1


"אני אחות." המילים נמלטות מפי לפני שאני מספיקה לעצור בעצמי מלומר אותן, קולניות ומקרקשות כמו שתי פחיות הקשורות לפגוש האחורי. אילו יכולתי להושיט יד, לתפוס אותן בזנב ולמשוך חזרה, הייתי עושה זאת, אבל איחרתי את המועד. הן נשמעו. שני ראשים פונים לעברי.


הייתי צריכה ללכת משם. או לצחוק, לומר שסתם התבדחתי. אבל כשהאבא והילדה הקטנה מביטים בי ממקום מושבם על הספסל בפארק, עיניו נוצצות בתקווה, עיניה נוצצות מדמעות, אני מרגישה צורך דוחק לעזור להם. כך שאיני עושה לא את זה ולא את זה, אלא כורעת ליד הילדה ומחייכת חיוך רחב, תחילה אליה ולאחר מכן אליו. "צריך לשים על זה קרח," אני אומרת לאיש בקול צלול ויציב ועם נימה סמכותית כמו שיש באופן טבעי לאדם ששייך לתחום הרפואי, או כך לפחות נדמה לי.


העניין הוא שאני לא אחות. ומעולם לא הייתי. מה שאני כן, זה שקרנית.


שמעתי את היללות של הילדה הקטנה מהצד האחר של מגרש המשחקים, יבבות קורעות לב שמשכו אותי לעברה. מאז ומתמיד הייתי חטטנית, הטיתי אוזן לשיחות של זרים, התקרבתי לקרוא מעל לכתפו של מישהו, לכסנתי מבטים חטופים לעבר העומדים לידי ברכבת התחתית, התאמצתי לראות את המסרונים שקיבלו בטלפונים שלהם. זה עוד הרגל מגונה שלי. אז תוסיפו אותו לרשימה, בסדר?


"תני לי לראות," אמר האב לילדה הקטנה כשניגשתי אליהם ואחז בכף רגלה. "איפה נעקצת? כאן? או כאן?"


רציתי לעזור. הוא נראה חסר ביטחון כל כך, מבוהל כל כך ממה שקרה, שכמעט בלי לחשוב פתחתי את פי והשקר נפלט ממנו. טראח, על המדרכה, והקפיץ את שניהם. הייתה לי כוונה טובה, באמת. אני יודעת, הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות, נכון?


עכשיו אני סוקרת את החפצים שלהם. לידם מונחת רק אריזת נייר של ארוחת צהריים שתכולתה פוזרה על הספסל. כריך אכול למחצה. פלחי תפוח שכבר התחילו להשחים, מקלות גזר. שני משקאות, האחד פחית של משקה מוגז בטעם אשכוליות, האחר קופסת קרטון עם מיץ.


אני לוקחת את הפחית. היא קרירה, לא ממש קרה, אבל זה יכול לעזור. "הנה," אני אומרת ומושיטה את הפחית לאיש. הוא לוקח אותה. אצבעותינו נוגעות, התחככות קלה בלבד, האצבעות שלו רכות להפתיע. "העוקץ יצא?"


האב מביט בקימוט מצח ברגל של בתו. היא עדיין מייבבת, אבל בעוצמה פחותה. היא מביטה בי בעיניים קרועות לרווחה. יש לה פני בובה עם תספורת פוני וריסים ארוכים, חמודה אמיתית. וכך גם הוא, בלשון המעטה. אני עדיין חשה את מגע אצבעותיו באצבעותיי.


"אני חושב שכן," הוא אומר. "את מוכנה להסתכל?"


רגע של גאווה. הוא בוטח בי. זה מובן מאליו. אני שקרנית טובה. ובסדר, עוזרת גם העובדה השימושית שאני לובשת מדים כמו של אנשי צוות בבית חולים.


"בטח," אני אומרת בחיוך. בלי לקום מכריעה אני מושיטה יד ומרימה את כף רגלה הוורודה הקטנה, המלוכלכת מאדמה. היא בת ארבע או חמש, רגלה זעירה בכפות ידיי הגדולות מדי. הן תמיד היו גדולות מדי לאישה, גם כשהייתי ילדה. כפפות בייסבול, כינתה אותן דודתי. היא אהבה להקניט אותי, להשוות בין כפות ידינו. עד היום אני רגישה בכל מה שנוגע אליהן, לוחצת ידיים במהירות, טומנת אותן בכיסים או תוחבת מתחת לירכיי בזמן ישיבה.


