חלק ראשון — המלחמה במזרח התיכון


א. מבוא ורקע היסטורי


מדיניות בריטניה בשנות ה-30 של המאה העשרים ובתקופת המלחמה נועדה להבטיח את המשך השלטון הבריטי בארץ ישראל אשר הוגדר כהכרחי להגנת האימפריה הבריטית. ממשלת המנדט השקיעה כסף רב בהקמת מתקנים בעלי חשיבות אסטרטגית כמו בניית שדות תעופה, נמל חיפה, וקו הנפט מכירכוך בעיראק לחיפה שם נבנו בתי זיקוק. לאחר חתימת ההסכם האנגלו-מצרי בשנת 1936 שהוביל לנסיגה חלקית של כוחות צבא בריטיים, מלבד מאזור תעלת סואץ, מפקדי הצבא ייחסו חשיבות רבה לערכה הצבאי והאסטרטגי של ארץ ישראל להגנת נתיבי האוויר והים והמשך פעולת בתי הזיקוק. עמדתם התחזקה בשנת 1938 בעקבות הסכם מינכן.1


בעת מלחמה ארץ ישראל תהיה אמורה להבטיח עתודות ועומק אסטרטגי להגנת תעלת סואץ והאינטרסים הבריטיים במזרח התיכון. ארץ ישראל הייתה אזור המעבר בדרך האוויר להודו, דרך היבשה לעיראק, ואזור כינוס אפשרי לתגבורת צבאית שתוזרם מהודו למצרים. נמל חיפה יועד לשמש כבסיס חלקי לכוחות ימיים.2


המרד הערבי בשנים 1939-1936 פגע במצבה האסטרטגי של בריטניה ונציגי משרד החוץ הזהירו כנגד איום ממשי על אינטרסים בריטיים במדינות ערב אם לא תיענה הממשלה לתביעות הפוליטיות הערביות.3 כתוצאה מכך החליטה בריטניה על מדיניות חדשה בארץ ישראל אשר פורסמה בספר הלבן ב-17 במאי 1939. המדיניות הגבילה באופן משמעותי את עליית היהודים ואת רכישת האדמות בידי יהודים והבטיחה הקמת מדינה ערבית עצמאית בתוך עשר שנים.4


פרוץ המלחמה וארץ ישראל — הנציב העליון סר הרולד מקמייקל (MacMichael)


דיווח ללונדון כי הכרזת המלחמה הבריטית על גרמניה ביום 3 בספטמבר 1939 הביאה להפגנות תמיכה ערביות באזור, והיהודים הצהירו באופן טבעי על שיתוף פעולה עם בעלות הברית, 'בהניחם הצידה את המרירות ואי ההסכמה שלהם עם המדיניות הבריטית'. מקמייקל הוסיף גם אבחנה משמעותית של הלך הרוח המורכב של היהודים: 'עבורם יש במלחמה זו חרדה אישית שמי שאינו יהודי אינו יכול להעריך באופן מלא. בארץ ישראל חיה הקהילה היהודית המרוכזת בעולם אשר יש לה קשרים לכל חלקי העולם. לכן יש רק מעט יהודים בארץ ישראל אשר לחייהם לא הביאה המלחמה את הטרגדיה של קרובים או חברים הסובלים מרדיפות הנאצים – בפולין, באוסטריה, במורביה, ובגרמניה עצמה – אשר לדעתם החמירו משום שקרוביהם חיים בארץ ישראל תחת שלטון בריטי'. 5


צעדי ממשלת המנדט בעקבות הכרזת המלחמה כללו מאמצים לפיקוח על האספקה והמחירים. לדעת מקמייקל הביאו המאמצים למניעת ספסרות ואגירה לתמיכה של דעת הקהל הערבית והיהודית כאחד, 'פעם הראשונה בהיסטוריה של ארץ ישראל מאז הכיבוש'.6


