר, והצליל הדקיק של אזעקת פעמון הכנסייה הכפרית יצא, תזזיתי, מגדרו ושקשק כמוכה קדחת. איך הלהט המלוכסן נמתח כעפיפון משוגר ופרכס, ולפתע גלגל כצינור את מסגרת החלון הדקה וצלל ראש אל השכבות הפשטידתיות של העשן האפור־ארגמני.
איך באותו לילה, כשדהר בחברת הרופא ממאלוֹיָרוֹסלאבֶץ, האפיר שׂערו של אבי למראה ההבהק המיתמר שניצב כענן מהוֶורסטָה******** השנייה מעל הדרך ביער, ושכנע אותו שהשריפה משתוללת בביתה של האישה היקרה לליבו, ובו שלושה ילדים וגוש גבס במשקל חמישים קילו, שאי־אפשר להרים אותו מבלי להסתכן בנכות לצמיתות.
לא אתאר את כל אלה, הקורא יעשה זאת במקומי. הוא אוהב עלילות והפחדות ורואה בהיסטוריה סיפור בהמשכים שלעולם אינו נגמר. אין לדעת אם הוא מאחל לה סוף מתקבל על הדעת. הוא מחבב מקומות שלא הרחיק מעבר להם בטיולים שלו. הוא טובע כולו במבואות ובפתחי דבר, ואילו בשבילִי החיים נגלו רק במקומות שהוא נוטה לערוך בהם סיכומים. שלא לדבר על כך שהחלוקה הפנימית של ההיסטוריה נכפתה על ההבנה שלי בדמות המוות הבלתי־נמנע, והרי גם בחיים הייתי חי ושלם רק באותם מקרים שבהם הסתיים בישול החלקים המייגע, והרגש המצויד במלוא רוחב היריעה סעד את ליבו בדבר השלם ופרץ לחופשי.
ובכן, חורף בחוץ, הרחוב קוּצץ בשליש על ידי הדמדומים ומתרוצץ כל היום בשליחויות. אחריו, מבוששים בנחשול פתיתי השלג, דולקים בנחשול משלהם הפנסים. בדרך מהגימנסיה שמו של סקריאבין,******** כולו מכוסה שלג, מדלג מכרזה אל שכמי. אני מכניס אותו הביתה על מכסה הילקוט, הוא דולף אל אדן החלון. ההערצה הזאת מכה בי באכזריות בוטה יותר מקדחת. כשאני רואה אותו אני מחוויר, כדי להסמיק מייד לאחר מכן דווקא מתוך מבוכה מהחיוורון הזה. הוא פונה אליי, אני מאבד את שיקול דעתי ושומע את עצמי עונה לקול הצחוק הכללי משהו שאינו במקומו, אך איני שומע מה בדיוק. אני יודע שהוא מנחש את הכול, אבל לא בא לעזרתי אפילו פעם אחת. אם כן, הוא אינו חס עליי, וזה בדיוק אותו רגש נכזב, חד־צדדי, שאני משתוקק אליו. הרגש הזה לבדו, וככל שהוא יוקד יותר, כך הוא מגונן עליי יותר מהאדמה החרוכה שמשאירה בתוכי המוזיקה שלו, שאין לתארה.
לפני נסיעתו לאיטליה הוא בא אלינו להיפרד. הוא מנגן — אי־אפשר לתאר את זה — הוא אוכל אצלנו ארוחת ערב, נכנס לפילוסופיה, משתטה, מתלוצץ. כל הזמן נדמה לי שהוא מתייגע משעמום. מתחילים להיפרד. נשמעים איחולים. כגוש מדמם, נופלים אל ערמת ברכות הדרך הכללית גם דברי הפרידה שלי. כל זה נאמר תוך כדי תנועה, והקריאות המצטופפות על מפתן הדלת מתקדמות לאיטן אל המבואה. כאן שוב חוזר הכול על עצמו בפרצי התלהבות תמציתית וקרס צווארון, המבושש להיכנס לתוך לולאה צרה. הדלת נוקשת, המפתח מסתובב פעמיים. אמא חולפת על פני הפסנתר, שעדיין מעיד על הנגינה שלו במלוא זוהרו השזור של מעמד התווים, ויושבת לבחון את האטיודים שהשאיר, וברגע ששש־עשרה התיבות הראשונות מתחברות למשפט, המלא נכונות מפתיעה כלשהי שאין לה שום גמול בעולם הזה, אני מתגלגל, ללא מעיל וללא כיסוי ראש, במורד המדרגות ורץ ברחוב מְיאַסניצְקָיָה הלילי, כדי להחזיר אותו או כדי לראות אותו שוב.
כל אחד חָווה את זה. לכולנו נגלתה המסורת, לכולנו היא הבטיחה פָּנים, קיימה לכולנו את הבטחתה בדרכים שונות. כולנו היינו לבני אדם רק במידה שבה אהבנו בני אדם וזכינו להזדמנות לאהוב. מעולם, תחת מסווה הכינוי ״סביבה״, היא לא הסתפקה בדמות הקיבוצית שחוברה עימה, אלא תמיד שיגרה אלינו אחד מהיוצאים מן הכלל המוחלטים ביותר שלה. מדוע, אם כן, הרוב יצא בדמות הכלליוּת משביעת הרצון והנסבלת, לכל היותר? הם העדיפו את היעדר הפנים על הפנים, מפני שנבהלו מהקורבנות שהמסורת תובעת מהילדוּת. לאהוב מתוך ביטול עצמי וללא תנאי, בעוצמה השווה לריבוע המרחק — זוהי מלאכת לבבותינו כל עוד אנחנו ילדים.
הערות
****** ניקולאי גומיליוב (1886–1921), מגדולי המשוררים של ״תור הכסף״ הרוסי. ״החוש השישי״ הוא שיר שבו גומיליוב מתאר את הולדת היסוד היצירתי באדם.
******* קָרוֹלוּס ליניאוס (1707–1778), בוטנאי, רופא וזואולוג שוודי, הוגה שיטת המיון המדעית האחידה לעולם החי והצומח (ד. מ.).
******** דהומיי — ממלכה במערב אפריקה, שהתקיימה בשנים 1600–1894. הייתה בה יחידה צבאית של נשים, שכונתה בפי אנשי המערב ״האמזונות של דהומיי״. הצפייה בקבוצת הנשים האפריקאיות השבויות הותירה רושם כביר על פסטרנק הילד, ואולי אף השפיעה על יחסו לנשים בכל ימי חייו: הוא היה אחד היוצרים הגברים המעטים בדורו שגילו הבנה ורגישות גדולה למצב האישה בעולם.
******** וֶרְסְטָה — מידת אורך רוסית עתיקה, ששווייה 1.06 קילומטרים
(ד. מ.).
******** אלכסנדר סקריאבּין (1872–1915), מגדולי המלחינים של התקופה, שהיה נערץ על פסטרנק הצעיר.