אני בוחנת את תחתית כף רגלה. יש שם חבּורה אדומה קטנה ובמרכזה נקודה שחורה. העוקץ. אני יונקת אוויר בין שתי שיניי הקדמיות ומנידה את ראשי. "הוא עדיין שם." פניו מקדירות והוא מביט בו. "שאשלוף —"


"אתה צריך לגרד אותו החוצה. עם כרטיס אשראי או משהו אחר שיש לו קצה שטוח. אל תלחץ עליו. זה רק עלול להחמיר את המצב."


אני מרוצה מהרושם המיומן והידעני שאני עושה, כאילו באמת יש לי מושג על מה אני מדברת. ואכן יש לי, כנראה. בשלהי הקיץ הקודם גם לי קרה שדרכתי על דבורה בפארק הזה. פרשתי שמיכה וחלצתי נעליים לפני שנשכבתי עליה לקרוא. כשקמתי הנעליים שלי עוד היו על הדשא, ופתאום הרגשתי דקירה חדה בכף הרגל. חזרתי לשבת כדי לבדוק את מקום הפגיעה בעודי מקללת בלחש, וראיתי את הדבורה המעוכה שהעוקץ שלה עדיין היה נעוץ בעורי. לחצתי בזהירות עד שהעוקץ יצא. רק מאוחר יותר, כשחיפשתי בגוגל בעיצומו של התקף חרדה, הבנתי את הטעות שעשיתי.


בסופו של היום כף הרגל התנפחה עד כפליים מגודלה הטבעי, קיבלה צבע ורוד זוהר ונראתה כמו נקניקייה תפוחה קטנה. עברו שלושה ימים עד שהגירוד פסק ועוד ארבעה עד שהנפיחות ירדה לגמרי. צלעתי על הרגל הזאת בדרמטיות במשך כל השבוע וחזרתי על סיפור העלילה באוזני כל מי שרק העיף מבט לעברי. ואם לדבר גלויות, אולי גם טענתי שזה היה נחיל שלם ולא דבורה יחידה. העניין הוא שבאמת יש לי קצת ניסיון בתחום הזה.


האבא מושיט את ידו לכיס האחורי ומחזיר אותה עם הארנק שלו. "תודה," הוא אומר לי בהכרת טובה. "אם לא היית כאן, סביר להניח שהייתי מזמין אמבולנס." הוא מחייך כדי שאבין שרק התבדח. שיניו לבנות, ישרות ושוות בגודלן. יש לו יופי נערי כובש לבבות, אבל הוא כנראה בן שלושים וקצת, בערך בגילי.


הוא מוציא כרטיס אשראי מאחד מכיסי הארנק. "תני לי לראות את הרגל שלך, חמודה," הוא אומר.


תוך כדי שהוא גורר את הכרטיס על כף הרגל, אני רואה את השם הרשום עליו. ג'יי לוקהרט. ג'יי לוקהרט. הצליל מוצא חן בעיניי, כאילו הוא יתגלגל על לשוני אם אומר אותו בקול רם. ג'יי כמו ג'יי גטסבי, מיליונר חולה אהבה, מקסים וחם מזג. אני מביטה שוב באיש — ג'יי — עם החיוך הנערי ופני הפלייבוי, ומחליטה שהשם מתאים לו.


"הצלחתי!" מכריז ג'יי בתרועת ניצחון. הוא מחזיק נקודה שחורה זעירה — העוקץ, ככל הנראה — בין האגודל והאצבע המורה. "רואה?" הוא מראה אותו קודם לבתו ולאחר מכן לי.


"כל הכבוד!" אני אומרת ומחייכת אליו. הוא נראה גאה כל כך, כאילו זכה במדליה אולימפית. אולי לא זהב אלא ארד, אבל זה עדיין הישג מכובד מאוד.


הוא מחזיר לי חיוך ואני מרגישה שלחיי מתלהטות במקצת. ההרגשה היא כאילו אנחנו צוות מנצח ואולי הוא יפשוט את זרועותיו ויחבק אותי, שותפתו לניצחון.