המלחמה הגיעה לאזור הים התיכון כאשר איטליה הכריזה ב-10 ביוני 1940 על הצטרפותה למלחמה לצד גרמניה. נפילת צרפת ב-22 ביוני הביאה לשינוי במצב האסטרטגי בצפון ארץ ישראל: ב-3 ביולי הגנרל יוגי́ן מיטלהאוזר (Mittelhauser), מפקד הצבא הצרפתי הכריז על נאמנותו לממשל וישי וועדת שביתת נשק גרמנית-איטלקית נשלחה לביירות כדי לפקח על הצבא הצרפתי.7


מתקפת האוויר הראשונה בארץ ישראל הייתה ב-15 ביולי 1940, חמישה מטוסי קרב איטלקיים אשר המריאו מבסיסם ברודוס הגיעו לחיפה השעה שבע בבוקר, הם הטילו יותר מחמישים פצצות על בתי הזיקוק ולידם. עשרים וחמש מהן פגעו במטרה, כולל שש פגיעות ישירות במכלי נפט, אשר שלושה מהם עלו באש. פגיעה בתחנת הכוח הסמוכה הביאה להפסקת חשמל זמנית בחיפה. שני אזרחים ערבים נפצעו, אחד מהם מת מאוחר יותר מפצעיו, ומנהל עבודה אמריקאי נפגע קלות. יומיים לאחר מכן דיווח מטוס סיור איטלקי כי 'חיפה עדיין בוערת'.8


ההתקפה השנייה הייתה בבוקר ה24 ביולי, וכוונה גם היא לבתי הזיקוק. הפעם היו התוצאות קשות הרבה יותר: עשרים ושמונה ערבים וחמישה עשר יהודים נהרגו, כמו גם שוטר בריטי אחד. מרבית ההרוגים עבדו בחברת הנפט 'של', אך היו ביניהם גם עוברי אורח.


ההתקפה הקטלנית ביותר הייתה על תל אביב, בשעה שלוש ורבע אחר הצהריים ביום שני, 9 בספטמבר 1940. מטוסים איטלקיים הטילו כארבע טון של פצצות על שכונות מגורים יהודיות וערביות. בתל אביב, בשונה מחיפה, לא הייתה מערכת התרעה או סוללות תותחים נגד מטוסים. 117 יהודים, שבעה ערבים, וחייל אוסטרלי אחד נהרגו במהלך ההתקפה. אלפי אנשים השתתפו בהלוויות ההרוגים מזועזעים – בשלב מוקדם זה של המלחמה – מההתקפה המכוונת על אוכלוסייה אזרחית.9 התקפה נוספת על חיפה ב-21 בספטמבר גרמה לשרפה במכל הנפט במתחם אדמירלטי שהכיל תשעים אלף חביות בנזין. מספר פצצות נפלו בשכונה ערבית במזרח חיפה, גרמו להרס בתים וחנויות, מסגד ובית קברות מוסלמי. ארבעים אזרחים ערבים נהרגו ושבעים ושמונה נפצעו. ההתקפה גרמה להפסקה זמנית של העבודה בבתי הזיקוק. במתקפה בבוקרו של 26 בספטמבר על בתי הזיקוק ונמל חיפה נפגע מטוס איטלקי אחד מאש נגד מטוסים אך הצליח לחזור לבסיסו ברודוס.10


המבצע הבריטי בעיראק


בליל 2-1 באפריל קבוצה של קצינים עיראקים שנקראה 'המרובע המוזהב' ופעלה בתמיכת גרמניה, הכריזה על מרד וכפתה את התפטרותו של ראש הממשלה נורי אל סעיד. הוקמה ממשלת הגנה לאומית בראשות ראשיד עלי אל כילאני (1965-1892) אשר הדיחה את העוצר עבד אל אילה לטובת קרובו של המלך פייסל השני, שארף בן פואז מחיגאז. ב-30 באפריל הטיל הצבא העיראקי מצור על בסיס חיל האוויר הבריטי בחבנייה, חמישים מייל מבגדד. קבינט המלחמה הבריטי החליט ב-4 במאי לשלוח כוח הצלה מארץ ישראל תחת פיקודו של הגנרל קלארק מהדיביזיה המשוריינת העשירית לעזרת הבסיס הנצור, מרחק של יותר משמונה מאות קילומטר. הבסיס שוחרר ב-18 במאי וחיילים בריטיים הגיעו לפאתי בגדד ב-30 במאי. ראשיד עלי ותומכיו, ובהם המופתי הגולה של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, נמלטו מהמדינה. העוצר ואנשיו חזרו לבגדד ב-1 ביוני. באותו לילה התחולל פוגרום ביהודי העיר — שנקרא הפרהוד, ובמהלכו נרצחו לפחות 180 יהודים וכ-2,000 נפצעו.11