"מרגישה טוב יותר?" הוא שואל את הילדה הקטנה. היא מהנהנת ומפסיקה למשוך באף. הוא מושיט יד ומוחה באגודלו את הדמעות מלחייה, מחליק את הפוני המשיי שלה. אני מבחינה שאינו עונד טבעת נישואים.


"אתה צריך לשים על זה קרח כשתגיעו הביתה," אני אומרת ומזדקפת, "למנוע התנפחות. וכדאי שתיתן לה קצת בנדריל, אולי רק חצי מנה. זה יעזור עם הגירוד."


"תודה, באמת. את יכולה להגיד תודה רבה, הרפר?" פונה ג'יי לילדה הקטנה. "תגידי תודה, מיס...?" קולו גווע והוא חוזר להביט בי בשאלה.


"קייטלין," אני אומרת. גם זה שקר. אני אפילו לא יודעת מאיפה בא לי השם הזה. האם בכלל הכרתי קייטלין כלשהי? אולי פעם. נדמה לי שבילדותי רקדתי בלט עם ילדה ששמה היה קייטלין. או שמא קרלי? היינו באותה כיתה במרכז הקהילתי המקומי, אבל כאן הסתיים הדמיון בינינו. לה היה שיער ארוך עד למותניים קלוע בצמה יפה שהשתלשלה באמצע גבה, סיכות ראש נוצצות משני צידי ראשה ונעלי בלט חדשות לגמרי מסאטן ורוד מבריק. אני רקדתי בגרביים ישנים. יהיה שמה אשר יהיה, היא הייתה הטובה מכולנו, הרקדנית הראשית בהופעה. אני הייתי סוכרייה מספר שש. גם לילדה הקטנה עם עקיצת הדבורה, הרפר — שם יומרני אבל חמוד, בדיוק מה שהייתם מצפים לפגוש בשכונה הזאת — יש צמה אחת מבריקה ופוני מסורק למשעי. אולי משום כך חשבתי על השם הזה. היא מזכירה לי אותה.


"תודה לך, מיס קייטלין," מדקלמת הרפר בצייתנות.


"העונג כולו שלי, הרפר," אני אומרת. "אני מקווה שהרגל שלך תחלים בהקדם."


היא משגרת לעברי חיוך הססני ונועצת בי את עיניה החומות הגדולות. לאחר מכן היא חוזרת להביט באביה. "אני יכולה לסיים לבנות את הטירה שלי?"


ג'יי מהנהן בחיוך והיא מחליקה מהספסל וחוזרת אל כמה צעצועים למשחק בחול הפזורים על הקרקע.


הוא פונה לעברי. "אני ג'יי, דרך אגב." הוא נעמד ומושיט לי את ידו. הוא גבוה יותר מכפי שציפיתי, הרבה מעל למטר ושמונים.


"נעים מאוד, ג'יי," אני אומרת. כשאנחנו לוחצים ידיים, חולף בינינו זרם חשמלי. לפחות זה מה שאני מרגישה. הוא לא היה חייב להציג את עצמו, אבל עשה את זה. גם זה משהו.


אחרי שתיקה קלה הוא אומר, "כולם שקרנים, נכון?"


ליבי מחסיר פעימה ואני משתנקת. "מה?" אני מצליחה לומר. איך הוא הצליח...


ג'יי מחייך ולאחר מכן רומז לעבר ידיי השמוטות לצידי גופי. אני עדיין מחזיקה את הספר שלי, זה שקראתי כששמעתי לראשונה את יללותיה של הרפר, עם אצבע תחובה בין הדפים שעד אליהם הגעתי. זהו עותק בכריכה רכה ובלוי מרוב שימוש של הספר "רצח באוריינט אקספרס", שולי הכריכה רכים ומתקפלים. "סליחה." הוא מעווה את פניו בהתנצלות. "קלקלתי לך? אבל לפי איך שהספר נראה, כבר קראת אותו קודם. והנחתי —"


"אה." אני פולטת צחקוק ונושמת בהקלה. "לא קלקלת, אני קוראת אותו אולי בפעם העשירית. גם אתה קראת אותו?"