המערכה בסוריה ובלבנון


הידיעות על התגברות נוכחות חיל האוויר הגרמני בסוריה בדרכו לעיראק הגבירה את החששות שהיא מהווה מטרה אפשרית להשתלטות גרמנית, גם בהשראת מרד ראשיד עלי. ב-3 במאי 1941 שלחה ממשלה בריטניה באמצעות השגריר האמריקאי הודעה לממשלת וישי בה הביעה את תקוותה שצרפת לא תפר את הסכמי שביתת הנשק עם גרמניה. עם זאת מרשל חיל האוויר ארתור טדר (Tedder) הזהיר כי מעבר לאיום על מצרים ותעלת סואץ, גם התחבורה היבשתית מארץ ישראל לבגדד תהיה בסכנה ללא חיפוי אווירי. הגנרל ארצי'בלד וויוול (Wavell), מפקד הצבא הבריטי באזור המזרח התיכון, העביר לאישור הקבינט ב-25 במאי את עיקרי תוכניתו לפעולה צבאית בסוריה ולבנון בשם קוד 'אקספורטר'. התכנית לא כללה כיבוש של השטח אלא התקדמות עד קו ביירות-ראיק-דמשק. ממשלת וישי קיבלה בה בעת את הסכמת גרמניה לפינוין מהלבנט של יחידות חיל אוויר גרמניות ואיטלקיות שהיו בדרכן מעיראק.12 לקראת פעולה זו נשלחו במסגרת השיתוף החשאי בין ההגנה למנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית (SOE) ב-18 במאי 23 אנשי הפלמ״ח בלוויית הקצין הבריטי מייג'ור אנתוני פאלמר (Palmer) לפעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי, פעולה אשר לא שבו ממנה, ועד היום לא נודע על גורלם.


ב-8 ביוני 1941 פלשו כוחות אוסטרלים, בריטים וצבא צרפת החופשית לסוריה. הגנרל גורג' קאטרו (Catroux) נציג צרפת החופשית פרסם הצהרה בה הבטיח את סיום משטר המנדט הצרפתי באזור והבטחת חופש ועצמאות על ידי בעלות הברית. הוא נימק את הפלישה שמטרתה למנוע שאזור הלבנט ייהפך לבסיס להתקפות של האויב, גם אם הטענה הייתה כבר פחות תקפה באותה העת. כוח הפלישה מנה כ- 34,000 חיילים ומולו ניצבו כ-45,000 חיילים צרפתים וסורים. הלחימה נמשכה כחמישה שבועות. הסכם שביתת הנשק נחתם במחנה סידני סמית שליד עכו ב-14 ביולי 1941 (Armistice of Saint Jean d’Acre). תנאיו הבטיחו בעיקר עצמאות למדינות הלבנט, חנינה מלאה לשלטונות וישי, ושחרור כל החיילים שנטלו חלק בלחימה, הם יכלו לבחור בין הצטרפות לבעלות הברית, או חזרה למשפחותיהם בצרפת. ממשלת וישי התנגדה למגמה הבריטית להעניק עצמאות לסוריה ולבנון ולא הסכימה לקיים כל משא ומתן עם הגנרלים שארל דה גול (de Gaulle) מנהיג צרפת החופשית, וקאטרו, אותם הגדירה כ'בוגדים במולדתם'.13