ג'יי מהנהן. "אהבתי את הבלש הרקול פוארו. ההורים שלי נתנו לי מארז עם ספרי הסדרה במתנה ליום הולדת שתים־עשרה. תמיד ניסיתי לפענח את התעלומה לפניו. אבל אף פעם לא הצלחתי." הוא מניד את ראשו בצער.


אני צוחקת. "האהוב עליי מכל ספרי אגתה כריסטי הוא 'ולא נותר אף אחד'. הסוף הוא —" אני משמיעה קול פיצוץ. "וואו. לא ציפיתי לזה."


"לא קראתי את הספר הזה. הוא טוב?"


"אני יכולה לתת לך את העותק שלי," אני מציעה. 'אתה בא לכאן הרבה? בדרך כלל אני נמצאת כאן כמה פעמים בשבוע.' אני עוצרת את נשימתי ומרגישה שליבי מאיץ את פעימותיו. אני מגזימה ככל הנראה. זה משהו שאני עושה לעיתים קרובות.


אבל בואו נדבר גלויות. אני יודעת שזאת לא הפעם הראשונה שלהם בפארק הזה. ראיתי אותם כאן כבר קודם. פעמיים, למעשה, בתחילת השבוע הזה. היום קיוויתי לראות אותם שוב ושמחתי כשבאו. הבכי של הרפר באמת משך את תשומת ליבי, אבל גם פקחתי עין עליהם בזמן שעיינתי בספר, העפתי מבט לעברם אחת לכמה דפים ועקבתי אחריה במבט אל סולם הקופים ואל הנדנדה.


בביקורם הראשון, ביום שלישי, הבחנתי בג'יי לפני שהבחנתי בהרפר. אני די בטוחה שכל הנשים בפארק הבחינו בו. לא רק מפני שהוא אחד מהגברים הבודדים שנמצאים כאן, אלא מפני שהוא נראה כמי ששייך לסט של סרט בלוס אנג'לס ולא למגרש משחקים במרכז ברוקלין.


כפי שאמרתי לו, אני באה הנה ברוב הימים, יוצאת להפסקה קצרה מהעבודה אחרי הצהריים, כך שאני מכירה את המבקרים הקבועים. לעיתים קרובות אני רואה את אותם הילדים עם אותן המטפלות, אותן חבורות של אימהות שיושבות זו ליד זו על הספסלים ומשוחחות בזמן שצאצאיהן מתרוצצים במגרש המשחקים וצווחים. אני אוהבת את הפארק הזה, בו כולם נראים מאושרים כל כך, את חלקות הדשא המוצפות שמש, את ריחם של שיחי היערה המקיפים את המתחם. הוא מלא פעילות גם בחודשים הקרים יותר, אז הילדים עטופים במעילים ולחייהם ורודות מהקור.


"זה יהיה נפלא," אומר ג'יי בתגובה להצעתי, "אבל בדרך כלל אשתי מביאה הנה את הרפר. אני בחופשה השבוע, לכן לקחתי על עצמי את ההליכה לפארק. ביום שני אני חוזר לעבודה."


למשמע המילה אשתי ליבי נופל בקרבי ואני מרגישה מטופשת אפילו יותר מקודם. מה, באמת חשבתי שזאת התחלה של קומדיה רומנטית, שאני ליב טיילר בסרט "ג'רזי גירל"? אני יודעת שזאת דוגמה מיושנת, אבל איזו אישה לא מפנטזת על כך שבן אפלק האלמן, המדוכא והפגיע ימצא נחמה בזרועותיה? ושילדה יתומה מאם תביט בהם בהערצה? כן, זה קצת מורבידי, אבל בטוח שאני לא היחידה. אוי אלוהים, אולי אני כן?


"אני אגיד לה שתחפש אותך בפעם הבאה שתהיה כאן," אומר ג'יי. "נראה לי שזה הפארק החדש הכי אהוב על הרפר."


אני מאלצת את עצמי לחייך חיוך רחב כאילו המחשבה על פגישת אשתו, היפה בלי ספק, ממלאת אותי אושר אדיר. "מעולה," אני אומרת ומתאמצת להישמע עליזה. "בדרך כלל אני נמצאת כאן בערך בשעה הזאת. אולי אוכל להביא את הספר ולתת לה אותו."