המלחמה במדבר המערבי והגנת ארץ ישראל


המלחמה במדבר החלה כאשר צבא איטליה שזה מכבר הצטרפה למלחמה פלש למצרים מלוב באמצע ספטמבר 1940 והתקדם כשמונים קילומטרים עד סידי באראני (Sidi Barrani). מתקפת הנגד הבריטית — מבצע מצפן (Operation 'Compass’‎) שהחלה ב8-7 בדצמבר, הביאה לנסיגת הצבא האיטלקי ממצרים בעוד הצבא הבריטי מתקדם לתוך שטח לוב. בארדיה (Bardia) נכבשה ב-5 בינואר 1941 וטוברוק (Tobruk) ב-22 בינואר. הצבא הבריטי הגיע לבנגזי (Benghazi) ב-6 בפברואר וכך השלים את כיבוש כל אזור קירנאיקה. היטלר החליט לסייע לצבא האיטלקי הנסוג ובפברואר 1941 הגיעו היחידות הראשונות של הצבא הגרמני לצפון אפריקה תחת פיקודו של הגנרל ארווין רומל (Rommel). כוחו של הצבא הבריטי נחלש באותה עת עקב הצורך לשלוח יחידות לעזרת המערכה ביוון ועד אמצע אפריל נסוגו הבריטים מכל שטח לוב מלבד טוברוק שהושמה תחת מצור. מתקפת הנגד הבריטית, מבצע גרזן (Operation Battleaxe) שנערכה ב-17-15 ביוני, נחלה כישלון והביאה להחלפת וויוול על ידי הגנרל סיר קלוד אוקינלק (Auchinleck). מבצע צלבן (Crusader) שהחל ב-18 בנובמבר ונמשך עד סוף דצמבר, שחרר את המצור על טוברוק והציב את קו החזית באל אגאלה (Al Aghaila). לאחר שבעלות הברית הדפו מתקפה של רומל בינואר 1942 נקבע קו החזית בקו גזאלה (Gazala) ממערב לטוברוק ונשאר יציב עד מאי 1942.‏14


תוכנית ההגנה החדשה של הבריטים בארץ ישראל אשר גובשה בתחילת שנת 1942 כונתה בשם 'תוכנית המבצר האחרון בארץ ישראל (Palestine Final Fortress)' או גם 'תוכנית ההגנה האחרונה בארץ ישראל' (Defence of the Last Position Palestine) מטרת הבריטים אשר תכננו את קרב ההגנה על תעלת סואץ הייתה להשהות את הכוחות הגרמנים בהיקף משוער של שש דיביזיות התוקפים מצפון ולחסום את הכניסות מעמקי הצפון למישור החוף ומבקעת הירדן לעבר הרי שומרון ויהודה ומשם לעבר מישור החוף. הבריטים הנסוגים אמורים להתארגן מחדש במערכים מקיפים שהוכנו עבורם מראש באזור ההר של ארץ ישראל.15


ב-26 במאי תקף רומל את קו ההגנה הבריטי וב-20 ביוני תקף את טוברוק אשר נכנעה ביום למחרת. אוקינלק החליט לסגת ממרסה מטרוח (Mersa Matruh) מרחק של 290 קילומטר מאלכסנדריה שעל החוף הצפוני של מצרים, ולהציב את קו ההגנה שלו באל עלמין (El Alamein). ב-1 ביולי פתח רומל במתקפה על המחנה השמיני הבריטי. קרב אל עלמין הראשון נמשך עד ה-27 ביולי עת נבלמו כוחות הציר קצת מעבר ל-100 קילומטרים מערבה מאלכסנדריה. ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל (Churchill) ביקר בחזית ב-8 באוגוסט והחליט על החלפתו של הגנרל אוקינלק בגנרל סיר הרולד אלכסנדר (Alexander). המפקד החדש של המחנה השמיני היה גנרל ברנרד מונטגומרי (Montgomery) שמונה בעקבות מותו של המפקד המיועד גנרל וויליאם גוט (Gott) שנהרג כשמטוסו הופל ב-7 באוגוסט. מתקפתו האחרונה של רומל הייתה באזור רכס אלאם אל חלפה (Alam ul Halfa ridge) והיא נבלמה ב-1 בספטמבר כאשר הנסיגה הגרמנית נמשכה עד 5 בספטמבר. הקרב ציין את המפנה במלחמה במדבר. המתקפה הבריטית הגדולה שנודעה כקרב אל עלמין השני החלה לקראת השעה עשר בלילה של ה-23 באוקטובר. לאחר סדרת מתקפות הסתיימה המערכה ב-4 בנובמבר בתבוסה של צבא מדינות הציר, כאשר פחות משליש הגייסות הצליח להימלט.16


חלק שני – לחיות בתקופת מלחמה


ב. הגנה אזרחית, קיצוב וצנזורה על העיתונות


הפרק מתאר את חיי היום -יום בירושלים בתקופת המלחמה, הצעדים שנקט הממשל להסדרת המצב כמו הגנה אזרחית, קיצוב מוצרי צריכה, וצנזורה מקיפה על מכתבים, עיתונות ורדיו.


הגנה אזרחית בירושלים


החל מאמצע שנת 1940 לאחר נפילת צרפת והצטרפות איטליה למלחמה גבר האיום על ארץ ישראל. בירושלים ובערים אחרות הוקם כוח הגנה אזרחי — 'כוח המתנדבים של ארץ ישראל' (Palestine Volunteer Force). המתנדבים נפגשו פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים בבסיס הצבא הבריטי במחנה אלנבי בירושלים. הם התאמנו בכלי נשק ותרגילי סדר ואימוני שדה בגבעות שמדרום לעיר. בירושלים היו שתי מחלקות מתנדבים אשר הורכבו מפקידים בריטים, תושבים בריטים אחרים ויהודים. אדווין סמואל (Samuel) ציין כי מעט מאוד תושבים ערבים התנדבו כי ביקשו להימנע ממעורבות יתר בפעילות הצבאית הבריטית למקרה שהיטלר ומוסוליני ינצחו במלחמה. לדעתו כוח זה לא היה יעיל במיוחד והוא תאר אותו בהומור כמי 'שיכול היה אולי לעמוד בהתקפות מצד יחידות חיל הנשים האיטלקי'.17


חביב כנען טען כי עובדי הממשל הערבים היו אדישים למאמץ ההגנה על הארץ. כמה מבין הפקידים הערבים-נוצרים התנדבו וכך גם מוסלמים ספורים שהיו די אמיצים להתנגד להנחיות המופתי, אך רק לקראת סוף שנת 1942 לאחר ניצחון הבריטים על רומל. יהודים רבים שביקשו להשתמט מגיוס לקחו חלק באימונים פעמיים בשבוע ובילו את זמנם בהתפארות וישיבה בבתי קפה.18


המקלטים בירושלים: הנציב העליון פרסם ב-3 ביולי 1941 בפלסטין גאזט 1112 בהתאם לתקנות ההגנה 1939, הוראה על שימוש בבניינים מסוימים כמקלט לשעת צורך ופתיחתם לכל הציבור. הרשימה כללה 39 בניינים במרכז העיר, כולל בנין המשרדים של סנסור בכיכר ציון.19 הנציב העליון מקמייקל דיווח לשר המושבות מקדונלד (Macdonald) שהרשויות בירושלים, תל אביב ויפו מארגנות הגנה אזרחית בסיוע טכני של הממשלה. בחיפה ננקטה כאמור פעולה רחבה יותר לנוכח חשיבותה האסטרטגית כולל הצבת מערכות הגנה אווירית. האחראים להגנה האווירית ערכו סדרה של הרצאות לציבור וכן גם הונהגו תוכניות רדיו בשלוש שפות וכרוזים הודפסו לחלוקה לציבור. בנוסף לכך פעלה הסוכנות היהודית לגיוס יחידות יהודיות לשעת חירום וכן גם נפתח חדר תצוגה בו הוצגו סוגי הביגוד והמסכות הנדרשים בעת התקפה.20