ככה אני יודעת שאיני יפה. שום גבר נשוי לא היה מספר לאשתו על רווקה יפהפייה שהתיידד איתה בפארק. אלא אם מנת המשכל שלו מתחת לרמה התפקודית או שהוא מקווה להיחנק בשנתו עוד באותו לילה. וג'יי לא נראה לי כאדם טיפש או אחד שיש לו משאלת מוות.


אבל אני לא מופתעת. אני יודעת שאיני אישה מהסוג שמהווה איום על נשים אחרות. האף שלי קצת גדול מדי, הלסת התחתונה זוויתית. בימים טובים אני חושבת את עצמי לאישה נאה, כמו אחת מאותן שחקניות בסרטים שחור־לבן, עם תווי הפנים החזקים. גרטה גרבו, אולי, באור חלש. ואני לא עושה לעצמי שום טובות. אני יודעת שיכולתי להקפיד יותר על הופעתי החיצונית. אני לא חייבת להיראות כמו שלומפרית.


יכולתי להתלבש יפה יותר, למשל, אבל במקום זה אני לובשת את מה שנוח לי, בגדים שיש לי אותם שנים והיו צריכים להיתרם לצדקה — או להיזרק לפח — כבר מזמן. ג'ינס בגזרה גבוהה עם חורים בברכיים, חולצות כפתורים מפלנל, סוודרים גדולים שנמתחו עוד יותר. הודות לתנודות המחזוריות של האופנה, מראה כזה יכול בעצם להיות מגניב אם הוא מכוון. או אם אינו מצטרף לפקעות שיער פרועות, משקפיים במסגרת פלסטיק זולה ונעלי ספורט מרופטות. אמנם יש לי עדשות מגע (וגם מברשת שיער), אבל ברוב הבקרים אני מאחרת, יוצאת בזחילה מפתח הבית לבושה למחצה, עם פרוסת צנים שרוף ביד. עדשות המגע (ומברשת השיער) נשארות בדרך כלל ללא שימוש.


זה לא שאין לי בגדים יפים יותר — דווקא יש לי — פשוט בזמן האחרון אין לי סיבה טובה ללבוש אותם. מפני שבמקום קרדיגנים ומכנסיים מחויטים, אני לובשת מדים לעבודה. מדים סגולים, ליתר דיוק. הבוסית שלי, לינה, הושיטה לי אותם ביום העבודה הראשון שלי בחיוך גאה. היא בחרה את הצבע הזה בעצמה.


אני לא אחות, אלא מניקוריסטית־פדיקוריסטית בספא אופנתי קטן שמציע טיפולים במחיר של שבעים וחמישה דולר כל אחד. מניקור ופדיקור, מריטת שיער בסוכר ותפריט בן שלושה עמודים של טיפולי פנים. אחות, מניקוריסטית, מה ההבדל, בעצם? אה, כן, הבדל עצום. תהום פעורה בין תיקון זרוע שבורה לתיקון ציפורן מלאכותית.


היום, נוסף למדים, אני מרכיבה את משקפי הפלסטיק שהזכרתי קודם ועונדת זוג עגילי זהב צמודים ושרשרת צ'וקר שחטפתי בדרך החוצה.


אני מרימה את ידי ונוגעת בשרשרת. לפני כמה שבועות מצאתי אותה בחנות קטנה שעברתי לידה בדרכי הביתה. נכנסתי רק כדי להעביר זמן, לא התכוונתי לקנות משהו, אבל כשעברתי ליד הקופה הבחנתי בה בתוך תיבת זכוכית, הזהב נצנץ באור. המוכרת הציעה לענוד לי אותה כדי שאוכל להתרשם ממנה. היא התאימה לי בצורה מושלמת. השרשרת הייתה עדינה, החוליות הזעירות השתלבו זו בזו ובבסיס צווארי השתלשלה ממנה פנינה קטנה זוהרת בשלל צבעים. שילמתי והמשכתי לענוד אותה. כשחברתי לעבודה נטשה החמיאה לי עליה למחרת, אמרתי שירשתי אותה מסבתא שלי.


אבל — תתכוננו להיות בהלם — גם עם העגילים והשרשרת אני לא נראית עשר. סביר להניח שאשתו של ג'יי נראית כמו ליב טיילר יותר מכפי שאני איראה אי פעם. שהיא הדייזי לגטסבי שהוא. חטובה, עם עצמות לחיים גבוהות. שפתיים מלאות, תלתלים גולשים על גבה. בלי שום סלסול שנעשה במספרה.


"עוד חמש דקות, הרפ." ג'יי מתכופף לגעת בקודקוד של הילדה הקטנה. היא מהנהנת בהיסח הדעת. דומה ששכחה את עקיצת הדבורה ועכשיו היא משחקת בעליזות לרגלינו, שופכת חול מהאת לדלי ואז הופכת את הדלי.


אני מעבירה משקל מרגל לרגל. עליי ללכת — אני צריכה לשוב לעבודה בעוד פחות מעשר דקות — אבל ג'יי הרבה יותר מעניין ממה שמחכה לי שם. והוא אמר שנשארו להם רק עוד חמש דקות. אם אלך מהר, אצליח להגיע בזמן. וכיוון שכך, במקום לעזוב אני אומרת, "אמרת שלקחת שבוע חופש?"


הוא מהנהן. "הגן של הרפר נסגר למשך חופשת האביב, אז לקחתי שבוע חופש כדי להיות איתה."


"מה אתה עושה?" זה עוד הרגל שלי. לדבר יותר מדי, לשאול יותר מדי שאלות. כנראה מאותה סיבה שאני משקרת. למלא חללים בשיחה, למנוע מאנשים להסתלק.


תשמעו, אני בהחלט יודעת כמה פתטי זה נשמע. פשוט העבודה שלי משעממת כל כך. החיים שלי משעממים. חדגוניים ומדכאים. אני אעשה כמעט הכול כדי להציץ בגנבה לחייהם של אחרים. וחייו נראים מעניינים במיוחד. ססגוניים, זוהרים כל כך שצריך לצמצם את העיניים. ואני מוכנה להתערב על כל מה שיש לי שזה נכון.


"הקמתי חברה משלי בשנה שעברה, פיתוח של משחקים מקוונים. מה שבעצם אומר שאני חנון גדול," מתבדח ג'יי ומחייך בעיניים בורקות. אני מבחינה בגומת חן בלחיו הימנית.


הוא לא חנון. רחוק מזה. הוא אף פעם לא היה. אפשר לדעת את זה רק מלהביט בו. כמו שאמרתי, הוא גבוה, גבוה באמת, לפחות מטר ותשעים, עם שיער כהה שהוא מרבה להעביר בו את אצבעותיו כדי לסלק אותו מהמצח. יש לו לסתות חזקות, מגולחות למשעי. עורו שזוף וחלק.


"נשמע מרגש," אני אומרת. "להקים חברה משלך."


"זה יכול להיות." הוא מושך בכתפיו. "לא אלטרואיסטי כמו קריירה בסיעוד, אבל זה משלם את החשבונות."


נכון, אני אחות. אני מחייכת בצניעות כאילו המחמאה מגיעה לי. הלוואי שהייתי באמת.


ג'יי מציץ בטלפון שלו. "שיט, אנחנו צריכים לזוז. הבטחתי להחזיר את הרפר הביתה עד שלוש."


"כבר כל כך מאוחר?" אני מעמידה פני מופתעת. "אוף, גם אני צריכה לרוץ." כמובן, זה אומר לשוב לעבודתי האמיתית, שאין בה שום מטופל. "שמחתי להכיר אותך."


"גם אני אותך, קייטלין." החיוך שלו גורם לי להרגיש שהוא מתכוון לזה וליבי מנתר בקרבי. "כמו שאמרתי, אני אגיד לאשתי שתחפש אותך."


אני מחזירה לו חיוך חושף שיניים. "זה ישמח אותי." אני שקרנית, זוכרים?


אני מסתכלת עליו ועל הרפר בדרכם אל מחוץ לפארק, מחזיקים יד ביד ומנענעים את זרועותיהם. כשהם מגיעים אל השער ג'יי מביט לאחור ומנפנף לי בידו בפעם האחרונה. אני מחזירה נפנוף ומחכה עד שהם נעלמים מעיניי לפני שגם אני פונה ללכת.


עם זאת, בדרך חזרה לעבודה עולה בדעתי הסיבה שחשבתי אותו לרווק. הוא לא ענד טבעת נישואים. ואני לא יכולה שלא לתהות למה.