קיצוב


ההיסטוריון א.ג. שרמן (Sherman) שנולד בירושלים המנדטורית, תיאר את המצב בעיר באור חיובי למדי: 'בהשוואה לצנע בבריטניה בתקופת המלחמה החיים בארץ ישראל היו קלים: מצרכי המזון המקומיים נמצאו בשפע ובמגוון, ניתן תמיד היה להוסיף לכך מהשוק השחור הפורח, פירות טריים היו מעדן מיוחד, לאחר שמזמן נעלמו מהתפריט באנגליה. המחירים אמנם עלו, אך כל אנשי הצבא המשרתים בארץ ישראל קיבלו קצבה נוספת כפיצוי חלקי נוכח עליית המחירים ומרבית הקצינים יכלו להרשות לעצמם לבקר במסעדות, מועדונים ובתי הקפה הרבים במיוחד בירושלים ובחיפה'.21


אדוארד קית –רוץ' (Keith-Roach)‏ (1954-1885) מושל מחוז ירושלים, כתב בזיכרונותיו כי עם פרוץ המלחמה ביקשו רבים להוציא כספים מחשבונם בבנק וכרבע מן החשבונות נמשכו. אנשים קנו ואחסנו מצרכי מזון ומוצרים אחרים. מצב האספקה בארץ ישראל היה חמור כי היה צורך לייבא תבואה מן הארצות השכנות. הממשלה חילקה מיליון זרעי ירקות ללא תשלום. יבול התפוזים של כ-15 מיליון תיבות נרקב על העצים כי לא היו בנמצא אוניות כדי להובילם לחוץ לארץ. הייתה אבטלה באותה עת אך המצב השתנה עד מהרה. לדעתו שיטת הקיצוב הייתה כישלון:' הערבים התעלמו והיהודים התחמקו ממנה אך היה מספר רב של פקידים שנהנו לספור נקודות'.22 ב-25 בפברואר 1941 הממשל הקים את מנהלת אספקת המלחמה של ארץ ישראל (War Supply Board) ועם עליית האינפלציה בתחילת 1942 הנהיג התאמה של השכר ליוקר המחיה. בשנים 1940 וב-1941 הונהג מס הכנסה. עם הירידה באספקה המיובאת מחוץ לארץ ישראל לקראת תחילת שנת 1942 מרבית מוצרי המזון וחומרי הגלם נכללו במסגרת של קיצוב ופיקוח על המחירים. למוצרי צריכה בסיסיים הוענקה סובסידיה תוך חלוקה שוויונית יחסית והממשלה עודדה ייצור חקלאי ותעשייתי. הממשל יזם ייצור מוצרים בסיסיים בעלי איכות ועלות צנועים. המגבלה החמורה היחידה הייתה על צריכת סוכר ובשר.23 התלקחות המלחמה במזרח הרחוק והפסקת האספקה ממדינות שכנות כולל עיראק ומצרים הביאה להכרזת קיצוב מיידי של קמח ולחם. בדיוני המועצה המנהלת של ארץ ישראל (Palestine Executive Council) בוטאה ההכרה במצבה המיוחד של ארץ ישראל תוך ביקורת על האוכלוסייה המקומית: 'בארץ ישראל יש קשיים מיוחדים באספקה בגלל התלות ביבוא. באוכלוסייה המעורבת קיימת עוינות הדדית והיא אינה נאמנה במיוחד לממשלה, יש גם הבדלי רמת חיים וצרכים שונים של הקהילות'.24 מחירי המזון עלו במהירות, דבר שפגע במיוחד במשפחות גדולות ובעובדי כפיים. כ-30 אחוז מהילדים היהודים בירושלים חיו במשפחות שהתקיימו מתחת לקו הרעב, כאשר 50 אחוז חיו מתחת חקו העוני. המשלה קיוותה לרסן את העלייה בסכסוכי עבודה על ידי חקיקה שתבטיח את הייצור המלחמתי באמצעות איסור שביתות. ההנהגה היהודית התנגדה לכך וראתה בכך צעד כנגד האוטונומיה שלה בניהול יחסי העבודה.25


*המשך הפרק זמין בספר המלא*